מלבי"ם על משלי יב טז
<< | מלבי"ם על משלי • פרק י"ב • פסוק ט"ז | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אֱוִ֗יל בַּ֭יּוֹם יִוָּדַ֣ע כַּעְס֑וֹ
וְכֹסֶ֖ה קָל֣וֹן עָרֽוּם׃
"אויל ביום יודע כעסו וכוסה קלון ערום", מדרך החכמה והתבונה והשכל להאריך אף ושלא להראות כעסו תיכף, שאף שי"ל כעס בלבו לא יגלנה לחוץ, כי הכעס עצמו היא מדה מגונה וטוב לכסותה שהיא גנאי לו ומעיד על רוע תכונת נפשו, כמ"ש שכל אדם האריך אפו, ארך אפים רב תבונה, אבל הואיל שלא נטע בנפשו חקות החכמה להתנהג על פיה, אינו מורגל לעצור ברוחו ולהאריך אפו, כמ"ש קצר אפים יעשה אולת, ואמר קצר רוח מרים אולת, ולכן תיכף ביום שי"ל כעס יודע לכל, כי יוציאו לחוץ בפועל, והנה מחקי החכמה והתבונה להאריך אף ושלא לנקום, שהנקמה והנטירה ועשות רע לחברו הגם שחטא לו הוא נגד חקי החכמה, אבל גם מי שלא למד חקי החכמה יעשה זאת מצד הערמה, כי אם יכעוס יקלהו חברו ויבזהו וכן יתבזה אצל הרואים והשומעים, ולכן "הערום כוסה קלון" כדי שלא יגיע לו קלון ע"כ מכסה הכעס בלב בערמה, עד יגיע זמן להנקם באופן שלא יגיע לו בזיון, וזה מן הערמה לא מן החכמה, שהחכמה תצוה לכסות גם הכעס עצמו ולבל ימשול גם ברוחו בנעלם, אבל האויל לא לבד שאינו מכסה כעסו מן הלב וכחות הנפש הוא מודיע אותו גם לאחרים עד שיגיע לו קלון:
<< · מלבי"ם על משלי · יב טז · >>
דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.