מלבי"ם על נחמיה ו

(א) "עד העת ההיא", שלכן היה להם עוד תקוה לבטל המלאכה כי אח"כ נפלו בעיניהם כמ"ש בפסוק ט"ז:

(ב) "בכפירים," שם מקום, ומצאנו עיר ששמה כפירה בחלק בנימין (יהושע י"ח כ"ו):

(ה) "כדבר הזה", שגם ביד נערו שלח בע"פ שיתועדו בכפירים והיה בידו אגרת להודיע לו שהדבר נחוץ:

השאלות

(ו) השאלות (ו - ז) איך שלח אליו ליראו בדברי שקר שהוא הוה למלך ושהעמיד נביאים לקרא עליו שהוא מלך ביהודה, וכי יירא נחמיה מעלילות שקרים?, ומלת כדברים האלה אין להם שחר?:

"בגוים נשמע וגשמו אמר", ר"ל גשם הערבי הוא אומר, וכן נשמע בגוים, שמה שאתם בונים החומה הוא מפני שאתם חושבים למרוד, ומ"ש "ואתם הוה להם למלך," היא דברי סנבלט, ר"ל הגם שהשמועה שנשמע בגוים אין בה ממש, שעל ידי שרואים בונים חומה דלתים ובריח הם אומרים כן בדרך אומדנא, בשגם שגשם הערבי שאומר זה כבר אמר כן בתחלה בעת שרצו לבנות, א"ל העל המלך אתם מורדים (למעלה ב' י"ט), ונחמיה לא חש לדבריו אז וכ"ש עתה אחר שעושה ברשות המלך, ע"ז הוסיף סנבלט "ואתה הוה להם למלך" [אומר] "כדברים האלה," [מלת אמר שבראש הפסוק נמשך לשנים] שמה שאתה הוה למלך שזה אתה עושה שלא ברשות המלך, [שלא שם אותך רק לפחה לא שתקרא בשם מלך] זה אומר ומברר כדברים האלה שאתם רוצים למרוד במלך ושלתכלית זה בניתם את החומה, עתה פי' מ"ש ואתה הוה להם למלך, כי. וגם "נביאים העמדת" כי יתבאר (בפסוק י"ב) שטוביה וסנבלט שכרו את שמעיה שהיה נביא שקר שהוא ינבא שיהיה מלך בירושלים, ושנחמיה יהיה המלך, והוא נבא כן אל נחמיה שימלוך. [ובזה אין חשש מרידה כי יוכל להיות שתתקיים הנבואה ברשות מלך פרס שמנה אותו למלך כמו שהיו מלכים רבים תחת יד מלכי פרס] והם שכרו את הנביאים שבעת הצורך יאמרו שנחמיה שכרם לזה לנבא כן וזה מרידה, ועפ"ז ברר לנחמיה שרוצה למרוד, כי העמדה ושכרת נביאים לקרוא עליך שתהיה מלך ביהודה, [וזה היה אמת שנביאי השקר נבאו כן והיו שכירים מצרי יהודה], "ועתה ישמע למלך", ובזה תחשב כמורד גם על בנין החומה, "ועתה לכה ונועצה יחדו", איך תנצל:

השאלות

(ח - ט) השאלות (ח - ט) ולמה הוצרך לשלוח אליו לאמר שמלבו הוא בודאם, אחר שהוא שקר גלוי?, ומז"ש כי כולם מיראים אותנו, ומה משמיענו בזה?:

"ואשלחה" השיב לו שדבר הזה שאני העמדתי נביאים "לא נהיה כי מלבך אתם בודאם", וכל מה שאתה מזמין אותי להתיעץ עמך כאילו אתם אוהביי ורוצים לחזק את ידי, זה שקר, "כי" הלא עד עתה "כולם", ר"ל כל צרי יהודה ואתם מכללם, "מיראים אותנו לאמר ירפו ידיהם מן המלאכה," ואיך "עתה" פתאום נהפכת מאויב לאוהב "לחזק את ידי?:"

השאלות

(י) השאלות (י - יג) אם שמעיה דבר זאת בשם ה' איך הכיר שלא ה' שלחו?, והלא לא נזכר כלל שדבר זאת בנבואה שאז היל"ל כה אמר ה' הסתר תוך ההיכל, ומהו הלשון כי הנבואה דבר היל"ל בנבואה דבר?, ומהו הלשון למען שכור הוא שאין לו מובן כלל?:

"ואני באתי בית שמעיה", מאז שם על לבו לחקור על הנבואה שנבא שמעיה עליו שיהיה מלך ביהודה והלך לביתו [כי "היה עצור" וחולה ולא יכול לקרא אותו אליו] לחקור ולדרוש על הדבר, "ויאמר נועד אל בית האלהים", זאת לא אמר לו בנבואה, רק שא"ל שנודע לו ע"פ מרגלים כי צרי יהודה באים להרגו, ושרוצים להרגו בלילה הזה, והוא מיעץ אותו שיבא אתו בתוך ההיכל להסגר שם כל הלילה, כי דלתות ההיכל סגורות משא"כ העיר דלתותיה פתוחות:

(יא) "ואומרה אליו", השיב לו שלא יעשה זאת משני טעמים, א] שבזה אתראה כירא ורך הלבב וזה לא יאות לאיש כמוני, וז"ש "האיש כמוני יברח, ב] ומי כמוני אשר יבא אל ההיכל וחי," הלא איני כהן וזר לא יקרב אל הקדש:

(יב)" ואכירה", ומזה הכרתי "כי לא אלהים שלחו", ר"ל שהוא נביא שקר, "כי הנבואה דבר עלי," שהוא הוא אשר דבר עלי את הנבואה האמורה למעלה שאהיה מלך על ישראל, ואז הייתי מסתפק אולי היא נבואה אמתית, ועתה הכרתי כי לא אלהים שלחו רק "טוביה וסנבלט שכרו", שהם שכרו אותו בין על הנבואה שינבא שאהיה מלך על ישראל, בין על העצה שייעץ אותי ליכנס אל ההיכל, [וזה הכיר עתה מפני שהעצה שיעץ לו עתה סותרת אל הנבואה שנבא עליו קודם, שאם ה' דבר שיהיה מלך על ישראל איך יוכלו לו אויביו להרגו עד שיתחבא מפניהם אל ההיכל, בהפך היל"ל לו אל תירא כי דבר ה' לא ישוב ריקם ומלוך תמלוך, ומזה הכיר שלא ה' שלחו רק שטוביה וסנבלט כ"א שכר אותו לשני המעשים האלה]:

(יג) "למען", ומפרש למה שכרו אותו שינבא עליו שימלוך על ישראל, שזה "למען שכור הוא", למען יעלילו בזה על נחמיה שיאמרו שהוא שכור מנחמיה לנבא עליו כן, כמ"ש סנבלט וגם נביאים העמדת לקרא עליך מלך, ולמה שכרו אותו על העצה הזאת שיברח אל היכל שזה "למען אירא ואעשה כן," ובזה ירויחו שתים. א] "וחטאתי" ואענש בחטא זה, ב] והיה להם לשם רע למען יחרפוני שחללתי את מקדש ה':

(יד) "זכרה אלהי לטוביה כמעשיו אלה", מה ששכר עליו נביאי שקר, "וגם לנועדיה הנביאה", ר"ל לשמעיה ולנועדיה ששניהם היו שכירים לנבאות עליו שימלוך, וליתר הנביאים שהם היו שכירים להפיל עליו מורה ופחד:

(טו) "בעשרים וחמשה", באותו שנה שעלה משושן, וגמר המלאכה בסוף נ"ב יום:

(טז) "ויפלו", על כי ידעו כי מאת אלהינו נעשתה, שראו שהוא בהשגחת ה', וע"כ נגמרה בימים מועטים ולא יכלו להשבית המלאכה:

השאלות

(יז - יט) השאלות (יז) מ"ש גם בימים ההם אין לו קשר עם מ"ש שאויביהם נפלו בעיניהם?:

"גם בימים ההם", היא הקדמה אל מה שיאמר בסי' הבא שמנה את אחיו על חומות ירושלים וצוה לשמור העיר גם אח"כ, הגם שהגוים מסביב נפל פחד ה' עליהם עדיין היה להם אבני נגף בני ישראל בעצמם "שהריצו אגרות עם טוביה", כי היו בעלי בריתו משני טעמים, א] "שהתחתן עם שכניה ומשולם", שהיו שרים גדולים ונכבדים, ב] "שהיו אומרים טובות עליו," והחזיקו אותו לאיש טוב וישר, ועי"כ היו מוציאים ג"כ דברי נחמיה וסודותיו אל טוביה, והיה לו מרגלים בין בני ישראל, "וגם שלח אגרות ליראני", ולכן נשמר מפניו וצוה על שמירה יתירה גם אחר שנבנתה החומה ולא היה מתירא מן הגוים מסביב: