מלבי"ם על מלכים א ב

<< · מלבי"ם · על מלכים א · ב · >>

(ב) "אנכי הולך". שלמה היה בעת ההיא לדעת המפ' בן י"ב שנה, וכמ"ש (דה"א כט, א) שלמה בני וכו' נער ורך, ובהיות דוד חי עמד לימינו בין בהנהגת העם בין ללמדו תורה ומוסר, א"ל כי בהיותו מוכן ללכת בדרך עולם, צריך הוא "להתחזק בעצמו", בין בהנהגת העם "והיית לאיש", כראוי למושל ממשל רב בל יירא מפני כל:

(ג) "ושמרת". ובהנהגה בדברים שבין אדם למקום יהיה בהפך, כמ"ש (תהלים קלא, ב) אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, יהיה כקטן אשר אמו תנחהו בכל צעדיו, כן "תשמר משמרת ה' ככתוב בתורת משה", ולא תסמך על בינתך. ומפרש "ללכת בדרכיו", הוא בעניני המדות, מה הוא רחום וחנון ארך אפים, שאלה הם דרכיו: "ולשמור חקותיו". במצות שאין בהם שום טעם: "מצותיו". הם מצות שיש בהם טעם: "ומשפטיו". במצות שבין אדם לחברו: "ועדותיו". במצות המעידים על חידוש העולם ויצ"מ, כמו השבתות והמועדים וכדומה, ורק "ככתוב בתורת משה", בלא תוספת ומגרעת, וכמ"ש (דברים יז, כ) לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל: "למען תשכיל" וכו' אמר שבזה תרויח בשתים, א] מצד עצם המצוה, שע"י "תשכיל את" "מעשיך". וכבר בארנו שיש הבדל בין מצליח ובין משכיל, שהצלחה תלויה במזל, וההשכלה תלויה בטוב שכל האדם לבחור האמצעיים הטובים תמיד, וזה ילמדוך מצות התורה ומשפטיה. ויש המשכיל את אשר יעשה ולא את אשר יפנה, כי בפנותו לבקש האמצעיים ימצא הרבה מהם בלתי טובים ויעזבם, עד יבחר הטוב שבאמצעיים וילך בהם ואז ישכיל בדרכו. ויש המשכיל את כל אשר יפנה, שגם אם יבחר אמצעיים בלתי מובילים אל התכלית ישיבום בשכלו לטוב, באופן שישיג מהם את המבוקש, וז"ש שישכיל גם "את כל אשר יפנה שם":

(ד) "למען". ב] תרויח מצד ה' המצוה ושהבטיח לי מלכות קיימת לדור דורים, ותלאה בתנאי כמ"ש (תהלים קלב, יב) אם ישמרו בניך בריתי וכו' גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך. ובמה שתשמור מצות ה', בהכרח "יקים ה""'" "את דברו". והגם שאין לעשות המצות ע"מ לקבל שכר, הנה בזה יהיה הכוונה למען יוכל ה' להקים את דברו, כי ה' רוצה בזה שיבנה כסא דוד לדור ודור, וזה עצמו רצון ה', בענין שבמה שיעשה המצות על תכלית זה הוא ג"כ על תכלית שיוכל ה' למלאות דברו, שזה רצון ה', וכמ"ש (בראשית יח, יט) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וכו', למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. ומה שכפל מלת "לאמר", ירמוז בזה מ"ש חז"ל (ברכות ז א) שכל מדה טובה שיצאה מפי הקב"ה אפילו על תנאי לא חזר בו, כי מאמרו ית' הוא המביא הדבר אל המציאות, והתנאי לא יוכל להשיב דבר שנאמר מאת ה', אמר כי פה לא יהיה כן, כי הקדים את התנאי אל המאמר, כאילו אמר "אם ישמרו בניך את דרכם" וכו', "אז לאמר לא יכרת לך איש", ר"ל אז יאמר ויגזור כן, אחר שיתקיים התנאי אז יהיה האמירה, בענין שאם לא יתקיים התנאי לא אמר כלל ולא יצאה מדה טובה זו מפיו:

(ה) השאלות (ה - ו) מדוע צוהו להרוג את יואב אחר שלא הרגו בעצמו, מפני שלא היה שם התראה ושירא מפניו, ואיך נתן מכשול לפני בנו הנער ורך? ומדוע פה אמר ולא תורד שיבתו בשלום שאול ואצל שמעי אמר והורדת שיבתו בדם שאול? ואיך עבר על השבועה שנשבע להחיותו, ומה לי אם הרגו על ידי שליח בחייו או אחר מותו? ומהו וגם אתה ידעת, מלת וגם מיותר?:

"וגם אתה ידעת". מלת וגם נמשך אל "ועשית כחכמתך", אחר שצוהו בל יסור מתורת משה, ולא יסמוך על חכמתו ושקול דעתו, אמר שבכ"ז יש ענינים שניתן לו הכח לעשות כחכמתו ולא כמשפטי התורה, והם דיני המלך שמשונים מדיני התורה, שהמלך הורג בלא התראה והורג רבים ביום אחד כשהוא צורך שעה, הגם שאינו כמשפט התורה, נתן כח זה אליו לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ובזה יעשה כפי חכמתו לבד, וגם ענין יואב היה מעין זה, כי בדין תורה לא היה חייב מיתה כי לא היה שם התראה, וצוה להרגו מדין המלכות, ולכן הגם שלא הרגו בחייו שראה שאז היה צורך שעה להחיותו, כי לא היה אחר ראוי לצבוא צבא, אמר "שיעשה כחכמתו" לפי צורך זמנו. ועז"א "וגם", שעם משפטי התורה תוכל לשפוט גם כחכמתך. ובאר מה שחטא יואב, א] "אתה ידעת את אשר עשה לי", שחטא איזה דבר נגד דוד שהיה בסוד וידעוהו דוד וגם שלמה, וחז"ל (במ"ר כג, יג) בארו שהראה האגרת ששלח לו בדבר אוריה, ועי"כ פרסם קלון. ב] "אשר עשה לשני שרי צבאות", ובזה הגדיל חטאו בשלשה פנים, א] "ויהרגם", ב] "וישם דמי מלחמה בשלום". כי שני שרים האלה נלחמו תחלה נגד דוד, אבנר היה אצל איש בושת, ועמשא אצל אבשלום, ואז היה יוכל להרגם בדרך מלחמה, אבל הוא הרג שניהם אחר שהשלימו עם דוד, כאילו עדיין עוסקים במלחמה, ודבר כזה הורס ענין המלוכה ונמוסי המדינות להרוג השרים שכורתים עמהם ברית אחר כלות המלחמה, וזה חטא נמוסי ונוגע בכבוד המלכות אחר שנעשה משר צבאו שנדמה שעשאו בפקודת דוד. ג] "ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו", שלא הרגם פנים אל פנים רק בדרך ערמה, ע"י החגורה שנפל החרב מתוכה, וע"י שניתק שרוך נעל והטה א"ע ועמשא לא נשמר, כמו שפרש"י:

(ו) ולכן "ועשית כחכמתך". אשר תראה שהוא צורך שעה להענישו, באופן "שלא תורד שיבתו בשלום שאול". לא פקד להרגו דוקא, רק שלא ירד שאול בשלום, כי יענישנו באיזה אופן שיראה בחכמתו:

(ז) "ולבני ברזלי" וכו' "כי כן קרבו אלי". ר"ל זה יהיה מדה כנגד מדה, כי כן קרבו בשולחנם, לכן יאכלו על שולחנך, והיתה הקורבה בברחי מפני אבשלום, שאז לא היו מצפים לתשלום גמול:

(ח) "והנה עמך". פי' מהרי"א שא"ל "הנה שמעי עמך", מאנשי עצתך, כי היה רבו של שלמה (וגם מ"ש (לעיל א, ח) ושמעי ורעי לא היו עם אדוניהו הוא שמעי בן גרא), דע שראוי שתרחיקהו כי איש רע מעללים הוא, א] "שקללני", ב] "שירד לקראתי הירדן", ובזה הכריחני "להשבע לו", כמ"ש (ש"ב יט, כא) ואני באתי היום ראשון לכל בית יוסף, שבזה די עזות וקצף:

(ט) "ועתה". ר"ל אני נשבעתי ומחלתי לו: "ועתה". אם יחטא לך "אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר" "תעשה לו". לנסותו אם פי מלך ישמור כראוי. ואם רעה תמצא בו, "והורדת את שיבתו בדם שאול", ואל תמחול לו:

(יא - יב) "והימים". כבר נז' בס' שמואל (ב' ה, ד - ה) ושינה זה פה כי גם שלמה מלך כזמן הזה, וזה נכלל במ"ש "ושלמה ישב" "על כסא דוד אביו". רק דוד מלך תחלה שבע שנים בחברון מלכות בלתי כוללת, ושלמה "ותכון מלכותו מאד", תיכף במלכו:

(טז) השאלות (טז - כב) איך הסכיל אדוניה לדבר הדברים האלה, שלו היתה המלוכה, ושבו רצו ישראל, וכי לא ידע שבזה יעלה חמת המלך והי"ל לבקש לאמר שאוהב אותה ושחשק בה? ואיך נתרצית בת שבע לדבריו אשר בטא כמדקרות חרב? ומ"ש בפסוק כ"ב ולו ולאביתר וכו' הוא קשה ההבנה, ואיך עלה בזה חרון אפו על אביתר ויואב?:

"את ידעת כי לי היתה המלוכה". הוצעה זו היא בעלת שתי פנים, באופן אחד יראה כאומר אחר שהמלכות היתה ראויה לי, אם מצד תולדותי שאני הבכור, ועז"א "כי לי היתה המלוכה", ואם מצד רצון העם שהסכימו עלי, ועז"א "ועלי שמו כל" "ישראל פניהם למלוך ותסב המלוכה ותהי לאחי". כי נסבה ממקום הראוי לה אל מקום אחר. וא"כ עכ"פ ראוי לפייס אותי במה שיתנו לי חלק קטן, אשה שהשתמש בה המלך, כי הגם שאין הדיוט משתמש בשרביטו של מלך, אני איני הדיוט כי המלוכה הגיעה לי בתחלה. ובאופן אחר תקן דבריו במה שסיים "כי מה' היתה לו", "כי מה" שאין הדיוט משתמש בשרביטו של מלך, הוא רק במלך המולך ע"י הסכמת העם, שאחר שבעצם הוא איש ככל האנשים, בהכרח לציין כבודו ע"י רושמים מיוחדים הסכמיים שאין להדיוט להשתמש בהם, כי בזה ישמר כבודו ומעלתו. לא כן במלך המולך מצד עצמו כי המלכות תאות אליו בעצם, א"צ לציונים אלה ההסכמיים, וכמ"ש במדרש מלך ב"ו אין רוכבים על סוסו ואין יושבים על כסאו ואין משתמשים בשרביטו, אבל הקב"ה רוכבין על סוסו ויושבים על כסאו וכו' הה"ד (תהלים כד, י) מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, ר"ל דאחר שכבוד מלכות השם תלוי בו בעצמו, והוא בעצמו מלך הכבוד לא ע"י הסכמה ובחירת העם, לא שייך אצלו שלא ישתמש אחר בשרביטו, כי אין כבודו תלוי באותות אלה המוסכמים מן העם, וז"ש שה' הוא מלך הכבוד, ר"ל שהוא עצמו מלך הכבוד לא ע"י העם. וא"כ גם בשלמה אחר שמלכותו לא הגיעה לו מן העם רק מה', בהיות המלוכה והכבוד עצמי לו, אין לו לחוש אם ישתמש זר בשרביט המלך:

(יט) "לדבר לו על אדוניהו". כל דבור שאחריו מלת לו פי' בשבילו, בת שבע חשבה כי זה יהיה לטובת שלמה ג"כ, כי בזה ישוב אליו לאהבה בשימלא חשק לבו, וז"ש לדבר לו בשביל טובת שלמה:

(כב) "ולמה את שאלת את אבישג" וכו' לעומת מה שספרה לו כל דברי אדוניהו, שהקדים "כי לי היתה המלוכה" וכו', השיב הלא מצד שלו היתה המלוכה "כי הוא אחי הגדול, שאלי לו את המלוכה," לא את אבישג. ומצד שאמר "ועלי שמו כל ישראל פניהם למלוך", שהוא על שאביתר ויואב שמו פניהם עליו, ג"כ לא תועיל אבישג, שהם רצו שימלוך ומה ירויחו בשישא אשה, וא"כ שאלי את המלוכה, שבזה תשאלי "גם בשביל אביתר ויואב" במה שרצו הם:

(כג) "וישבע המלך" וכו' "כי בנפשו דבר". ר"ל הלא דבר זה דבר במסירת נפשו, כי בודאי הבין שיש לו סכנה בשאלה זאת, ובשביל נשואי אבישג לא היה מוסר נפשו אם לא בשחושב תחבולות שבזה שישתמש בשרביטו של מלך יוכל למרוד:

(כד) "ועתה חי ה' אשר הכינני" וכו'. ור"ל והבטחת ה' היתה שאהיה איש מנוחה: "ואשר עשה לי בית". שגם זרעי ימלכו אחרי, ובזה אני מוכרח לבער כל מורד וכל משטין בל ישבית השלום הכללי המובטח לי מאת ה', ולכן "היום יומת אדניהו":

(כח) השאלות (כח - לד) מז"ש ואחרי אבשלום לא נטה, שמשמע שבעבור זה יגדל חטאו עתה, ואיך יהיה זה? למה כפל כה דבר יואב וכה ענני? ולמה אמר וקברתו הלא ודאי יקברהו? ומה הרויח יואב במ"ש פה אמות? ולמה קללו שלמה אותו ואת זרעו, וכבר היתה מיתתו כפרה על עונותיו?:

והשמועה באה עד יואב. ובאר הטעם שיואב ירא לנפשו יותר מאביתר, "כי נטה אחרי אדניהו ואחרי אבשלום לא" "נטה", כי אם היה נוטה אחרי אבשלום גם כן בחשבו שהמלוכה מגיע אל הבכור, אין לו עתה משפט מות כי עשה לפי מחשבתו שהבכור הוא המולך, אבל אחרי שלא נטה אחרי אבשלום, ואדרבה הרג את אבשלום, אם כן הלא מתחייב מיתה במה שעשה עתה בעצמו חטא זה שעשה אבשלום, במה שרצה להמליך את אדוניהו, וגם שאחרי שלא נטה אחרי אבשלום, בהכרח מה שנטה אחרי אדוניהו לא היה משום שחשב שהבכור ימלוך רק בעבור שירא משלמה בידעו פשעיו מה שחטא שהרג את עמשא. ולכן נס אל אהל ה' כי ידע שחייב מיתה. וחז"ל (מכות יב א) אמרו שטעה ג' טעיות, א] שאין המזבח קולט רק כהן ועבודה בידו, ונגד זה אמר "וינס יואב". ב] שאין קולט רק [מזבח] בית עולמים, ועז"א "אל אהל ה""'". ג] שאין קולט רק גגו לא קרנותיו, ועז"א "ויחזק בקרנות המזבח":

(ל) "כה דבר יואב וכה ענני". משמע שחוץ מן המענה "לא כי פה אמות", היה עוד דברים ביניהם, שעז"א כה דבר יואב. וחז"ל בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו) אמרו שיואב רצה לידון בסנהדרין, מפני שהרוגי מלך נכסיהן למלך והרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין, ובמדרש (במ"ר כג, יג) אמרו אמר יואב הרוגי ב"ד אין נקברין בקברות אבותיהם מוטב שאמות כאן ואקבר בקבר אבותי. וזה מדויק במ"ש:

(לא) "עשה לו כאשר דבר ופגע בו וקברתו". ר"ל שיקברנו בקבר אבותיו כאשר דבר. והנה שלמה רצה להרגו על שהוא מורד ונטה אחרי אדוניהו, ובזה יהיה מהרוגי מלך, וסנהדרין אם יהרגוהו יהיה על שהרג את אבנר ועמשא, וז"ש "והסירות דמי חנם אשר שפך", שזה יהיה בדין הסנהדרין. עוד אמרו חכמינו ז"ל (במ"ר שם) שהיו דברי יואב שיקבל עליו שלמה את הקללות שקללו דוד בהרגו את אבנר, כמ"ש (ש"ב ג, כט) ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וכו', וז"ש:

(לב - לג) "והשיב ה""'" "את דמו על ראשו" וכו"'" "ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו". שהשיב שהגם שנדון במיתה, ראוי הוא גם לקללה, כי חוץ מן הדין משפטו קשה יותר, א] "שהרג שני אנשים", ב] שהיו "צדיקים וטובים", ג] "שהרגם בחרב ואבי דוד לא ידע". כי הריגת חרב היה נוהג בדין המלכות, והוא הרגם כאילו היה עפ"י המלך, והמלך לא ידע, ופגם בזה בכבוד דוד. ד] שהנרצחים היו "שרי צבאות ישראל ויהודה". ולכן חוץ ממה שהשיב ה' דמו בראשו, ישובו דמיהם גם בראש יואב ובראש זרעו לעולם, והקללות יחולו עליו לא על בית דוד, כי "לדוד ולזרעו יהיה שלום". וחז"ל (שם) אמרו שלא צדק בזה והקללות נתקיימו בזרע בית דוד:

(לד) "ויקבר בביתו במדבר". פי' מהרי"א שהיה לו בית במדבר לזון שם אורחים עוברים ושבים, והיה בית צדקה וחסד, ושם נקבר לזכר מע"ט שלו:

(לו - לז) השאלות (לו - מב) ממ"ש ולא תצא אנה ואנה משמע לשום צד, וממ"ש ביום צאתך ועברת את נחל קדרון משמע שאינו מוזהר רק על צד של נחל קדרון לא על צד אחר, ובפסוק מ"ב תפס רק מ"ש ביום צאתך והלכת אנה ואנה:

"ויאמר לו בנה לך בית". הנה אזהרה זו היתה חתומה, שממ"ש "בנה לך בית וישבת שם", משמע שלא הקפיד רק שיקבע שם דירתו, ואם יוצא וחוזר מיד אינו מוזהר. וי"ל שמ"ש "ולא תצא אנה ואנה", היינו יציאה לגמרי שיעקר דירתו מירושלים. אמנם ממ"ש ""והיה" ביום צאתך" וכו' "מות תמות", משמע שתיכף באותו יום יתחייב מיתה אף שיחזור לשם. וממ"ש "והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון", משמע שלא הקפיד רק אם יעבור נחל קדרון שדרך שם היו הולכים לבחורים (כמו שהראה ש"ב טו, כג) אבל אם יצא לצד אחר שלא דרך נחל קדרון לא ימות, אולם ממ"ש "ולא תצא משם אנה ואנה", משמע שלא יצא לשום צד. וזה תלוי לפי טעם האזהרה, שאם היה דרך מאסר שישב במקום א', מוזהר שלא יצא לשום צד רק ישב במאסרו. ואם הוא רק מפני שחשדו שיקשור עליו מרד בין בני שבטו, אינו מוזהר רק ללכת דרך נחל קדרון אל בני שבטו, לא אל מקום זולתו שאין חשש מרד וקשר:

(מ) "ויקם שמעי". הנה שמעי סמך בזה, שאינו מוזהר רק לעבור את נחל קדרון, מחשש מרד, לא ללכת לגת שהוא במערב ירושלים ומערי העמים שאין חשש מרד, בפרט שנודע יציאתו שהלך מפני אונס לבקש את עבדיו. וז"ש, א] "וילך גתה", וחשב שע"ז אינו מוזהר. ב] שהלך "אל אכיש", לא אל בני עמו. ג] שהלך "לבקש את עבדיו", ונראה בעליל שלא הלך לקשור קשר. ד] "וילך שמעי ויבא את עבדיו", הרי הלך ושב מיד, ולא עבר ע"מ שצוהו לדור בירושלים:

(מב) "ויאמר אליו הלא השבעתיך בה'". א"ל הלא נשבעת בה' והיה לך לדייק ולא לבקש התירים ע"י ספק, כי הלא "ואעיד בך ביום צאתך והלכת אנה ואנה מות תמות", ר"ל שממה שאמרתי ביום צאתך מות תמות, מבואר שהיתה האזהרה אף על יציאה לפי שעה, וממ"ש "והלכת אנה ואנה" מבואר שהיתה האזהרה אף על צד אחר ועל מקום אחר, ואתה "אמרת טוב הדבר שמעתי", וקבלת השבועה שהיתה על דעתי, והיה לך לחוש לחומר השבועה, ושלא לצאת אף לגת ואף לפי שעה:

(מד) "אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך". ר"ל כי במה שקלל את דוד היה יכול לאמר שהיה שוגג כי חשב שדוד נרדף מפני עונותיו ואלהים עזבו, אולם מה שאנה ה' לידך שתעבור על השבועה ותמות ע"י בנו, זה העד כי ידע לבבך מן הרעה, ר"ל שלא היה מעשה שוגג בלא ידיעה רק לבבך ידע אז שאתה עושה רעה והיית מזיד, ולכן "והשיב ה' את רעתך בראשך":

(מה) "והמלך שלמה ברוך". ולא יחשב לו לחטא מה שגרם לך המכשול הזה, כי הוא מאת ה' ע"י עונך, וזה עד "שכסא דוד יהיה נכון עד עולם", אחר שה' רב ריב חרפתו:

(מו) השאלות (מו) למה כפל שנית והממלכה נכונה ביד שלמה, שכבר אמר למעלה פסוק י"ב ותכון מלכותו מאד?:

"ויצו המלך". ובזה קיים צואת אביו שרמז במ"ש וידעת את אשר תעשה לו: "והממלכה נכונה ביד שלמה". העיד הכתוב שעד הנה היו משטינים במלכותו, כי באמת יואב ואביתר חרשו רע מצד אדוניהו, ושמעי זרע עמל מצד בני ימיני, ועתה במותם נכונה ה"ממלכה". ויש הבדל בין "מלוכה" ובין "ממלכה", שנושא שם "מלוכה" הוא מצד המלך, ומצד זה כבר כתוב "ותכון מלכותו מאד", אבל נושא שם ממלכה הוא המדינה, ובמדינה היו עדיין עוררים, ועתה "הממלכה נכונה בידו", אין שטן ופגע רע: