פתיחת התפריט הראשי

(א) "ומלכת שבא". פי' מהרי"א שעבדי שלמה אשר ילכו באניות אופירה עברו בדרכם דרך ארץ שבא, שהים הסובב אותה מתחבר עם ים סוף בצד מערב והם ספרו חכמת שלמה, והיא "שמעה שמעו לשם ה'", ר"ל שחכמתו היא אלהית, לא טבעית: "ותבא לנסותו בחדות". כי א"א בחכמה אנושית לבד להגיד כל החדות, שלפעמים ענינם נעלם, כמו חדתו של שמשון שלא היה אפשר להגידה, כי מי ינבא שהרג ארי ושקננו בגויתו עדת דבורים ודבש:

(ב) השאלות (ב - ז) למה בחרה לנסותו בחדות דוקא, לא בעניני חכמה ומדע? מז"ש ויגד לה את כל דבריה שהיל"ל את כל שאלותיה או חדותיה? ומה הכפל מושב עבדיו ומעמד משרתיו? ומז"ש אשר שמעתי על דבריך ועל חכמתך? שהוא כפל לשון:

"ותבא". והגם שיכלה ללכת דרך ים עם אני המלך, למעלתה הלכה דרך המדבר לכן באת בחיל כבד לשמרה בדרך: "ותדבר אליו את כל אשר היה עם לבבה". מגיד בזה שהיה מחכמה האלהית הנתונה בלבו של שלמה לדעת מן הדבור החיצוני את הדבור הפנימי של הלב, כי הלשון הוא שליח של הלב ודובר בעדו, אבל הדיבור הלביי הוא מפורש ושום שכל, והלשון תחוד חדה ותמשול משל, ושלמה הבין מן דבורה החיצוני את הדיבור הפנימי אשר עם לבבה, ועי"כ:

(ג) "ויגד לה שלמה את כל דבריה". שבעת הגיד חדתה הגיד דבריה בעצמם, כי הבין דבורה העקרי הלביי ועי"כ ידע תעלומות לבבה, למשל כשאמר שמשון מהעז יצא מתוק, הגם שהדבור החיצוני היה חדה, הדבור הפנימי חשב שהעז הוא הארי והמתוק הוא הדבש, וחשב המעשה שקרה עם הארי, וזאת ידע שלמה כי הבין מחשבת הלב הנקשר עם הדבור בחכמת אלהים אשר בו, ועי"כ לא היה דבר נעלם מן המלך:

(ד) "ותרא". חוץ מזה ראתה את כל חכמת שלמה, בכל מיני החכמות: "והבית". היינו הבתים שבנה:

(ה) "ומאכל שולחנו". שהיה נעלה משולחן כל המלכים בכמות ובאיכות: "ומושב עבדיו". הם האוכלים על שולחן המלך, שהיה מושבם בסדר לפי מדרגתם איש לפי ערכו: "ומעמד משרתיו". המשרתים בשולחן המלך, כל אחד היה לו מעמד מיוחד לפי שירותו, וכן "מלבושיהם", כל אחד היה לו מלבוש מצויין בפ"ע כפי עבודתו, שהטבחים היה להם מעמד ומלבוש מיוחד וכן הרקחים והאופים ודומיהם, וכל אחד הכיר את מקומו והיה ניכר בלבושו: "ומשקיו". שהיו ממינים רבים וממדינות מתחלפות: "ועולתו". הוא המעלה שעשה מעצי אלמוגים שהוא עולה בה מביתו לבית ה' שיזכיר בפסוק י"ב שהיה יקר ונפלא מאד, ובד"ה (שם ט, ד) אמר "ועלייתו":

(ו) "אמת היה הדבר". כי כבר אמר החוקר שהעוסקים בחכמה העיונית קשה להם להשתלם גם בשכל המעשי, כי נושאי העיונים הם מושגים מופשטים מחומריים ולא ישימו לב על הנהגה המדינית והמעשיי שהוא נקשר בענינים חומריים. ואני "שמעתי בארצי על דבריך", שהוא הנהגת ביתו ומדינתו: "ועל חכמתך". בדברים השכליים, ולכן:

(ז) "לא האמנתי לדברים". אם מצד שלא ימצאו שתיהן יחדיו, אם מצד ההפלגה שהפליגו לספר מרוחב לבו: "עד אשר באתי ותראינה עיני". שראתה הפלגת חכמתו, וגם שראתה איך עם חכמתו העיונית השתלם גם בהנהגת הבית והמדינה כמ"ש ותרא את כל חכמת שלמה, שהוא העיוני, וגם הבית אשר בנה ומאכל שולחנו וכו': "והנה לא הוגד לי החצי". כי החכמה הטבעיית יש לה גבול ויגדל שמע החכם ברחוק יותר מבקרוב, שמי שרואה אותו יראה שחכמתו בעלת גבול וא"א שידע כל הדברים, וגם שידיעתו אינה ברורה, אבל חכמת שלמה שהיתה אלהית והיה לבו כמעין הנובע מן המקור האלהי אשר בלבו היא מתוספת כל שעה, והמקור מתרבה כל עוד שיוסיפו לשאב מים מדליו, ועז"א "הוספת חכמה וטוב", ור"ל בחכמה היא ההשכלה, ובטוב ר"ל ההנהגה הטובה:

(ח) "אשרי". נגד ההנהגה אמרה "אשרי" אנשיך, המונהגים מאתך. ונגד החכמה "אשרי" עבדיך אלה, שהם עבדי המלך הקרובים אליו, שמצד "שעומדים לפניך תמיד הם שומעים את חכמתך":

(ט) "יהי ה' אלהיך ברוך אשר חפץ". שיעור הכתוב "אשר באהבת ה' את ישראל לעולם חפץ בך לתתך על כסא ישראל", שע"י אהבת ה' את ישראל נתן להם פרנס טוב כמוך: "שתעשה משפט וצדקה". שבזה יהיו העם מאושרים, כי לפי זכות העם ואהבת ה' אותם ישגיח עליהם לתת להם מלך חכם אוהב צדקה ומשפט:

(יא - יב) השאלות (יא) מ"ש וגם אני חירם אין מקומו פה, רק בס"ס הקודם שדבר מן האניות היל"ל זאת:

"וגם אני חירם". פי' רי"א שלפי שזכר למעלה שהתפלאה על עליתו שהיה עולה בה לבית ה', בא לספר מעלת העליה שנרשמה כ"כ לפי שהיתה כולה מעצי אלמגים שהם יקרים מאד ולא בא כן עד היום הזה כי היו מעטי המציאות מאד, והיו נמצאים אצלו בריבוי עד שעשה מהם מסעד לבית ה' ולבית המלך, וגם כלי זמר שצריכים עצים גדולים שזה אינו בנמצא כלל ממין הזה:

(יג) "והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה". מדברים שראתה באוצר המלך ותחפץ בהן: "מלבד אשר הביאה אל המלך, ר"ל מה שנתן לה כנגד מה שהביאה: ותפן ותלך לארצה." בל תחשוב שהמלכה הזאת אשר נסעה דרך רחוקה כזאת שטטה לראות את המדינות ובאה אל שלמה דרך אגב, כי עקר ביאתה היה רק אל שלמה לבדו ולא פנתה לשום מקום זולתו, ואחר ששבעה שמחות את פניו פנתה בדרך ישר לארצה:

(יד) "ויהי". תכלית ספורים האלה הוא לספר איך נתקיים בו הבטחת ה', אם במתנת החכמה, אם בכבוד אם בעושר, וספר מענין עשרו שבכל שנה בא לו זהב רב תרס"ו ככר, ולפמ"ש הרי"א שמשקל הככר הוא י"ב אלף ג' מאות דוקאטי ווינעציאניש בא לו בשנה שמונה מיליאן קצ"ט אלפים שמונה מאות דוקאטי:

(טו) "לבד מאנשי התרים". הם הסוחרים הגדולים התרים במדינות להביא סחורות ממדינה למדינה: "ומסחר הרוכלים". הקטנים, שכל סחורה שעברה דרך מדינתו נתנה מס קצוב למלך: "וכל מלכי הערב". שהביאו לו מנחה:

(טז - יז) "מאתים צנה ושלש מאות מגנים". הצנה מקיף מג' רוחות והמגן מרוח א', והיה צריך אל הצנה שש מנים, כי כל מנה מחזיק מאה זהב:

(יט) "וראש עגול". למעלה במקום מושבו היה עגול מאחריו כמדת גופו וראשו לסמוך עליו גבו: "וידות מזה ומזה" לתמוך ידיו עליהם:

(כ) "ושנים עשר אריים". כי דגל יהודה היה צורתו אריה, ורמז על י"ב אבותיו משלמה עד יהודה או מדוד עד יעקב, ולי"ב השבטים, וכמו שהים שבו מימי החסד עמד על י"ב בקר ופני שור מהשמאל, כן כסא הדין עמד על י"ב אריות שהם בימין המרכבה, לכלול חסד במשפט:

(כב) השאלות (כב) למה ספר זה שלישית מן האניות וכבר אמר זה למעלה ס"ס ט' ובסי' זה פי"א? שם אמר ללכת אופירה ופה אמר אני תרשיש. שם משמע שהיו האניות לשלמה ושהיו מביאות זהב לבד ופה משמע שעקר היה חירם ושהיו מביאות גם כסף, ושבאה אחת לשלש שנים:

"כי אני תרשיש". הרי"א חשב כי תרשיש היא העיר קארטאגא בצפון אפריקא על יד ים התיכון, ועי"כ הרבה לתמוה איך הלכו אניות מעציון גבר שהוא על שפת ים סוף, לתרשיש, והלא רצועות המדבר (ארץ זיעץ) מבדלת בין ים סוף לים התיכון? ורצה לדחוק שנקראו אניות תרשיש, ע"ש צורתם שנעשו כתבנית האניות האלה. אבל עמד לנגדו מ"ש בדה"ב (כ, לז) ויחברהו עמו לעשות אניות ללכת תרשיש ויעשו אניות בעציון גבר, ואיך הלכו מעציון גבר לתרשיש, והפליאה הזאת מלאה את לבבו לאמר שעזרא הסופר טעה במ"ש ביהושפט (מ"א כב, יט) שעשה אניות תרשיש ללכת אופירה, וטעה שר"ל אניות ללכת תרשיש עיין שם, וחלילה לנו מזה הדעת שנאמר שכותב ד"ה טעה, ושלא ידע פשט הכתוב במלכים ולא ידע שא"א ללכת מעציון גבר לתרשיש באניה. אבל האמת עד כמ"ש בפי' ישעיה (סי' כג) שתרשיש היא עיר טארזיס שהיא שפאניען הקדומה שהיתה רוכלת הצוריים בספרד, כמו שכתבו חכמי העמים, ונודע כי הצוריים בבואם לספרד (אשר כינו בשם אושפניא ע"ש שהשפנים נמצאו שם לרוב) מצאו כסף מזוקק על פני הארץ הרבה מאד עד שעשו כל כליהם וגם חשוקי וווי ספינותיהם מכסף, ובנו להם עיר מושב ורוכלת העמים טערזוס, והעיר הזאת יושבת על מבואת ים האטלאנטי שהוא ים אקיאנוס, וידוע שים סוף נכנס לים אקינוס, ולפ"ז באניות שבנה בעציון גבר היה יכול לילך בין לאופיר בין לתרשיש. ולמעלה (ט, כז) ספר ששלח משם אופירה וחירם שלח את עבדיו עם עבדי שלמה, כי עבדי שלמה היו העקר במהלך הזה, והם לקחו שם זהב לא כסף שלא נמצא באופיר, "כי" בארצות החמות לא יתילד כסף רק זהב, ומקום הכסף בארצות הקרות. ופה ספר הטעם שלא נחשב הכסף בימי שלמה, "כי היה לו גם אני תרשיש עם אני חירם", ר"ל אניה הולכת לשפאניען ששם היה חירם עקר, כי היתה תחת רשותו, "ואני תרשיש תבא אחת לשלש שנים", והיא היתה נושאת גם כסף, שידוע שהיה שם לרוב מאד, וכמ"ש (ירמיה י, ט) כסף מרוקע מתרשיש יבא, וגם הביאו משם שנהבים וקפים וטווסים שהיו מצויים שם, ומ"ש לקמן (כב, מט) שיהושפט עשה אניות תרשיש ללכת אופירה ולא הלך כי נשברו אניות בעציון גבר, היינו שהיו האניות מיוחדות ללכת תרשיש ע"כ נקראו אניות תרשיש והיה בדעתו ללכת גם לאופיר, וע"י שנשברו בעציון גבר אצל החוף לא הלך אף לתרשיש וכ"ש לאופיר, וזה עצמו כתב עזרא בד"ה, וחלילה שיבא בכתובים דבר מכחיש המציאות:

(כג) "ויגדל". ר"ל מכל הספורים הנזכ' מבואר איך "גדל מכל מלכי הארץ בין בעשר בין בחכמה", ולא זאת, כי חכמתו היתה סבת עשרו, שע"י:

(כד) "שכל הארץ מבקשים את פני שלמה". מפני חכמתו, עי"כ נתעשר ג"כ, כי עי"כ:

(כה) "והמה מביאים לו איש מנחתו". כמו שהיה המנהג בבוא לראות פני מלך גדול:

(כו) השאלות (כו) מ"ש שהיה לו אלף וארבע מאות רכב סותר למ"ש למעלה:

"ויאסף שלמה". למעלה אמר שהיה לו ארבעים אלף ארות סוסים, ופה דבר מן הרכב, שהוא מרכבות ברזל שהיו לוחמים בהם עם האויב כמ"ש (שופטים ד) כי תשע מאות רכב ברזל לו, היה לו אלף וד' מאות, והיו מקצתם בערי הרכב ומקצתם עם המלך להגן עליו מבית ומחוץ, ר"ל מלבד מה שהמלכים היו עובדים אותו מאהבה מפני חכמתו היו עובדים גם מיראה כי היה לו סוס מוכן ליום מלחמה ורכב ופרשים:

(כז) "ויתן המלך". ולא לבד שהיה עושר גדול להמלך עצמו, כי גם אנשי ירושלים נתעשרו מאד ע"י רבת עם שבאו לשם, וע"י רבת המסחר בהאסף לתוכה עמים רבים. כל אחד מעשירי ירושלים היה בונה לו בית ארזים עד שנתרבו הארזים כשקמים:

(כח) "ומוצא הסוסים". הסוסים של שלמה היה מוצאם "ממצרים", שם היו הסוסים המובחרים, וגם היה לו "מקוה", הוא מקום שמגדלים שם את הסוסים ונקוים שם סוסים רבים. ומפרש כי "סוחרי המלך יקחו מקוה במחיר" שלא קנו סוסים לאחדים רק קנו כל הסוסים שבמצרים כל המקוה והאוסף של הסוסים היו שייכים לסוחרי שלמה, וכל הסוסים הנולדים שם במקוה ההוא היה שלהם והיה בידם להרבות המקח, ועי"כ:

(כט) "ותעלה ותצא מרכבה". ר"ל עלה המחיר בדמים יקרים עד שמרכבה של ד' סוסים היה מחירה שש מאות שקלי כסף עד שמלכי החתים וארם שרצו לקנות סוסים היו צריכים לקנות מסוחרי שלמה, כי סוסי מצרים היו שלהם, ומזה נתעשרו ישראל ג"כ, כי כל מסחר הסוסים של מצרים היה ברשותם: