מלבי"ם על ישעיהו מט
<< · מלבי"ם על ישעיהו · מט · >>
פסוק א
"שמעו איים אלי" כי נבואה זאת נוגעת עד קצה הארץ וגם "הקשיבו לאמים" אשר יהיו "מרחוק" ר"ל אשר יהיו באחרית הימים:
"ה' מבטן קראני" והזמין אותי לנבאות על הגאולה, "ממעי אמי" ההבדל בין מבטן ובין ממעי אמי, כי העובר קשור תחלה במעי האם, ואח"כ כשיגדל מעט יפרד מן המעים ויצוף אל הבטן למעלה, ומציין כי בעוד היה בבטן אמו טרם יצא לחוץ כבר קראהו ה' וצוה לו שילך בשליחותו לנבאות על ישראל, ולא זאת לבד כי גם בהיותי במעי אמי דבוק במעיה שהוא קודם שנרקם צורת הולד מאז כבר הזכיר שמי, שאהיה אנכי המוכן לשליחות, כאומר בעת נקלטה הטפה הזרעיית במעי האם מאז קרא ה' בשמו, ואחר זאת בעת נפרד ממעי האם והיה בבטן העליון אז קרא אותו בעצמו ושלחו שילך בשליחות, (והכונה כי להשגת הנבואה צריך הכנה טבעיית והכנה הרגליות, שיהיה מוכן ע"ז מצד טבעו ושיכין א"ע לזה מצד הרגלו במצות ומע"ט, אמר כי היה מוכן ע"ז בטבעו מעת קליטת ההריון, והכין א"ע לזה בבחירתו מעת נפרד מן המעיים הגם שלא יצא עדיין מבטן אמו, ודוגמא לזה בירמיה (א' ה') כמו שפרשתי שם):
ביאור המילות
"שמעו, והקשיבו. איים, לאמים". כבר בארתי למעלה (לד א') כי לאומים מציין אומות הגדולות שיש להם דת מיוחד, ואיים הם קטנים נפרדים על הים וכבר כתבתי בפי' התורה (דברים לב) כי כשידבר אל שני נושאים מתחלפים לאחד בלשון שמיעה ולהשני בלשון האזנה או הקשבה, ייחד לשון שמיעה אל הנושא שהוא עקר בדבורו שרוצה שיבין ויקבל דבריו, אבל להנושא שיודע שיבין או יקבל דבריו בעצמו אם רק יקשיבם באזניו, יאמר הקשבה או האזנה, ופה ידע הנביא שהלאומים בעלי הדת, כבר יקבלו דבריו בעת המיועד, כי כבר יאמינו באלהים ובשליחות הנביאים, ולכן א"צ רק שיקשיבו, אבל האיים הרחוקים, להם יאמר שיקבלו דבריו, כי הם לא ידעו עדן את ה':
"מבטן, ממעי אמי", המעי פורט יותר מן הבטן, שכולל כל חלל הבטן. וצבתה בטנה. והמעי הוא רק המעים. וכשיורדפו יחד על העובר, ירצה במעי אמו, בעוד שהיתה ביצת הנקבה שממנו נוצר העובר דבוק בשלל הביצים והובא לתוך הרחם ע"י נשיכת חצוצרות ברחם ונשרשת שם ע"י ליחה דבקית, ובטן אמי יקרא עת יפרד אל הבטן בעת ירקם צורת הולד, שכן נעמי אמרה העוד לי בנים במעי (רות א' יא) וכונה, בשלל הביצים, ר"ל שאינה ראויה לילד עוד. ולכן בא לשון זה גם על הזכר כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך (בראשי' טו ד'), כיון על טפת הזרע, ולא יצדק לאמר על הזכר אשר יצא מבטני, ועיין מה שפרשתי בפי' (בראשית כה כג. תהלות עא ו'):פסוק ב
ביאור המילות
"החביאני, הסתירני", הנחבא הוא מסבת המחפשים אחריו, והנסתר יהיה לפעמים גם כשאין דורש אחריו. שאול אבי מבקש להמיתך וישבת בסתר ונחבאת (ש"א, יט ב') (שם בקש אחריו), ושלחתני ונסתרתי בשדה (שם כ' כה) אז לא בקש אחריו. כמחבא רוח וסתר זרם (למעלה לב) הרוח מחפש בחורים ובסדקים מנשב מארבע פאות, לא כן הזרם. וכן פה החרב החותכת מקרוב מחפשים אחריה, לא כן החץ מרחוק נסתרת עד לא יעלה על לב לדורשה:פסוק ג
פסוק ד
"אכן משפטי" הדלתות מגבילים.
"ואני אמרתי לריק יגעתי אכן משפטי את ה', אני אמרתי לתהו והבל כחי כליתי אכן פעלתי את אלהי". ר"ל ה' בחסדו השלים לי מה שלא השלמתי אני בעבודת השליחות, כי אני אמרתי לריק יגעתי שיגיעת העבודה עצמה וכל התוכחות שאמרתי היה דבר ריק כי לא פעל מאומה, אבל משפט הנהגתי הלא היא מאת ה', והוא בכחו סבב הדבר שהתוכחות והנבואות האלה יהיו לתועלת רב כמו שיבאר, וכן מה שחשבתי כי כליתי כחי להבל, שלא אקבל שכר על עבודה זאת, אבל שכר פעולתי הוא את אלהי, והוא סבב שיגיע לי מן העבודה הזאת שכר גדול, כמו שמבאר:
ביאור המילות
"לריק, לתהו והבל", בארתי למעלה (למ"ד ז') הריק י"ל הקליפה בלא תוך, וההבל הוא אין בהחלט. וכן היגיעה, הוא דבר פעליי. רק שחסר לו התוך שהוא התכלית שבעבורו יגע. אבל מה שכלה כחו היה תהו והבל, כי לא יקבל גם שכר ריק שהוא שכר חיצוני וקליפיי בלא תוך, כי לא יקבל מאומה:
"משפטי את ה' ופעלתי את אלהי", כבר יסדתי למעלה (א' ד') וכן בניתי כל הספר, כי ה' מורה המחדש העולם בכלל, ואלהי בכינוי מורה ההשגחה המיוחדת הפרטיית, אומר השכר שנתן לי הוא מצד שהוא אלהי ביחוד. והתיחדות השגחתו עלי לטובתי, ומה שגבל משפטי שהוא מה ששלחו לנבאות בשורה כללית, היה מצד שהוא ה' המשגיח הכללי:פסוק ה
ביאור המילות
"לשובב יעקב אליו וישראל לו יאסף", ההבדל בין יעקב וישראל בארתי למעלה (ט ז), ההשבה לא תצדק רק במי שיצא, ולא יצוייר רק ביעקב. והאסיפה גדרה לקרא מן החוץ פנימה, הגם שלא יצא תחלה ועומד באשר הוא, רק שיתקרב יותר, וזה יצוייר בישראל שילכו מחיל אל חיל:
"ואכבד בעיני ה' ואלהי היה עזי", העז הוא הכח הפנימי התלוי בו בעצמו, והכבוד הוא המעלות המתגלות מן הנושא שבעבורם יכובד מאחרים, אומר העז והכח שבו הייתי ראוי לדבר הגדול הזה נתן לי אלהי בהשגחתו הפרטית, והכבוד אשר נתכבדתי במה שנשלחתי בפועל לא היה בעבורי, רק בעבור שהוא ה', המשגיח הכללי לטובת הכלל כמו בפסוק הקודם:פסוק ו
- א) "להקים שבטי יעקב" שהוא להקימם מנפילתם הגופניות שהיו אז גולים ומפוזרים אחרי גלות סנחריב, ורצה ה' כי ישעיהו בתוכחותיו ישיבם אל מכונם ולארצם ולהצלחתם.
- ב) "נצורי ישראל להשיב", להשיב את ישראל בהצלחה הנפשיית שע"ז נתיחד להם שם ישראל, ושישיבם בתשובה לה'. ואחר ששני הענינים האלה לא עלו בידו, אמר לו ה' כי לעומת זה תהיה שליחותו בשני הענינים האלה שליחות כולל לכל העולם, ונגד ההצלחה הנפשיית יהיה "לאור גוים" שיאיר להם האמונה האמתיית שילכו כולם באור ה', ונגד ההצלחה הגופניית תהיה "ישועת" ה' מתפשטת "עד קצה הארץ" (והמכוון בדבריו אלה תראה כמ"ש למעלה קאפיטל י"ב,) כי מאז נתפזרו עשרת השבטים ע"י סנחריב מעת ההיא התחילה עת הגאולה, והוא שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות שהנדחים האלה יתקבצו וישובו לבצרון אסירי התקוה, והגלות החיל הזה היה בשנת שש לחזקיהו, ומעת ההיא התחילה נבואת החוזים על הגאולה, ואם היו ישראל שבים אז בתשובה שלמה היתה הגאולה ההיא מגעת תיכף בשנת ט"ו לחזקיהו שאז נפל אשור והיה אז העת שישובו הנדחים האלה, וע"כ הסמיך נבואתו על הגאולה והקיבוץ אל מפלת סנחריב כמו שתראה למעלה (קאפיטל י"א. י"ח כ"ז). כי כל הנבואות (שנבא בחלק הראשון נבא קודם מפלת סנחריב, ואז צפה ברוח ה' כי יש תקוה שיתאספו הנדחים תיכף לארצם ויגאלו, וזה תלוי בתנאי אם ישובו בתשובה, ולשליחות זה היה ישעיהו מיוחד כל הזמן ההוא בעוד חזקיהו חי, שכל הזמן ההוא היה תקוה שיהיה חזקיהו משיח אלהי יעקב, כמו שזכרו חכמינו במקומות רבים, אבל דבריו לא עשו פרי, כי הדור ההוא בין יהודה שנשארו, בין השבטים שגלו (כי לשניהם יחד נבואתו כמ"ש וישם פי כחרב חדה אל הקרובים וישימני לחץ ברור אל הרחוקים) לא שבו בתשובה, ומתוך כך לא שבו ג"כ לארצם, והבית נחרב אח"כ בעון הנשארים, ואבד כל חזון. כמו שראה ישעיהו בעצמו זאת גם בימי חזקיהו, ונבא ע"ז למעלה (כ"ד ט"ז) ואז חשב ישעיהו כי יגע לריק וכלה כחו להבל, אבל ה' אמר לו דע כי לא יגעת לריק כי הנבואות האלה כולם שנבאת על שוב הנדחים יתקיימו באחרית הימים, ואז לא תהיה הישועה פרטית כמו שהיתה אם היתה באה בימי חזקיהו, רק תהיה ישועה כללית, שתחת שרצה להקים שבטי יעקב שהם עשרת השבטים שגלו לחלח וחבור, תחת זה תהיה ישועתי עד קצה הארץ, ותחת שרציתי להשיב הדור ההוא בתשובה, כמ"ש ונצורי ישראל להשיב ודבר זה לא עלה בידך, תהיה לאור גוים, ותאיר בהצלחה הנפשיית לכל העולם. כי אם היתה הגאולה בימי חזקיהו לא היתה כללית כ"כ, ולא היתה האמונה האמתיית מתפשטת כ"כ כמו שיהיה באחרית הימים כמ"ש כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה. ומבואר כי אחרי מות חזקיהו שאז ראה שהיה יגיעו לריק (או אולי אחרי שנבא עליו הנבואה שלמעלה קאפיטל ל"ט, שהיה זה בחטא חזקיהו כמ"ש שם), מאז התיאש הנביא וראה כי השבטים הנדחים לא ישובו עתה, ומאז משחו ה' לבשר ענוים את הגאולה הגדולה העתידה הכללית, שנבא מן קאפיטל מ"ם עד סוף הספר) ומעתה מתחיל את נבואתו על העתיד, אשר דבריו אלה הם כענין הוצעה להם שאחר שנבא גאולת כורש יספר איך שלחו ה' לבשר נחמות גדולות עתידות.
ביאור המילות
"להקים שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב", נצורי הוא מענין ונצר משרשיו יפרה, ויש הבדל בין שבט לנצר, השבט יהיה גם בתלוש, והנצר הוא היונק הרך המחובר לקרקע ששומרים ונוצרים אותו שיפרה. ולפי הכלל המיוסד למע' (ט' ז') העשרת השבטים שנתלשו מן שרשם קראם שבטי יעקב. ושבט יהודה ובנימין אשר היו דבוקים בשרשם כנצר רך היונק קראם נצורי ישראל, הקם נפל תחלה, והשב לא נפל רק יצא מדרכו. שבטי יעקב נפלו וצריכים הקמה. נצורי ישראל לא נפלו רק יצאו מדרכם דרך ה', וצריכים השבה:פסוק ז
"לבזה נפש" שיעור הכתוב, "מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו לבזה נפש למתעב גוי", לישראל שהם עתה בזוים ומתועבים שרים ישתחוו.
"לבזה נפש" ר"ל כי ישראל מבוזים המה בין ההודיים עובדי עכו"ם מצד שלשה ענינים.
- א) מצד נפשם, שחושבים שנפשם בזויה ושפלה, ונגד מה שהנפש האלהית נקראת כבוד בכתבי הקדש חושבים שנפשם שפלה וממקור משחת.
- ב) מצד גופם, שחושבים אותם למתועבים ומשוקצים עד שנזהרים מליגע בהם ועז"א "למתעב גוי, גוי" הוא הגויה שחושבים שגויתם מתועב.
- ג) מצד מדרגתם וקנינם, שהם "עבד משלים", שאינם דומים כעבד שי"ל מושל אחד, רק כעבד של מושלים רבים, שמוכרח לעבוד את כולם עבודת פרך, ועתה נגד "בזה נפש ומתעב גוי", יהיה מעלתם גדולה בכבוד גדול, עד כי "מלכים יראו וקמו" עד כי מלכי הודו יקומו לפניהם מרוב כבוד, ונגד עבד מושלים יהיה ההפך כי השרים ישתחוו להם, וזה יהיה "למען ה' אשר נאמן" ר"ל זה יהיה מפני שני דברים.
- א) מפני ההבטחה כי ה' נאמן לקיים הבטחתו.
- ב) מפני קדושת מעשיהם אשר מצד זה יבחר בם עצמם מפני צדקתם, ועז"א קדוש ישראל ויבחרך. ור"ל כי הגאולה תבא, או עוד לפני זמן הקצוב, אם ייטיבו מעשיהם, או אם לא ייטיבו מעשיהם יבא עכ"פ בזמן המיועד כי נאמן ה' לקיים הבטחתו, ועז"א או שיהיה "למען ה' אשר נאמן", וזה בכלות הזמן, או שיהיה "למען קדש ישראל" ע"י מעשיהם בעת אשר "יבחרך" מפני טוב מעשיך.
ביאור המילות
"לבזה", למ"ד של לבזה למתעב, עומד ביחוס שאליו עם פעל וישתחוו, ישתחוו לבזה נפש, וגוי הוא כמו גוי נתתי למכים, הגויה ונגדו נפש:
" ה', קדוש ישראל", בארתי למעלה (א' ד') כי שם קדוש ישראל נקרא בו תמיד מצד צדקת ישראל וקדושתם (עי' למעלה ה' טז) ולכן אמר ויבחרך:פסוק ח
"ואצרך" גם במשך ימי הגלות אצרך בהשגחה מיוחדת בל תכלה בין העכו"ם, עד "שאתנך לברית עם" שיקים ה'.
- א) הברית שכרת עם ישראל.
- ב) "להקים ארץ" שהיא הארץ הקדושה.
- ג) "להנחיל נחלות שממות" שהוא שישיב להנחיל מקומות נחלות השוממות עתה, והם העזרות והמקדש שהם נחלת ה' לשבתו:
ביאור המילות
"עניתיך", עזרתיך, עונים להקורא, ועוזרים גם לאשר לא קרא, העניה תהי' לפני הזמן בעת רצון, והעזר יהיה בזמן המוגבל ביום ישועה:פסוק ט
פסוק י
ביאור המילות
"ינהגם, ינהלם", פעל נהג הונח בעצם על נהיגת הצאן והבקר, וממנו יצא על כל הנהגה דומה לזו, שמנהיג שלא מדעת המונהג, ונהל ונחה הונח על המנהל בעל רצון ובסבר פנים יפות, ופה מדמם כצאן מונהגים ע"י הרועה, כי הם מונהגים אך לפי דעת הרועה המנהיג אותם שהוא ה', אבל בכ"ז הלא מרחמם ינהגם, עד שתהיה ההנהגה לא כמנהיג בע"כ כי על מבועי מים ינהלם כמנהל בעת רצון ושכל:פסוק יא
ביאור המילות
"לדרך, ומסלתי". הבדלם בארתי למע' (לה ח'. מא ג'):פסוק יב
"ואלה" גולים צפון ומערב, באים "מצפון ומים". ואלה גולי דרום, באים "מארץ סינים", ראה נא כל הגולה מתקבצת, השמחה התפשטה על כל הטבע, עד כי.
פסוק יג
פסוק יד
ביאור המילות
"עזבני ה' וה' שכחני". כבר בארתי בפי' התורה פעמים רבות, כי דרך השפה העבריית להקדים תמיד הנשוא אל הנושא, ובעת שמקדים הנושא אל הנשוא, בא להראות איזה חידוש בהנושא, לכן פה בהעזיבה הקדים הנשוא שעקר החידוש הוא מה שעזבה, לא מה שעזבה ה'. אבל בהשכיחה הקדים השם אל הפעל, כי פה עקר החידוש מה שה' היה השוכח ה' אשר אין שכחה לפניו:פסוק טו
ביאור המילות
"עולה, פרי בטנה". העולל הוא אחר היונק, מעולל עד יונק (ש"א טו ג'). ופרי בטן נקרא אחר הלידה. אשר מנע ממך פרי בטן:פסוק טז
פסוק יז
פסוק יח
- א) הקבוץ מן הפיזור הגדול, וזה כולם נקבצו.
- ב) שיבתם לירושלים מן מרחק רב כזה וזה באו לך. אבל אל תדאגי לאמר והלא בית אלמנותי קטן וצר ואיך יכיל הבנים הרבים האלה, גם מזה אל תדאגי, "חי אני נאום ה' כי כלם כעדי תלבשי" ימליץ התמלאות המקום החרב מיושבים כאילו הארץ תתלבש בלבוש שהיא יושביה המכסים אותה, כמ"ש לבשו כרים הצאן, כי המקום השמם הוא ערום וחשוף שת, ועת יתישב יתלבש ויתעטף לכסות מערומיו, אמנם עת שאחר שכבר התלבש ממלבושיו והוא אחר שכבר התישב המקום באו עליו עוד יושבים נכבדים שרים וחכמים, ימליץ שהמקום ילביש עוד עדי על מלבושיו, כי אלה יעדו את מלבושיו הקודמים ואמר שכולם תלבשי כעדי כי כולם יהיו לה לכבוד ולתפארת, וגם "תקשרים ככלה", כמו שהכלה שומרת קשוריה שהוא העדי שנתן לה החתן על ידה לשם קדושין בל יאבדו ממנה, כי הם אות הקישור בינו ובינה, כן תקשרי אותם עליך בקשר אמיץ לבל יצאו עוד ממך שנית, כי הם אות האירוסין בינך ובין אלהים, אשר על ידם ארס אותך באמונה:
ביאור המילות
"ותקשרים", עיין מ"ש בפי' ירמיה (ב' לב):פסוק יט
ביאור המילות
"חרבתיך, ושממתיך", החרבות הם הערים. והשממות, כל הארץ כשנרדפו יחד (יחזקאל כט יב. למ"ד ז). והריסה יותר מחורבן, שהרס בכונה, והמליצה מוספת בדבריה:פסוק כ
"צר לי המקום גשה לי ואשבה" המקום שלך צר לי ואיני יכול להכנס אל תוכו, ולכן גשה אתה והתקרב אלי, למען אשב בתוכך, ר"ל כי אחר שישראל יהיו רבים מאד ולא תוכל א"י להחזיק את כולם, לכן תרחיב הארץ את גבולה, ותתפשט עד חוצה לארץ, כמ"ש לקמן (נ"ד) הרחיבי מקום אהלך, וזה במשל שהארץ תגש אל היושבים העומדים חוצה לה ואינם יכולים לכנס אל תוכה:
ביאור המילות
"גשה לי", הגשה לריחוק אין לו ריע ולכן פי' המפ' אינו נכון:פסוק כא
- א) "מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה". שתחלה תשאל על מניעות הלידה, שא"א כלל שנולדו הבנים האלה ממנה, אחר שהיתה "שכולה" שמתו כל בניה, וגם היתה "גלמודה" אח"כ בלא בעל, ואיך נולדו הבנים האלה לה.
- ב) "גלה וסורה ואלה מי גדל" תשאל על מניעת הגידול, שגם לו יצוייר שילדתי בנים מי גדלם ואומן אותם הלא אני הייתי גולה וסורה, והוא שהייתי "גלה" ממקומי, וגם במקום שהייתי לא הניחו לי לשבת במנוחה רק הייתי "סורה" ממקום למקום, וא"כ אלה מי גדל.
- ג) "הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם", תשאל על מניעת ביאתם לפה, גם לו יצוייר שנולדו ממני ונגדלו מעצמם מי הביאם לפה למקומי, הלא אני נשארתי לבדי, רחוק מהם, ואלה מאפוא הם, מאיזה מקום באו ומי הביאם לפה. (והנמשל כי ירושלים היתה שכולה שנהרגו בניה והלכו שבי לפני צר, ומאז ישבה גלמודה, וא"כ תתפלא מי ילד לה בנים, כי חשבה שכל בניה נהרגו ונשבו. שנית תשאל גם אם נשארו אז קצת מהם, הלא היו גולים ומדולדלים ומי גדלם אלפים שנה ואיך לא ספו תמו מן בלהות. שלישית תשאל, ואף אם נתקיימו עד עתה מי קבץ פזוריהם ומי הוציאם חפשי ויביאם לציון):
ביאור המילות
"שכולה", מבנים.
"וגלמודה", מבעל, כנ"ל (מ"ז ח). גלמודה מופסק באתנח, וכן פרשתי:פסוק כב
ביאור המילות
"גוים, עמים", עי' למעלה (ד' א'):פסוק כג
- א) להניק את הולד עד יגמל.
- ב) לאמנו ולגדלו מעת נעתק משדים, הנה המלכים יהיו אומניך והשרות שלהם יהיו מניקותיך, והמליצה שהם יגינו בעדך מכל פגע, עד שתגדלו, ויאמנו ויגדלו אותך כאומן את היונק עד לבסוף, שאז אפים וכו'.
"וידעת" ועל השאלה השלישית אשר שאלת, "מי ילד לי את אלה" אחר שהיית שכולה וגלמודה, שכל בניך נלקחו לשבי ולעבדים ומי הוציאם חפשיים, משיב אני לך כי עתה "וידעת כי אני הוא ה'", אשר ביכלתי לעשות זאת, "אשר לא יבשו קוי" מפני שיפלא בעיניהם לאמר.
פסוק כד
ביאור המילות
"מלקוח, שבי", בררתי הבדלם בפי' במדבר (לא):פסוק כה
"וגם מלקוח עריץ ימלט", שלא לבד שמלקוח גבור יוקח בחזקה, כי גם מלקוח עריץ שהוא יותר מגבור, גם ימלט מעצמו מידו.
"ואת יריבך" ר"ל אל תירא שיקרה לך כדרך העבד הבורח מאדוניו שאדוניו בא ורב עמו ותובעו לדין, כי את יריבך אנכי אריב בעדך, שאני אטעון נגדם שאני קניתיך לעבד תחלה כי לי בני ישראל עבדים, ונגד מ"ש גם שבי גבור יוקח אומר כי את בניך אנכי אושיע ואקחם מיד שובם:
ביאור המילות
"גבור, עריץ". עריץ יותר מגבור ומתאר את הגבור על הפלגת הגבורה. וה' אותי כגבור עריץ:פסוק כו
- א) "כי אני ה' מושיעך" למעלה מן הטבע בכח ה' אשר לו היכולת.
- ב) "וגאלך אביר יעקב", שאעשה זאת למען הקשר שי"ל עם יעקב, ועל ידי צדקתך:
<< · מלבי"ם על ישעיהו · מט · >>