מלבי"ם על מלכים א ג

<< · מלבי"ם · על מלכים א · ג · >>

(א) "ויתחתן שלמה". אחר שהכין מלכותו בקרב עמו, הכין אותה גם נגד מלכי ארץ אשר סביב לו במה שהתחתן עם מלך גדול מושל ממשל רב בימים ההם, ובזה ימצא עזר מצריו מבחוץ:

(ב) השאלות (ב - ד) מלת רק אין לו טעם, וצריך להבין ההמשך ויתחתן שלמה, רק העם, ואיך נמשך לזה מה שהלך גבעונה?: "רק העם". במלת רק יכוין שהממלכה היתה נכונה מבית ומחוץ, רק עוד היה חסרון אחד בעניני עבודתם לאלהים, שהיו "מזבחים בבמות", יען שלא נבנה בית. ומ"ש "עד הימים ההם", מוסב למעלה שהיו "מזבחים בבמות" "עד הימים ההם":

(ג) "ויאהב". ויען ששלמה "אהב את ה""'" ורצה "ללכת בחקות דוד אביו", והלך בחקותיו בכל דבר, "רק בבמות הוא" "מזבח". שבזה לא הלך בחקות דוד שלא היה זובח רק על הבמה הגדולה, וכדי לתקן דבר זה שבין העם ובין המלך לא יזבחו עוד בבמות:

(ד) "וילך המלך גבעונה לזבח שם". ובדה"ב (ב - ג) מבואר "ויאמר שלמה לכל ישראל" וכו' "וילכו שלמה וכל" "הקהל עמו לבמה אשר בגבעון". פי' שאמר לכל ישראל שאין ראוי להקטיר בבמות, ולכן הלכו כולם לגבעון לזבוח שם כי שם היה אהל מועד ומזבח הנחושת ואש מן השמים, וכמש"ש (שם, ה) "וידרשו שלמה והקהל". ושם מסיים (פ' יג) "ויבא" "שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים מלפני אוהל מועד", שנראה פירושו שאז לקח עמו מזבח הנחושת ואוהל מועד לירושלים להיות מוכן עד עת יגמר המקדש שגנזו את אהל מועד, ומאז הקריבו בירושלים, ועז"א "ויבא שלמה לבמה אשר" "בגבעון ירושלים", שמאז היה בירושלים בא אל הבמה אשר בגבעון, וביום ההוא העלה אלף עולות: (ו) "אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול" כבר בארנו (ש"ב ז, יד ובפי' תהלות סי' פט) כי כסא דוד מכוננת על שני דברים, שהם החסד והאמונה. ויש הבדל ביניהם, כי הדבר שיעשה ה' מצד החסד, לא ישקיף בו על זכות ומעשה בני אדם, ובכ"ז אפשר שימצא אח"כ איש אחר ימצא חן וחסד ויסיר החסד אל הראוי אליו ביותר כפי מדת חסדיו, כמו שהיה בשאול ודוד. והדבר שיעשה ה' מצד האמונה שהיא ההבטחה כפי הזכות והכשרון של המקבל, זה יש לו יתד קבוע שהוא הזכות, אבל הוא מצומצם רק כפי המעשה. אמנם בדוד התקבצו שני אלה חסד ואמונה, שמה שהרימו ה' אל המלכות היה מצד החסד, אבל החסד הזה היתה סבתו זכות וכשרון דוד, שהיה ראוי לגמול, רק כי בכ"ז אם היה צדיק אחר זוכה כדוד לא היה מגיע לו שכר כזה שהוא לבנות לו בית נאמן, רק גמול אחר, וה' הגדיל חסדיו עם דוד לבנות לו בית מלוכה שזה מצד החסד, ואחר שהחסד הזה היה לו שורש חזק מצד כשרון דוד וצדקתו, א"א שיסור ממנו לעולם, אחר שאינו חסד חנם רק גמול מעשה, וזה שהקדים "אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול", אבל החסד הזה היה צמח צדקה ואמת ויושר לבב, שעז"א "כאשר הלך" "לפניך באמת", שהוא ידיעות אמתיות ואמנה בדברים עיוניים: "ובצדקה". שהוא מע"ט בין אדם למקום: "ובישרת לבב" ""עמך"". היושר לבב כולל טוב המדות ללכת בדרכי ה', מה הוא רחום וכו', ולקבל הכל באהבה, שזה דייק במלת ""עמך"", וא"כ היה החסד הזה בסבת מע"ט, שלכן "ותשמר לו את החסד הזה ותתן לו בן יושב על כסאו", כי חסד זה שמור וערוך לעד שא"א שיסור ממנו אחר שהוא פרי מע"ט:

(ז) "ועתה". המשיך התולדה מזה, אחר שמלכותו נמשך מחסדי דוד הנאמנים, אינו דומה ככל האדם שא"א לו לבקש מה' רק כפי ההכנה, כי ה' לא ישפיע אל האדם רק כפי הכנתו, וכמ"ש (ברכות נה א) אין ה' נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שזה בדבר התלוי בזכות האדם עצמו. לא כן מלכותי שמכוננת על חסדי דוד, א"צ שתביט על הכנתי, רק שתשפיע עלי חכמה בענין שלא תופר ברית החסד שכרת עם דוד, וז"ש אחר "שה""'" "אלהי אתה המלכת את עבדך", מלכותי בא מצדך, לא מצדי ולפי זכותי, רק "אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי", שבזה יקוים דברך שיעמוד כסא דוד, ואף אם איני מוכן לזה, בהכרח תשפיע עלי כפי חסדך וכפי הבטחתך אל דוד, כי כפי שאני עתה א"א שאנהג את המלכות, א] אם מצדי, כי "עבדך נער קטן", ולא למדתי חכמה, שזה לא יושג רק בשנים ובשקידה רבה:

(ח) ב] מצד המונהגים, שא"א שאנהיגם במיעוט חכמתי, אם מצד גדולתם באיכות "שהם "עם" אשר בחרת", אם בכמות "עם" "רב אשר לא ימנה":

(י) "וייטב הדבר בעיני ה""'" "כי שאל שלמה את הדבר הזה", כבר בארתי זה בחבורי ארצות השלום (דרוש א), כי מה שמצא שלמה על תשובתו זאת חן בעיני ה' יפלא מאד, שאם אמר יאמר מלך לשר צבאו בחר לך אחת משני דברים אתן לך, מרגלית יקרה אלף דנרי זהב ערכה, או ספר תורה שוה שלשים דינרי זהב ובעמוד שלה קבוע מרגלית שוה ג"כ אלף דנרי זהב ויבחר לקחת הס"ת, היתכן ימצא חן במה שבחר בס"ת ולא במרגלית, אחר שבמה שבחר בס"ת יקח גם ס"ת גם מרגלית, וא"כ אחר אשר עם קנין החכמה ימצא ג"כ עושר וכבוד וארך ימים כמ"ש (משלי ג, טז) ארך ימים בימינה וכו', ונצחון האויבים כמ"ש (קהלת ט, יח) טובה חכמה מכלי קרב, ושלמה ידע מכ"ז בעת ההיא כמ"ש במדרש (שהש"ר א, א אות ט) שאמר הריני שואל בתו של מלך והכל בכלל, ובחר בחכמה שעמה ימצא גם יתר הטובות גם עושר גם כבוד, מדוע מצא חן בעיני ה'? אמנם שלמה ע"ה מרוב חשקו אל החכמה לא עלה בלבו מאומה מיתר החמודות הרצופות עמה, שהגם שידע שימצא עמה גם טובות זמניות לא פעלו אלה בלבו שום התפעלות, כי רק את החכמה בקש ורק בעבור החכמה בעצמה אפילו יצוייר בלבו שימשך לוממנה עוני וקוצר ימים, כמ"ש בבקשתו "ונתת לעבדך לב מבין לשמוע משפט". ובאר שאינו מבקש זה בעבור טובות זמניות, רק אל התכלית "להבין בין טוב לרע," ורק מסבה "כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה". ובזה נבדל שלמה מן המבקש חכמה ויעלה בלבו גם טובות חצוניות הבאים בעקבה, שזה אינו מבקש חכמה רק מבקש עושר או כבוד, כי כל דבר נדון על סבתו התכליית כמ"ש החוקר, ואחר שתכלית מגמתו בבקשת החכמה הוא להשיג ע"י עושר או כבוד, יקרא בעצם בשם מבקש עושר וכבוד, או עכ"פ נאמר שמבקש שניהם, חכמה ועושר, אבל שלמה לא בקש רק החכמה לבדה. וזה מה שהוטב בעיני ה', "כי שאל שלמה את הדבר הזה", שלא שאל רק הדבר הזה לבד, שהוא קנין החכמה, כי ה' ידע כוונתו שלא עלה בלבו שום פניה אחרת:

(יא) "ויאמר אלהים אליו יען אשר שאלת את הדבר הזה". ר"ל החכמה לבדה: "ולא שאלת לך". עם בקשת החכמה: "ימים רבים ועושר וכבוד ונפש אויביך"":" "ושאלת לך". את החכמה רק על תכלית"," "הבין לשמוע משפט""," "הנה" "עשיתי כדברך" וכו'. וגם י"ל כי אם היה מבקש חכמה להשיג על ידה עושר וכבוד היה שואל חכמה ומדע בכלל, היינו שהיה מבקש שיתחכם בכל מיני החכמות, אבל הוא לא בקש רק ענין פרטי, לב הבין לשמוע משפט, שהוא חכמה המדיניית לבד, לבל יטה משפט, וז"ש "כי שאל שלמה את הדבר הזה". וע"כ אמר ה' אליו:

(יב - יד) "והנה עשיתי כדברך". היינו שיתן בלבו חכמה לשמוע משפט, שזה אשר דבר ושאל. ונוסף לזה "הנה נתתי לך לב" "חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך", באופן שתשיג את החכמה בכלל לכל מחלקותיה, חכמה הטבעיית והמדיניית והאלהית, ובזה "וגם אשר לא שאלתי נתתי לך", כי זה נוסף על שאלתך, "גם עשר גם כבוד אשר לא היה כמוך", כי עם קנין החכמה הכלליית כלולים בהכרח גם כבוד ועושר. רק "ארך ימים" הוא בתנאי "אם תלך בדרכי", כמ"ש (שבת סג א) ארך ימים בימינה למיימינים בה. ועוד בארתי בזה דרך לחז"ל בספר הנ"ל קחהו משם:

(טו) "ויקץ שלמה והנה חלום". ר"ל כי עד עתה נדמה לו הכל כאילו נעשה בהקיץ, עד שבהעירו משנתו ראה כי היה זה בחלום הנבואיי. וכבר האריך מהרי"א לבאר שזו היתה מראה גמורה נבואיית, לא כדעת הרמב"ם במורה שכתב ששלמה לא השיג בנבואה, עיי"ש באורך. וכן בארתי זאת בפי' שה"ש שעל המראה הזאת הושר השיר הראשון, שמצייר בו איך נפש שלמה דרשה את החכמה בדרך העיון, ותבקש להשיג דרכיה בדרך הנבואיי שמשיג מן הקודם אל המאוחר השגה פתאומיות, שעז"א ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א, ב), משכני אחריך נרוצה (שם, ד), וה' מלא שאלתו כמ"ש (שם ב, ד) הביאני אל בית היין:

(טז) "אז תבאנה". הקרה ה' לפניו משפט שיתברר ממנו כי מלא ה' שאלתו והחזיון אמת:

(יח) השאלות (יח - עד סוף הסימן) למה כפל אין זר אתנו בבית, זולתי שתים אנחנו בבית? למה תחלה אמר מאצלי ואחר כך בחיקי, ולא אמר השכיבה אצלי? למה ואקום בבקר ואתבונן בבקר? למה אמרה שהכירה שהמת אינו בנה ולא אמרה שהכירה שהחי הוא בנה? למה תפסה האחת בלשונה בני החי ובנך המת, והשנית אמרה בהפך בנך המת ובני החי? למה החזיר המלך את דבריהן שנית? מה היתה מהחכמה הגדולה במשפט הזה, שכבר הוא דבר פשוט שרחמי האם על הבן? ומה היה עושה אם היתה השנית אשה חכמה והיתה מבינה הערמה והיתה מבקשת ג"כ שיחיה אותו?: "ואנחנו יחדו". ר"ל בל תחשוב שאנו יושבות בבית א' כל א' בחדר בפ"ע, כי אנחנו יחדו "ואין זר אתנו" בחדר שאנו שם. מוסיף "זולתי שתים אנחנו בכל הבית", לא דר בו איש זולתנו אף ביתר החדרים:

(כ) "ותקח את בני מאצלי". גם זה לה לראיה כי אין בנה המת כי אחר שמיתת הילד היה ע"י ששכבה עליו אמו (כי כן הכירה בו שזה סבת מיתתו), ובנה לא היה מונח בחיקה רק "אצלה", ורק היא "השכיבתו בחיקה" כדי שתטעה שהמיתה אותו:

(כא) "ואקום בבקר""," "ואתבונן אליו בבקר". ר"ל שתיכף בבקר התבוננה שלא היה בנה"," בל תאמר שנשתנה מחמת מיתה"," כי ראתה תיכף והוסיפה "והנה לא היה בני אשר ילדתי". א] שהכירה שאינו בנה, ב] אשר ילדתי, כי בנה נולד ג' ימים קודם, והכירה שזה המת הוא נולד עתה שכבר יוכר הנולד עתה מן בן ג' ימים. והנה עקר טענתה סמכה ע"מ שאמרה שהכירה שהמת אינו בנה, ולא אמרה ג"כ שמכרת שהחי הוא בנה, כי ע"ז י"ל אולי שניהם היו דומים בפרצופיהם, אבל ממה שהכירה שהמת משונה מבנה החי מבואר שהחי הוא בנה, כי מי עשה לה זה להחליף את בנה אם לא חברתה אחר שאין זר אתם בכל הבית. וגם א"ל שבא גנב מבחוץ והחליף"," כי לא ידע איש מן החוץ שילדו"," שע"ז הקדימה וכפלה דבריה "ואלד עמה בבית""," "ויהי ביום" "השלישי ותלד גם האשה הזאת ואנחנו יחדו", ר"ל שלא בא לשם איש מן החוץ ולא ידע אדם בדבר:

(כב) "ותאמר האשה האחרת לא כי בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי". ספר הכתוב כי בדברם, אמרה הנתבעת בלשון בני החי ובנך המת, והתובעת אמרה בהפך בנך המת ובני החי, וכלל בלשון שהאדם יקדים תמיד מה שהוא העקר ויאחר את הטפל, ולפ"ז הסברא נותנת שהאשה שדקדקה להקדים בלשונה בני החי קודם, עקר מגמתה שיהיה החי בנה, והמקדמת בלשונה בנך המת עקר מגמתה שיהיה המת בן חברתה, לא שיהיה החי בנה, ומזה כבר היה יכול להבין ולהכריע מי אמו. אמנם יש סברה שכל א' מקדמת מה שהוא עקר אצלה בטענה וראיה, כי התובעת עקר ראייתה היה ממה שהמת אינו בנה, שמזה תכריח שהחי הוא בנה כנ"ל, והנתבעת עקר ראייתה הוא ממה שהחי הוא בנה, שמזה מכרחת שהמת הוא בן חברתה, וכ"א הקדימה מה שהוא עקר הראיה וההוכחה לדבריה. אמנם בכל זאת הבין שלמה בחכמתו שהאומרת ומקדמת בנך המת הוא מצד שזה עקר מגמתה, כי הגם שבפעם הראשון שבררה ראיותיה היתה צריכה להקדים שבן חברתההוא המת שזה עקר הראיה, בכ"ז אחר שחזרה זאת ב"פ כמ"ש "ותדברנה לפני המלך", ר"ל שכן דברו כמה פעמים, ובכל פעם הקדימה התובעת בנך המת ובני החי, מזה השכיל שעקר מגמתה הוא רק שגם לה גם לחברתה לא יהיה, ולכן מקדמת זאת תמיד, כי הבאת הראיה היא רק בפעם הראשון, לא כן בדברים אח"כ יקדים כ"א מה שהוא עקר ברצונו ובלבבו ומה שרוצה לזכות במשפט, וז"ש:

(כג - כד) "ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי" וכו' "וזאת אומרת לא כי בנך המת". הנה לא הזכיר דברי התובעת ראשונה, רק התחיל בדברי הנתבעת ואחריו מה שהשיבה התובעת שנית והקדימה בנך המת לבני החי, שע"ז בנה יסודו, כי בטענתה הראשונה נכון מה שהקדימה שבן חברתה הוא המת שזה ראיה יותר כנ"ל, אבל אחר שהשיבה חברתה זה בני החי, כמראה באצבע שמכרת ויודעת שבנה החי, היה לה להשיב לא כי בני החי, ר"ל שהיא יודעת זאת, כי זאת עקר מה שתרצה לזכות במשפט. ודרך הבעלי דינים שבתחלת טענותיהם כ"א מציע ראיותיו, ואח"כ כשיתעצמו בדין, מפרט כ"א מה שהוא רוצה לזכות בדין, וא"כ כיון שבסוף דבריה הקדימה ג"כ בנך המת לבני החי, מבואר שזה הוא מה שהיא רוצה לזכות, שיהיה המת בן חברתה, ולברר זאת אמר "קחו לי חרב", כי בזה יבורר מי הרוצה שיחיה ומי שתתרצה שימות, וכן היה:

(כו) "ותאמר האשה אשר בנה החי". היא הנתבעת שהקדימה בדבריה בני החי, היא בקשה לבל ימיתוהו, ושיתנו הילוד לחברתה, ולא מצד שהודית לדברי חברתה רק מצד "שנכמרו רחמיה על בנה"":" "וזאת אומרת". היא התובעת שהקדימה בדבריה בנך המת, אמרה "גם לי גם לך לא יהיה", ר"ל אחר שכבר עמד ערעור על הילד ויהיה תמיד בספק מי אמו, עד שלא יהיה לשנינו בבירור, ולכן "גזרו", ובזה בררה שמה שהקדימה תמיד בנך המת הוא מצד כי זה היה עקר חפצה:

(כז) "ויען המלך ויאמר". ובזה ברר מ"ש בתחלת דבריו, להכריע מתוך סדר דבריהם מי החפץ בילד ומי לא, ובזה חרץ המשפט כי "היא אמו":

(כח) "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט". ששמעו איכות משפטו ובאיזה אופן הבין מתחלה עם מי הצדק, וייראו מפניו באשר "ראו כי חכמת אלהים בקרבו", לדעת אשר בלב הבע"ד: