פתיחת התפריט הראשי

סימן צגעריכה

ויקרא יד מ:
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ד:

[א] "וצוה הכהן וחלצו"-- הציווי בכהן והחליצה בכל אדם

[ב] "וחלצו"-- מלמד ששניהם חולצים, שניהם קוצעים, שניהם מביאים את האבנים. מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו.   יכול הכותל הסמוך לאויר יהיו שניהם חולצים? ת"ל "ואחר חלץ את האבנים". כיצד? כותל שבינו לבין חברו-- שניהם חולצים. כותל הסמוך לאויר-- הוא לבדו חולץ.


וצוה הכהן וחלצו: כבר התבאר (למעלה סימן ח) שהאדם לא יצוה לעצמו רק לאחר ומבואר שהחליצה בכל אדם.

והנה כל עניני נגעי אדם ובגדים נכתבו בלשון יחיד לבד בנגעי בתים שינה הכתוב וכתב, לפעמים בלשון רבים-- "וחלצו" "והשליכו" "ושפכו "ולקחו" "והביאו", ולפעמים לשון יחיד-- "ואת הבית יקציע", "וטח את הבית". ולמדו רבותינו שכל פעל הבא ביחיד חיובו על בעל הבית לבדו, ופעל הבא ברבים מורה שאם הוא כותל שבינו לבין חברו החיוב על שניהם. וחליצה וקציצה והבאת האבנים כתיב בלשון רבים. (ולקמן ית' שהטיחה מוטל על בעל הבית לבדו דכתיב "וטח"). ובארו שבכותל הסמוך לאויר של שכנו כמו לגינתו, מוטל החיוב על בעל הבית לבדו שלכן כתיב "אחרי חלץ ואחרי הקצות" בשם המקור.

וכבר שמרו רבותינו כלל שכל מקום שבא הפעל בלשון רבים הפועלים הם שנים כמ"ש בספרא בכמה מקומות, וכן בגמ' כמ"ש חולין (דף פב) לא תשחטו-- הרי כאן שנים, וביומא (דף כו:) ובער ובערו, ושם (דף מג) כ"ר לקחו ונתן, ובמכילתא (בא פ"ג) "ולקחו"-- וכי כולם לוקחים?, ושם (פ"ה) "ושחטו"-- וכי כולם שוחטים?, וחגיגה (דף יא) "שאל נא"-- אחד שואל ולא שנים, ובחולין (דף קלה קלו) כמה למודים, וכן במקומות לא חקר וכמ"ש באה"ש (פרק יח).

סימן צדעריכה

ויקרא יד מ:
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ד:

[ג] "וחלצו את האבנים"-- יכול יחלוץ בו שתי אבנים ויקיים בו מצות חליצה? ת"ל "אשר בהם הנגע". אי "אשר בהם הנגע" יכול אפילו קרדומים? אפילו לבנים? ת"ל "אבנים"-- הא עד שיאמרו שני כתובים, אם לאו לא שמענו.


וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע: באר שני תנאים:

( א ) "את האבנים"-- לא קרדומים או לבנים

( ב ) "אשר בהן הנגע"-- לא אבנים אחרות שלא נתנגעו.

סימן צהעריכה

ויקרא יד מ:
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ד:

[ד] "והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר"-- אתהן חוץ לכל העיר, אין אדם חוץ לכל העיר אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה בלבד.


והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר: במצורע כתיב "מחוץ למחנה מושבו" ופה "חוץ לעיר". ויש הבדל ביניהם כי "חוץ למחנה" הוא רק במקום שיש לו דין מחנה כמו בירושלים או בעיירות המוקפות חומה, לא כן "חוץ לעיר" היא אף עיר פרזי. וכבר בארנו (ויקרא סימן פה ובכל הספר) ששני פעלים הבאים זה אחרי זה שהשני משלים וגומר פעולת הראשון יבא השני בלא הכינוי-- "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים" (שמות טו). ובמקום דכתיב בו הכינוי או מלת "אותו" יש בו דרוש כמו שדריש שם-- מה דכתיב "והשליך אותה"?. וכן דריש פה-- רק אתהן ישליכו חוץ לעיר-- לא אדם המנוגע שאינו משתלח רק מערים המוקפים חומה לבד.

סימן צועריכה

ויקרא יד מ:
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ד:

"אל מקום טמא"-- שיהא מקומו טמא. ר' יהודה אומר, "אל מקום טמא"-- לרבות את הניטל.


אל מקום טמא: שיהיה מקום מיוחד לטומאה ויציינו עליה כי המאהיל על האבנים נטמא.

ודעת ר' יהודה שהמקום ישאר טמא אף שניטלו האבנים משם וכמ"ש בתוספתא ר' שמעון איש כפר עכו אומר מקום היה בגליל והיו מציינים אותו, שהיו אומרים אבנים מנוגעות היו בו-- משמע שאז לא היו עוד, רק שהיה בעבר.

ויש לפרש שר' יהודה סובר כר' יוסי בר' יהודה בנו שנוטל עפר ג' אצבעות מן הבית והוא הדין שעפר ג' אצבעות מקום שאבנים מנוגעות הושלכו לשם טמא. וז"ש לרבות את הניטל היינו שיעור שנוטל עם הנגע דהיינו ג' אצבעות ודייק שהמקום עצמו שהאבנים עליו הוא טמא.

סימן צזעריכה

ויקרא יד מא:
וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ד:

[ה] "ואת הבית יקציע"-- יכול מבפנים ומבחוץ? ת"ל "מבית". אי "מבית" יכול מן הקרקע ומן הקירות? ת"ל "סביב"-- לא אמרתי אלא סביב לנגע.


ואת הבית יקציע מבית סביב: בעבור שלשון "ואת הבית יקציע" משמע הבית כולו, הוצרך לומר "מבית", ולא מבחוץ. ועדיין היה משמע שיקלף הבית כולו מבפנים, לכן אמר "סביב" פי' סביבות הנגע, לא כל פנימיות הבית שאם כן מלת "סביב" מיותר.

סימן צחעריכה

ויקרא יד מא:
וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ד:

[ו] "ושפכו את... אשר הקצו"-- יכול צרורות? ת"ל "עפר". אי "עפר" יכול אף הנושר? ת"ל "את אשר הקצו"-- עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו.


ושפכו את העפר אשר הקצו: התנה ב' תנאים--

( א ) רק את העפר, ולא צרורות מאבניה שזה לא נקרא "עפר" רק צרורות.

( ב ) רק "אשר הקצו" שהוא מה שקצצו על ידי המקצוע, לא העפר שנשר מאליו.

סימן צטעריכה

ויקרא יד מב:
וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ד:

[ז] "ולקחו אבנים אחרות"-- אין פחות משתי אבנים. "והביאו אל תחת האבנים"-- אין פחות משתים. מכאן אמרו אין חולצים פחות משתים ואין מביאים פחות משתים.   אין מביא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת אלא מביא שתים תחת שתים, תחת שלש, תחת ארבע. וארבע תחת שלש, תחת שתים.


ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים: סתם אבנים אין פחות משנים כמ"ש (ויקרא סימן שכח) וגם יותר משתים. ואם כן יקח שתי אבנים או יותר משתים תחת שתי אבנים או יותר משתים, ולא יקח אחד או יוציא אחד.

סימן קעריכה

ויקרא יד מב:
וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ד:

[ח] "ולקחו אבנים"-- יכול יקח אבנים מצד זה ויביא לצד זה? ת"ל "אחרות". אי "אחרות" יכול אפילו קרדומים? אפילו לבנים? ת"ל "אבנים"-- הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו.


ולקחו אבנים אחרות: התנה שני דברים--

( א ) שיקחו אבנים דוקא, לא לבנים שנעשו במלאכה ואין נכללים בשם אבנים.

( ב ) שיהיו "אחרות" וכבר כללנו (צו סימן יד) שכל מקום שיאמר "אחר" ו"אחרים" הוא המשונה מהקודמים, ופה יהיו אחרים מצד שהם ממקום אחר ולא שיביא אבנים מכותל זה.

סימן קאעריכה

ויקרא יד מב:
וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ד:

[ט] "ועפר"-- לרבות כל משמע. "עפר" אפילו לבנים, אפילו מדד, אפילו חרסית.

יכול יטול עפר מצד זה ויתן בצד אחר? ת"ל "אחר". אי "אחר" יכול אפילו סיד, אפילו גבסיס? ת"ל "עפר"-- הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו


ועפר אחר: גם בזה התנה שני דברים--

( א ) שיהיה עפר, לא סיד וגבסיס, אבל לבני כתושים ומדד (מין עפר) וחרסית כתוש הוא בכלל עפר (וצ"ע בחולין דף פח)

( ב ) שיהיה עפר "אחר", לא מן הבית עצמו וכנ"ל בסימן הקודם.

סימן קבעריכה

ויקרא יד מב:
וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ד:

[י] "ועפר אחר יקח וטח את הבית"-- אין חברו מטפל עמו בטיחה


וטח את הבית: כבר התבאר (בסימן צג) שכל שבא הפרשה זו בלשון רבים הוא מוטל גם על שכנו וכל שבא בלשון יחיד כמו לקיחת העפר וטיחת הבית מוטל עליו לבדו.