פתיחת התפריט הראשי


פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו עמים כולם" ר"ל כל השבטים, וגם "הקשיבי ארץ ומלואה" כלל הארץ כי משום התפשטה הרעה על כל הארץ, "ויהי ה' בכם לעד" ה' הוא המתרה בכם, "ה'" מתרה בכם "מהיכל קדשו" בעודהו בהיכלו, טרם יצא ממקומו לשפוט את הארץ:


ביאור המילות

"שמעו עמים, הקשיבי ארץ". עמים קורא שבטי ישראל, שכן בלשון זה אמר מיכיהו בן ימלה (מ"א כ"ב) שמעו עמים כולם, על השבטים, וכבר בארתי (הושע ה') שכ"מ שידבר אל שני נושאים מתחלפים, יתפוס אל נושא החשוב לשון שמיעה ואל הפחות ממנו לשון הקשבה שמורה שיקשיב מרחוק:

"לעד". כולל גם המתרה, וזה המבדיל בינו ובין עונה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי הנה" בעת "אשר ה' יוצא ממקומו", (שזה ממליץ שילך בעצמו להעניש בעונש השגחיי, שאינו מכה ע"י שליח רק בעצמו כמו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים).

"וירד ודרך על במתי ארץ", מצייר בדרך ההגשמה שיעמוד תחלה על הרים הגבוהים:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונמסו", ואז ימסו ההרים מפחד ה' ומהדר גאונו, והמאמרים מקבילים, ונמסו ההרים "תחתיו כדונג מפני האש", שימסו בקל כדונג, "והעמקים יתבקעו כמים מוגרים במורד", כן יתהפכו המוצקים לדבר רך ונוזל, שזה משל אל חורבן הארץ, שתשוב להיות כמים כמו שהיתה בעת התהו (וכ"ז מליצה, ע"ד הרים נזלו מפני ה', ותגעש ותרעש הארץ, וכדומה):


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בפשע, כ"ז יהיה בפשע יעקב" שהם עשרת השבטים, שהם פשעו ומרדו בה' דרך מרידה ועבדו עצבים וחמנים, "ובחטאת בית ישראל" הם שבט יהודה ובנימין, שהם לא מרדו רק חטאו מצד התאוה או השוגג כמו מה שהקריבו בבמות שהגם שהיה חטא לא היה מרידה כי רובן היה לשמים, ומפרש "מי" הגורם "פשע יעקב" מה שהשבטים עבדו ע"ז, "הלא שומרון", שהמלכות אשר בשומרון הם עשו את העגלים והסיתו את העם לזה, "ומי" הגורם "במות יהודה הלא ירושלם", שמלכות יהודה שהיתה בירושלים גרמו זאת על שלא בטלו הבמות עד ימי חזקיה:


ביאור המילות

"יעקב, ישראל". כבר בארתי (ישעיה סי' ט') ששם ישראל הוא שם הכבוד והגדולה נגד שם יעקב, וכשידבר אל עשרת השבטים, או אל שבט יהודה לבדו, ובאו שני השמות ביחד, יכוין בשם יעקב על ההמונים ובשם ישראל על הגדולים, וכשידבר אל יהודה ועשרת השבטים ביחד, יפרט שבט יהודה בשם ישראל לחשיבותם נגד יתר השבטים, וכן לקמן (ב' י"ב, ג' א', ח' ט'), וההבדל בין פשע ובין חטאת מבואר בכ"מ:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושמתי", זה מוסב עמ"ש ויהי ה' בכם לעד, שה' מתרה בם ואומר אני בעצמי "אשים שומרון לעי השדה" כי יפלו הבתים ויחרבו, ואח"ז אשים אותה "למטעי כרם", ואז "והגרתי לגי אבניה", שנוטעי כרמים יסקלו האבנים ויפנו את העיים שנשארו ממפולת הבתים עד שגם "יסודיה אגלה" כי יפנו גם אבני היסודות כדי שיהיה ראוי למטעי כרמים:


ביאור המילות

"לעי". שרשו עיה ותרגומו ליגרי חקלן, ועל והיתה בבל לגלים, תרגם ליגרון, וכן והיתה מעי מפלה (ישעיה נ"ז):

"והגרתי". דבר הנשפך למורד, כמו כמים מוגרים במורד, כי שומרון עמדה בהר ושפכו אבני החורבות אל הגיא שסביבה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וכל פסיליה", הפסילים היו מעץ או אבן והיו נותנים להם אתנן ומתנות, ותחתיהם היו העצבים, וכשיוכתו הפסילים ישארו העצבים שממה, "כי מאתנן זונה קבצה" שומרון את כל עושרה, שלדעתה היה כל הצלחתם ע"י הע"ז, כמ"ש (הושע ב') אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי, ולכן "ישובו עד אתנן זונה", יקח אותם מלך אשור כאלו ע"ז שלו נותנות אותם לו לאתנן. ר"ל על שומרון וחורבנה איני מצטער כלל, אחר שעבדו פסילים ועצבים וזנו מאחרי:


ביאור המילות

"פסיליה, עצביה". העצבים היו אצלם במדרגה למטה מן הפסילים, כמ"ש פן תאמר עצבי עשם ופסלי ונסכי צום (ישעיה מ"ח ה'), שהפסל והמסכה היו אצלם המצוה והגוזר, והעצב עומד תחתיו לעשות את צוויים ולמלאות דבריהם, ולא תמצא שם עצבים בכל התורה, כי מעשיהם הותחל בארץ כנען ופלשתים בזמן מאוחר, וכשיכתו הפסילים ממילא העצבים אשר תחתיכם יהיו שממה, ועקר האתנן היו נותנים אל הפסל שהוא למעלה מן העצבים, לכן אמר שאתנניה שנותנים לפסילים ישרפו באש:

"קבצה". מפעל הכבד, שומרון קבצה עשרה מאתנן זונה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח-ט) "על זאת", אבל "על זאת אספדה ואילילה" עד שאלך, כמו משוגע וכאיש שמחמת שגעונו ילך ערום, על "כי אנושה מכותיה" שהיא חולי מסוכנת מתדבקת, ועברה מן שומרון גם לארץ יהודה וגם הם הוכו במכות הגם שהם לא עבדו ע"ז בימי יותם ועוזיה והיה סחרם ואתננם קדש לה'. ויותר נראה שמ"ש אנושה מכותיה היינו המכות שהכתה שומרון את יהודה, ודבר פה על המכות הגדולות שהכו עשרת השבטים את יהודה בימי אחז שאז הרג פקח בן רמליה ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, וגם אז פשטו פלשתים בערי השפלה והנגב ליהודה וילכדו כמה ערים וישבו שם (דה"ב כ"ח) (כי בימי עוזיה ויותם היה שלום ביהודה, וכן קשה לפרשו על מה שבא סנחריב בימי חזקיה שא"כ היה מזכיר גם תשועתם אז), ור"ל המכות שהכתה שומרון את יהודה הם אנושים ומסוכנים כי "באה עד יהודה" מה שנפלו אז אפרים וארם ואדום ופלשתים ביהודה "ונגע עד ירושלים" כי את ירושלים לא יכלו לכבוש כמ"ש ישעיה (סי' ז'):


ביאור המילות

"שולל". מטורף בדעת ששוכח הכל, וכן מוליך יועצים שולל, אשתוללו אבירי לב, והוא תואר בפלס עולל:

(ט) "אנושה". מסוכנת, עמ"ש ישעיה (י"ז י"א):

"ומכותיה". ר"ל כ"א מן המכות, ועז"א כי באה, ר"ל המכה:

"ונגע". ר"ל הדבר נגע עד שער עמי, כי המכה לא באה לירושלים, רק ענין המלחמה נגע עד שם:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בגת אל תגידו", אחר שאמר שיעשה מספד כתנים, חוזר ואומר שישתקו ולא יצעקו כדי שלא יגידו בגת, כי גת של פלשתים לקחה עוזיה מיד פלשתים (דה"ב כ"ו) והיתה תחת יד יהודה, ופלשתים היו מצפים לקחתה מידם, ולכן "בכו אל תבכו" כדי שלא יודע לפלשתים ויתחזקו עליכם, רק "בבית לעפרה" שהיתה מנחלת בנימין (יהושע י"ח כ"ג) שם "עפר התפלשי" כי היא רחוקה מפלשתים ולא יודע להם האבל והמספד שלכם:


ביאור המילות

"עפר התפלשי". כמו והתפלשי באפר (ירמיה ו'), התגלגלי והתכסי באפר:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עברי", עיר ששמה שפיר שבא לשם האויב הפשיט את כולם ערומים והניח אותם בחיים, כי לא לחמו אותו, אבל עיר צאנן סגרו חומות העיר ולחמו עם האויב, והגם שהרג האויב כל היושבים בבתים שסביבות העיר חוץ מן החומה לא רצו לפתוח שעריהם, ולכן עת נכבשו הרג האויב את כולם ולא הסתפק בשללם לבד, עפ"ז יאמר במליצתו, "עברי, עריה בושת לכם יושבת שפיר", עריה בושת היינו גילוי הערוה, ומציין עריה וגילוי הבושת כעצם מופשט, את עריה בושת לא תלכי לצאנן, (כי שם יהרגו כולם) רק עברי אל יושבת שפיר, שאתם יושבת שפיר תלכו ערומים וחשופי שת, ולכם צויתי לעריה בושת לעבור לכם, כי אצלכם תמצא ערומים גלויי בושת, אבל "יושבת צאנן לא יצאה" מן החומה גם "אל מספד בית האצל" הגם שכל הבתים שאצלה עשו מספד גדול על הרוגיהם בכ"ז לא רצו בני צאנן לצאת ולפתוח שערי העיר, ע"כ "יקח מכם עמדתו", המספד יקח מקום עמידתו מכם, כי בעירכם יהיה הרג רב, וברחוב העיר יעשו המעמד ששם יעמוד המספיד לספוד על ההרוגים שנהרגו בעיר ובבית האצל היינו בבתים שאצל העיר:


ביאור המילות

"עברי". ידבר בנוכח אל עריה בושת, בושת הוא מקום הערוה, ור"ל גילוי בושת, ובא הבושת כשם מופשט, מצוה לה לעבור מצאנן אל שפיר, (ושם שפיר נופל ג"כ על הערוה שפיר ושליא כלשון חז"ל כי בכל המליצה פה תפס לשון נופל על הלשון, עפרה עפר, יצאה צאנן, (היא צנן (יהושע ט"ו ל"ז), רכש לכיש אכזיב לאכזב, יורש מורשה, עד (להם) עדלם), ובמלת לכם מסב דבורו אל יושבי שפיר:

"בית האצל". בתים של צאנן:

"עמדתו" שם, כמו עמידתו, רק בא ע"מ חמלה חמדה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי חלה", מבאר מדוע לא יצאה יושבת צאנן ועל מי בטחו, כי "יושבת מרות" היינו צאנן שמרתה ולא רצתה להמסר ביד האויב "קותה לטוב", שהיה לה תקוה שיבואו חיל מירושלים לעזור לה ולכן מרתה ולא פתחה החומה, ועתה מפרש ומה היה הסבה שהמספד לקח עמידתו אצלם ולא נושעו, "כי ירד רע מאת ה' לשער ירושלים" שע"י השגחת ה' ירד רע לירושלים ולא יכלו לשלוח חיל לעזור לבני צאנן:


ביאור המילות

"חלה". מענין תוחלת ותקוה, ר"ל חלה לטוב וירד רע:

"ומרות". מענין מרי ומרידה:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רתום המרכבה לרכש יושבת לכיש", בלכיש התחילו לעבוד ע"ז בתחלה, שכן תמצא שאמציה מלך יהודה שהתחיל לעבוד את אלהי שעיר ומרדו בו עבדיו נס לכישה ומלך שם י"ב שנה, ועוזיה מלך בירושלים, (כמו שבארתי זה מ"ב סי' י"ד), מבואר שבירושלים קנאו כהני ה' על שעבד ע"ז ובלכיש החזיקו בידו ומלך שם י"ב שנה עד שהתגברו יושבי ירושלים וימיתוהו, ושם כתוב וישאו אותו על הסוסים ויקבר בירושלים, מ"ש שנשאוהו על הסוסים ר"ל מפני שעובדי ע"ז (שראש עבודתם היה אל השמש שחשבוה למולכת השמים) היו מיחדים אל עבודתה סוסים ומרכבה, שבעת צאת השמש היו הולכים לקראתה לצד מזרח במרכבה וסוסים, דוגמת שציירו כן הליכת השמש על מעגלה, כנודע בקורות ימי קדם, וכמ"ש (מ"ב כ"ג י"א) וישבת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש ואת מרכבות השמש שרף באש, ואמציה היה לו בלכיש סוסים מיוחדים אל עבודת השמש, לכן כאשר גברו יד עבדי ה' וימיתוהו נשאו את גוייתו על הסוסים של השמש לחרפה ובוז, והיה דרכם לעשות את מרכבות השמש מעצי רתמים השומרים חום האש בתוכם ימים רבים (כמ"ש חז"ל בפ' הספינה) לציין בו את חום השמש ואשה המתמיד, כי עבודת השמש היה באש כנודע, ועל זה אמר "רתום המרכבה" שתחפה את המרכבה הידועה שהיא מרכבת השמש בעצי רותם, אבל "לרכש", אל תאסור אותה אל הסוסים המיוחדים אל השמש, רק תאסור לרכש, שהוא קל ברגליו לברוח, שיברחו מפני האויב, על זה אמר "ראשית חטאת היא לבת ציון" הוא המקום הראשון לבת ציון היינו למלכות יהודה ששם התחילו בחטאת זה לעבוד את השמש.

"כי בך נמצאו פשעי ישראל" עבודת השמש שהיא מפשעי ישראל שהם עשרת השבטים הם נמצאו בך הגם שאת מיהודה:


ביאור המילות

"רתום". פעל נגזר משם רותם, כמו גחלי רתמים:

"ורכש". בהמה קלת ההליכה ואינו סוס, והתבן לסוסים ולרכש (מ"א ד'):

"פשעי ישראל". במקום שבא שם ישראל נגד יהודה כיון על עשרת השבטים:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן תתני שלוחים על מורשת גת", גת היתה תחלה לישראל מימי דוד שלקח את מתג האמה מיד פלשתים שהיא עיר גת (ש"ב ח') ורחבעם בנה אותה לעיר מבצר (דה"ב י"ח) ואח"כ לקחוהו פלשתים מיד ישראל, ועוזיהו מלך יהודה כבשה מפלשתים ויפרוץ חומותיה (מ"ב כ"ו ו') ובימי רחבעם בנה את מורשה אצל גת לעיר מבצר כמ"ש (דה"ב י"ח ח') וכשנפרצה חומת גת הגינה מורשה על גת בל יקחוה פלשתים בחזרה, ונקראת בשם מורשת גת, כי היתה מגן על גת, וכאשר פשטו פלשתים על ערי השפלה בימי אחז ורצו לכבוש את מורשת גת כדי לקחת את גת, ואז גם פקח בן רמליה נלחם ביהודה, אז התפשרו עמו בני לכיש לתת לו את עיר אכזב שהיתה אצל מורשה (כמ"ש ביהושע ט"ו מ"ד), כדי שישאר בידם עיר מורשה המגינה על גת שלא תבא ליד פלשתים, וז"ש "לכן תתני שלוחים" היינו שתתן מתנה "על" ובעבור "מורשת גת", תתן שלוחים "בתי אכזיב לאכזב" היינו לאיש כזב ומפרש מי הכוזב, שהוא "למלכי ישראל", שנתת למלכי ישראל הכוזבים בדבריהם את בתי אכזב למתנה כדי להציל את מורשת גת:


ביאור המילות

"שלוחים". מתנות, כמו ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה (מ"א ט'), ובשני המקומות היתה המתנה עיר ושדות וכרמים, ובזה יש לצרפו עם שלחיך פרדס רמונים, ומלת על כטעם בעבור, "ומורשת", ר"ל עיר מורשה הסמוכה לגת:

"אכזיב". עיר בערי יהודה והוא כזיב האמור בתורה סמוך לעדולם, שכן אמר ויט עד איש עדולמי והיה בכזיב בלדתה אותו, וכל הערים האלה צנן לכיש מורשה אכזיב עדולם, כולם בשפלה אשר ליהודה (יהושע ט"ו):

"לאכזב". כמו היו תהיה לי כמו אכזב (ירמיה ט"ו), ומפרש למלכי ישראל:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עוד", ר"ל אבל לא הרוחתי בזה מאומה כי מלכי ישראל היו כמו אכזב ולא שמרו הבטחתם, כי הם בעצמם לקחו את מורשה מידך, ותחת שתחלה רק פלשתים לבד רצו לירש את מורשה, עתה "עוד הירש אביא לך יושבת מרשה", כי גם מלכי ישראל באו לירש את מרשה, ומלבד זה הם לא הסתפקו לקחת את מרשה לבד כי "עד עדלם יבוא" היורש השני יבוא עד עדולם, שהיתה ג"כ עיר מבצר בשטח ההוא ונחשבת בין ערי מבצר שבנה רחבעם, ופקח לקח אז מידם את מרשה ואת עדולם, ומפרש מי הוא היורש הזה שיבא עד עדולם? "כבוד ישראל!" ר"ל מחנה "מלך" ישראל וכבודו:


ביאור המילות

"כבוד ישראל". חילו ומחנהו, כמו את מלך אשור ואת כל כבודו (ישעיה ח' ח'):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קרחי", לכן קרחי ראשך "וגזי" שערך, "על בני תענוגיך כי גלו ממך", ומוסיף "הרחבי קרחתך כנשר", שהעופות החומסים יש להם חולי של מריטת הנוצות, ביחוד הנשר עד שלבסוף ימרט כל נוצותיו וימות מחמת זה, ויל"פ שר"ל תחלה קרחי וגוזי על בני תענוגיך בעודם אצלך כי ע"י התענוגים תחטא לה', ואח"כ הרחיבי קרחתך כי גלו ממך: