פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על ישעיהו לח


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בימים ההם", אויבי האדם הם שלשה.

  • א) האויב היותר חיצוני, והוא האויב שיבא עליו מבחוץ מזולתו מבני אדם.
  • ב) האויב הקרוב אליו, והם כחות הגוף והרכבתו, אשר יען הורכב והומזג מדברים שונים מתנגדים, עת יופר הברית ביניהם ויתגברו הכוחות המתפעלים על הפועלים, אז האניה חשבה להשבר.
  • ג) האויב היותר פנימי, הם רוע התכונות המדות והתאוות השתולים בנפשו, והפלס בידו להטותם כפי בחירתו, ועת לא ימשול ברוחו, יחליא את נפשו ויטביענה במצולות האבדון, והנה חזקיהו נקבצו באו עליו רגשת שני האויבים החיצונים, כי שלשה ימים לפני בוא סנחריב האויב הנכרי אל שעריו, גם האויב היותר קרוב אליו שהם תחלואי המזג ומדוי ההרכבה סביב שתו עליו להאבידו. וזה ספר כי בימים ההם חלה חזקיהו למות, וכבר תראה איך דוד אבי אביו, התאונן ויתפלל ונתן תודה תמיד על הצלת שני האויבים הקשים האלה, כמו שבארנו כ"פ בספר תהלותיו, וראה ביחוד (קאפיטל וא"ו, ל' מ"א), אמנם עת ינצח האדם האויב היותר פנימי, שהוא עת יטיב מעשיו, ונפשו ושכלו יהיה להם שלום אמת. כי אז גם שני אויביו החיצונים יכנעו מפניו. וע"ז עת בא ישעיה להעירו, כי מת הוא ולא יחיה, כי חסר לו ענין פנימי שהוא סבת חיים האמתיים הנצחיים כמ"ש חז"ל על זה, אז ראה ויבן מה לעשות:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויסב", להתפלל בכונה שלמה, והדרש ידוע, כי לכן הסב פניו אל הקיר כדי שלא יטרידוהו בני הבית ויוכל להתפלל מקירות לבו:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר", הנה השלמות תנאיה שלשה.

  • א) שלמות העיון תולדות השכל, והוא האמת, שלא יאמין בשוא נתעה אך ישיג ויאמין האמת באמונות ובדעות, עז"א זכור את אשר התהלכתי לפניך באמת.
  • ב) שלמות השכל המעשי, והוא שהמעשה הטוב אשר יעשה לא יהיה אמצעי אך תכלית לעצמו, והוא שלא יעשה המעשה הטוב בעבור איזה דבר אחר, תועלת חיצוני גופני או נפשי מתקות שכר בזה או בבא, שאז אין לבבו שלם, רק מתחלק בין הפעולה ובין התכלית של הפעולה, שהוא חוץ מן הפעולה, ומעשה ההוא לא נקרא מעשה בחיריית כמו שהתבאר בפילוסופיא של המדות במה שאחר הטבע, רק שיעשה הפעולה בעבור חק עליון כולל אשר רשמה התבונה המעשיית לעצמה, שיפעל הדבר הטוב בעבור שהוא טוב, ובעבור שרשה מהתבונה העליונה העוללת שהוא השי"ת, ועז"א "ובלב שלם".
  • ג) שלמות הפעולות בעצמם שלא ימנעוהו מעכבים ולא יעצרוהו מונעים מלהוציא שלמות לבבו אל פועל המעשה, ועל זה אמר "והטוב בעיניך עשיתי":


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעתי את תפלתך", ר"ל התקבצו פה שני הדברים שבעבורם יציל ה' וימליט.

  • א) בעבור הזכות וזה היה ענין תפלתו שעורר והזכיר זכיותיו.
  • ב) מצד הרחמים וזה פעל בדמעותיו שעורר רחמים, ואחרי כי נרפא הנפש וסר האויב היותר פנימי, הנה יסור גם האויב החיצוני בערכו שהוא המחלה "והנני יוסף על ימיך" וגו'. וגם וכ"ש כי יסיר האויב היותר חיצון וקל בערכם שהוא, כי.


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומכף מלך אשור אצילך", ונוסף לזה כי לא אושיע את העיר בדרך הטבע, רק "וגנותי על העיר" שתהיה ישועתה בדרך נס השגחיי, ובספר מלכים הוסיף כי ההגנה הזאת שהוא התנוסס הנס יהיה "למעני ולמען דוד עבדי", כי בעבור הדור ההוא היה די בישועה טבעיית, אבל יהיה לקדש השם שהוא "למעני", ולהצמיח קרן בית דוד שהוא "למען דוד עבדי":


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וזה לך האות", בספר מלכים נזכר כי ישעיה אמר וזה לך האות הלוך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות, ויאמר חזקיה נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות, ויקרא ישעיה אל ה' וישב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז אחורנית עשר מעלות, הכונה לדעתי, כי אחרי שהלך השמש ביום ההוא עשר שעות, בהכרח היה הדבור הזה עשר שעות על היום והיום הבינוני י"ב שעות נמצא היה זה שתי שעות קודם הלילה, מבואר כי המופת שרצה ישעיה לעשות תחלה שהצל ילך לפניו עשר מעלות, לא היה אפשר לעשותו עם השמש, כי השמש היה קרוב מהלך שתי שעות אל האופק המערבי, ולא יוכל לילך לשם מהלך עשר שעות, ובהכרח שרצה שיהיה הנס רק בהצל שהצל יתארך עשר מעלות, והשמש תשאר במקומה. כי אם תלך גם השמש בדרך ההוא תבא מהלך שמונה שעות תחת האופק, ויהיה שתי שעות אחר חצות לילה, ואין צל ומצל, ולכן השיב חזקיה, אחר שאתה רוצה לעשות המופת בצל לבדו, זה מופת קל, שהצל ינטה עשר מעלות בלא השמש, לא רק כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות, שבצד זה תוכל גם השמש לשוב עמו לצד מזרח עד סמוך לאופק המזרחי, וזה יהיה נס ופלא, וזה סיפר פה בבאור יותר, במ"ש


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה", שהוא שירדה השמש (כי הצל הוא לשון זכר) "[במעלות אחז" שאחז תקן הכלי הזה] ובשמש מוסב על "הנני משיב בשמש", שההשבה תהיה ע"י השמש שתשוב, לא ע"י הצל, רק השמש בעצמה תשוב אחורנית עשר מעלות, ועז"א ותשב השמש עשר מעלות לא הצל:


ביאור המילות

"במעלות אחז". כלי מראה השעות עפ"י הצל שתקן אחז.

"ובשמש", ר"ל עם השמש, שהשמש עצמה תשוב, וכן אמר אשר ירדה:

הערות

ח במלכים נזכר כי ישעיה רצה להשיב את הצל, וחזקיה אמר נקל לצל לנטות עשר מעלות, וזה דבר מתמיה מאד, איך זה נקל? הלא ידוע שנטיית הצל תהיה מנטיית השמש, ומי יטה השמש זולתי מי שאמר יהי מאורות ויהיו? ואם נטיית הצל לפניו היה קל בעיניו, מדוע לא יהיה קל נטייתו לאחוריו? עד שהרלב"ג במלחמותיו כתב בזה שהמופת היה מצד תנועת העננים אשר מנהגם כשיתנענעו תחת השמש להביא את ניצוץ השמש אל זולת מקומו, וישעיה אמר שיחדשו לפי שעה אדים מתנענעים מביאים את השמש במהירות נפלא, ולפי שראה חזקיהו אז מתנועת הרוח אז וקצת האדים שהיו תחת השמש שנקל עתה להשיב הצל אל מקום ההוא בקש שיהיה הענין בהפך זה, כדי שיוכר מופת ה', עכ"ד, והכתוב פה קורא ותשב השמש עשר מעלות, ובד"ה נזכר ששרי בבל שלחו לדעת המופת אשר נעשה בארץ.

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אני אמרתי בדמי ימי", המליצה תצייר את הזמן, הולך ומתנענע תמיד מעת הולד האדם עד מותו, שאז ידמו הימים וישתוקו מתנועתם, והנה הזמן בעצמו הוא אפס, והוא רק תנאי השגת הדברים הנמצאים בפועל בערך השגתנו שאנו משיגים כל הדברים נקשרים עם חלק מחלקי הזמן, ועת ישיב הדבר המוחש אל האפס אז גם הזמן אפס, כי הזמן הוא רק שיעור המשך מציאות הדבר הנמצא בפעל, לא דבר נמצא באמת בפני עצמו, כמו שהתבאר בחכמת בקור השכל, עפ"ז מצייר כי האדם בעת מותו טרם נבלה ונרקב, שהגוף עדיין קיים ונמצא בפעל, ומקושר עדיין עם הזמן כל עוד שישנו במציאות, עוד ימיו קיימים רק שהם דוממים ושותקים ואינם מתנענעים, כי תנועת הימים ופעולתם לא יצוייר רק עם תנועת הנמצא הנקשר עם הזמן שהוא חיי האדם, ובמותו הגם שהיא ככל הדברים המושגים בחוש מקושר עם הזמן, מ"מ זמנו דוממת בלתי מתנענעת, עז"א כי אמרתי "שאלכה בשערי שאול עם דמי ימי", שטרם יבלני השאול המבלה הגוף (שזה ימלץ שהוא עדן הולך בשעריו ולא הגיע אל תוך השאול המבלה ומשיב אל האפס) אהיה נמצא בו עם ימי הדוממים והשובתים, אולם אחרי שאבוא אל בטן השאול והיכליו, שהיא אחרי אפיסת הגויה אז "פקדתי יתר שנותי", אז יעדר הזמן המיועד לי לגמרי וישוב אל האפס, ויחסר מחשבוני השנים האלה שהיו נחשבים בחשבון חיי, אם הייתי חי:


ביאור המילות

"בדמי". כמו וידום אהרן, והב' במקום עם:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמרתי", מצייר שנית את הענין אשר ימצא בו אחרי המות, "כי שם לא יראה יה", כי השגת השכל המקושר בגויה אשר ישיג כל הדברים ע"י תנאי הזמן והמקום, וע"י שיפשיט מושגים כוללים מן המוחשים אשר אסף בנפשו, אינו תנאי השגת השכל בעצמו, רק תנאי השגת השכל המקושר בגויה, כמו שאין מתנאי העין הבריאה שתראה המחזות ע"י הזכוכית והאספקלריא, הגם שהם תנאי הראות לגבר שתום עינים, כי השכל המופשט מן החומר ישיג הדברים בענין יותר מעולה ועפ"י חקים אחרים משונים מן החקים שעל פיהם ישיג בעודו כלוא בגשם, עד שהנפש עת תפרד מן הגויה, לא תכיר את ה' בענין שהיתה מכרת אותו בארץ החיים, ששם ציירה לעצמה את ה', כי מהוה וממציא בזמן ובמקום, בסדר ובהמשך, סבות ומסובבים, ואז לא תדע מכל זה מאומה, כי תציירהו כפי ציורי השכל הפשוט אשר לא ידע את הזמן והמקום ומקרי המוחשים ותנאי ההגיון אשר הפשיט השכל מן השגות האלה, אך כפי היות הדברים בעצמם חוץ מן המוחש מופשטים מכל המקריים ותנאיהם, השגה אשר לא נוכל לציירה עתה כאשר לא יצייר העוור הגוונים והמראות, וז"ש "לא אראה יה", ומבאר שכוונתו "שלא אראה יה אשר בארץ החיים", כי שם אראה ממנו ענינים אחרים נשגבים מאלה, וכן הנפשות השכלים המופשטות, הגם שישיגו זה את זה לא ישיגו עוד השגה חושיית ע"י התדבקות החוש במוחש, אך שכליית ולא יוכלו שם לצייר לעצמם אדם תופס שיעור מהמשך זמן והיקף מן המקום. עד שלא תצייר הנפש שם לעצמה ענין אדם גשמי כלל, וזה שכתוב "שלא אביט עוד אדם הנמצא עם יושבי חדל":


ביאור המילות

"בארץ החיים". נעלם מלת אשר, אשר בארץ החיים, וכן אשר עם יושבי חדל, "וחדל". וחלד כמו כשב כבש:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דורי", ההיקף שיקיף הזמן משך חיי האדם נקרא דור, מענין היקף, וכל אדם י"ל דור והיקף מיוחד בהזמן, ועת תבלה הגויה יסיר ההיקף הזה, כי הזמן בפ"ע אינו כלום, ובזה יצייר המליץ נשגבות, כאילו ההיקף הזה הזמני, הוא אהל המאהיל ומכסה על האדם וסובב אותו משך מציאותו בעולם המורגש, ועת יאפס הגוף יסור האהל הזה שכסה עליו, ויכסה על נמצאים אחרים, שהוא הדור הבא, וידמה כאהל של הרועים, אשר בכלות המרעה יסירוהו מן המקום שהיה שם אל מקום אחר, והמקום הזה שהיה מכוסה מן האהל ישוב להיות מגולה עתה בלא אהל, ועז"א "דורי נסע ונגלה מני", כי יתגלה עתה מן מסך הזמן שהיה פרוש עליו, כי לא ימצא עתה בחלק מחלקי הזמן, ובזה מצייר איך כמו שיתרחק האהל מן המקום שהיה בו בתחלה כל עוד שיוסיפו להעתיקו הלאה, כן יתרחק דורו ממנו כל עוד שיוסיפו הדורות להשתלשל ולהתרחק ממנו, וכל עוד שיוסיף אהל הזמן להסתלק מדורות ההוים אל הבאים אחריהם למלא מקומם בזמן הריק. עד שנסיעת דורו שהוא זמנו יתמיד בלי הפסק עד סוף כל הדורות, והחוליא שלו הקבועה בשלשלת הזמן יעתק תמיד אל זמן העבר ואל ימים קדומים.

"קפדתי כארג חיי", המליצה תצייר הזמן הקבוע לכל אדם לימי חייו, כבגד ארוג ומתוקן, ואת החיים בעצמם כעסק האריגה אשר בה יטוה את הבגד ההוא, כי החיים מחוברים מעתות ורגעים אשר יתחברו אחת אחת כהאורג שמחבר חוט אל חוט ואורגם זה בזה עד ישלם הבגד כולו, כן יתקבצו הרגעים אלו עד ישתלם מהם הלבוש הגדול שהוא העת המיועד אל האדם לחיות בה, ואז יסתלקו הלבוש והמתלבש, והאדם ישוב אל עולמו, וכן דמה איוב מליצת תנועת זמנו לאורג (איוב ז' ו') אומר הנה עד עתה קפדתי וקשרתי את חיי מן החוטים הנטוים שתי וערב שהם הרגעים והעתות, כמו האורג, והבגד עוד לא נשלם. כי הטויה הזאת נטוית מחוטים דקים מאד שהם הרגעים, אבל עתה "מדלה תבצעני" ע"י הדלה והחולי אתה רוצה לבצע ולהשלים את הבגד בזמן קצר, עד "כי מיום עד לילה תשלים אותי" להשלים מועד חיי ביום אחד, ולדלג על כל העתות האלה ולקשרם בהבגד ביום אחד. ובציורו תפס בכח המליצה כאילו האריגה שיארג האדם בכח לא יספיק לבצע הבגד, ולנגד זה הדלה והחולשה היא תשגיב בכחה להשלים המלאכה, אשר לא חלו בה ידים זריזות:


ביאור המילות

"דורי". הזמן שבו יחיה האדם נקרא דור, ואת דורו מי ישוחח (לקמן נג ח') מענין היקף, וכדור מענין זה, והכ"ף לדמיון, לכן נשמטה בכדור יצנפך צנפה (למעלה כב):

"ונגלה מני". כמו ונגליתי ממנו, כי הסוכך והמסוכך יסוכו זע"ז, וכן מאתי גלית ותעלי (לקמן נז ח'):

"קפדתי". חברו ביחזקאל (ז' כה) קפדה בא, והוא לדעתי מענין קשירת וכריכת הרתוק שהזכיר שם עשה הרתוק, כי על קצור מתרגם בכ"מ קפדה, וכן החיה בעלת הקוצים נקראת בעברי ובארמי קפוד, על שמתכפלת עת יבא אורב עליה, ועקרו בעברי על קיפול הרתוק או החוטים הטוים זה על זה שכורך השתי עם הערב:

"מדלה". החולאת, מדוע אתה ככה דל בן המלך:

"יבצעני". ענין גמר, כמו תשלימני, וההבדל בין בצע ובין משלים, שעם ההשלמה נקשר מושג השלמות, ותשלם כל המלאכה כי בנין שלמה היה שלם, ידי זרובבל יסדו את הבית וידיו תבצענה, כי בנין זרובבל לא היה שלם עדיין, ולכן בא בצע על מלאכת הפסד וקלקול, יתר ידו ויבצעני (איוב ו' ט'), בצע אמרתו (איכה ב' יז), ובזה הוסיף פה, שלא לבד יבצעני, מצד ההעדר, כי גם תשלימני, בערך התכלית והשלמות אשר אצלך מן האדם וקצו, וע"כ יבצעני נסתר ותשלימני נוכח כי לא ייחס הרע אל ה':

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שויתי", לעומת זה התחזקתי בלילה נגד הדלה והחולשה הרוצה לבצע המלאכה, ונדמיתי נגד הדלה הזאת כארי להתגבר על הדלה, אבל אז הארי הזה שהעמדתי נגד הדלה, כן כמו שהוא ארי כן כמו ארי "ישבר עצמותי", מצייר כי נגד החולשה הגדולה שהיה לו אשר דמה כי ימות בלילה, נטפל אל חליו קדחת חזקה, עד שהתגבר מאד מסבת החום הקודח, ויעצם בכח רב נגד החולי, אבל הקדחת הזה עצמו אשר היא אש זרה, נדמית לו כאריה טורף השובר כל עצמותיו, עד שאני חושב שנית כי "מיום עד לילה תשלימני", שחוזק הקדחת הוא יסבב השלמת הבגד שהיא המיתה:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כסוס עגור", מצייר איך התרוצצו אז בקרבו שני רעיונות מתנגדות, בצד אחד, כבר חשב שהוא מוכן ללכת אל בית מועד לכל חי, וחשב מחשבת כי הוא דומה כסוס ועגור, שהם ממשפחת העופות הנוסעים, כמ"ש ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה, וכמו הסוס ועגור המצפצפים בתחלת החורף עת יראו כנפי המות פרושים על כל ילדי הטבע, לנסוע אל ארצות החמות כן אצפצף אנכי. ודלתות הכתוב מגבילים "כסוס עגור כן אצפצף דלו עיני למרום, אהגה כיונה ה' עשקה לי ערבני". ר"ל כסוס עגור כן אצפצף למקומי כי דלו עיני למרום, עיני נשואים אל מקומי במרום, שנפשי נושאת עיניה עת ראתה בני הטבע אשר סביבה גועים ומתים, לשוב לשמים אל מקומה, כצפורי הנסיעה המעופפים בענין כזה אל ארץ צלצל כנפים. אולם מצד אחר "אהגה כיונה" כמו היונה השומרת את קנה ולא תסור ממנה בשום זמן, וכדמיון זה נדמית נפשי עתה בראותה כי המות בא לעשוק את קנה, תצעוק כיונה לאמר, ה' עשקה לי הנה רוצים לעשוק את קני, ערבני מיד העושקים האלה, והצילני מיד המות:


ביאור המילות

"כסוס עגור". ממיני עופות הנוסעים (ירמיה ח' ז'):

"עשקה לי ערבני". דוגמתו, ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים (תהלות קי"ט), עושקי אדם בעת ההיא היו מבקשים ערבון לפדיונם:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מה אדבר". מספר כי עת שוטטה נפשו בין שתי הסעיפים האלה, חושבת על מקומה בשמים, ומתפללת על קנה בארץ, השיב אל לבו לאמר, מה אדבר? למה זה לריק אתפלל, שיערבני ה' מיד המות העושק, והלא "ואמר לי והוא עשה", וה' כבר אמר לי כי מת אתה ולא תחיה, וגם והוא עשה את אשר אמר, כי החולי מסוכנת עד מות, ומה יועיל תפלתי נגד הגזירה, בציור הזה שמצייר איך התיאש עצמו וחשב כי לא יחיה, שב לאמר. אנכי "כבר אדדה כל שנותי על מר נפשי", במחשבתי כבר דלגתי על כל שנותי, וכבר נדדתי ודלגתי גם על מר נפשי, כבר היה בעיני כאילו דדתי על השנים שנותרו לי לחיות ודלגתי עליהם כאילו אינם עוד במציאות, וגם דלגתי "על מר נפשי" שנפשי המרה התחילה להרגיע ולשכוח עמלה, ולהכין א"ע אל דרכה דרך כל חי:


ביאור המילות

"אדדה". כמו אדדם עד בית אלהים, דולג על איזה דבר, ומלת אדדם מוסב לשתים, וכן מלת על, אדדה (על) כל שנותי (אדדה) על מר נפשי:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה'" אבל אז, "ה' אמר עליהם", היינו על שנותי הנזכרות.

"שיחיו", אני התיאשתי וה' נתן חלקי בחיים, "ולכל בהן חיי רוחי" היינו ה' אמר "לכל בהן" והוא אל כל הדברים הממלאים את שנותי (שהוא על כל תולדות הימים), אמר ה' "חיי רוחי", שכולם יהיו מוכנים להחיות רוחי, "ותחלימני ותחייני", ועתה נדמה כאילו החלמתני והחייתני, ר"ל הכל נדמה לי עתה כחלום, כאילו חלם לי שנמשלתי עם יורדי בור, וה' החיה אותי בתחיה:


ביאור המילות

"ה' עליהם". מלת אמר שבפסוק הקודם נמשך גם פה, ה' (אמר) עליהם יחיו (ועליהם ר"ל על שנותי) (וה' אמר) לכל בהן (ר"ל בשנותי).

"חיי רוחי ותחלימני", מענין חלום לילה:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה" ועתה אני רואה כי "לשלום הומר לי המר", שהמיר והחליף ה' את המר והמרירות אל שלום, שתחת המר שהיה לי הבטיח לי שלום, כי הבטיח לו עוד ימים ושנים וגם התשועה מיד סנחריב, וזה היה תמורת המר והיסורין שסבל, (מר הא' מענין תמורה, והשני מרירות ולשון נופל על הלשון).

"ועתה רואה אני כי חשקת את נפשי מן השחת המבלה", כאילו בעת ראית את נפשי עומדת בשערי שחת ומוכנת להבלות, אז חשקת בה ואהבת אותה בחשק עצום, עד שמרוב חשקך אותה "השלכת אחרי גוך כל חטאי", כענין על כל פשעים תכסה אהבה, שע"י החשק מחלת כל חטאתיה (והמליצה שעת ראה ה' שעומד בסכנה רחם עליו ומחל עונותיו):


ביאור המילות

"מר לי מר". מר הראשון מנע"ו, מענין חליפין ותמורה, ומצאנוהו בפתח. מי בז ליום קטנות, טח מראות עיניהם, ול' לשלום, מורה הגבול שאליו, כמו והפכתי אבלם לששון. בלי מן בלה, כמו שבי דלי, מן שבה דלה:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי לא, כי ההודאה להודות לך" על טובך לא יצויר רק אם אהיה קיים לא אם אהיה נפסד בשאול, "ולהללך" לספר שבחי מעשיך ג"כ רק החי יוכל להלל מעשיך, וגם "לשבר אל אמתך" שהוא קיום הבטחתך על העתיד, גם זה לא יצוייר רק בחיים לא ביורדי בור, ומבאר דבריו.


ביאור המילות

"אל אמתך". תחת את, כמו וירדפו אל מדין, ויען שאמתת ההבטחה היא עתידה לא הוה, וצריך ליחל עליה, בא הגבול שאליו, שיקוו ויחכו אל אמתך:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נגד" מ"ש "כי לא שאול תודך", כי רק "חי יודך" על שהוא "חי", ור"ל החי בעבור שהוא חי הוא יודך, ולא הנעדר בשאול יודך בעבור שאינו חי, כי זה אי אפשר משתי פנים.

  • א) כי ההודאה היא רק על טובת החיים ובשאינו חי לא יודה על טובה שלא קבלה,
  • ב) כי הנעדר לא יצוייר שיודה וישבח, וזה פרט במ"ש רק חי יודך, ורק בעבור שהוא חי, (ומגביל נגד כי לא שאול תודך, רק בעבור שהוא חי, ולא מות יהללך רק מי שהוא חי), ונגד מ"ש "לא ישברו יורדי בור אל אמתך", מפרש כי רק "כמני היום אב לבנים", רק כמוני אשר אהיה מעתה אב לבנים אשר אוליד, רק איש כמוני "יודיע אל אמתך". יודיע לבניו קיום הבטחתך שהבטחת לדור דור, לא כן אם ירדתי בור לא נתקיימה אמתך לדור אחרון:


ביאור המילות

"אב לבנים". אין הלמ"ד גבול שאליו, רק למ"ד הצירוף אב של בנים, כמוני היום:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' להושיעני", גם בעתיד, "ונגינותי" הנגינות שהייתי מנגן לצרכי לשמוח בהם ננגן מעתה כל ימי חיינו "על" ובעבור בית ה', כי הקדשתי נגינותי ושמחות עתותי לשמים:


ביאור המילות

"להושיעני". כמו להרגו בערמה:

"על בית ה'". בבית ה', כמו ועל חרבך תחיה:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר ישעיהו", חוזר לשלמעלה, מספר כי הרפואה היתה הפך הטבע, כי הדבלת תאנים ממרק את השחין ומדוהו, ובו נרפא בדרך נס, וע"ז.


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר חזקיהו ומה אות כי אעלה בית ה'", ר"ל מה צריך אות יותר גדול שאעלה בית ה', אם הרפואה באה בדרך פלא כזה, ובמלכים נזכר כי חזקיהו אמר מה אות כי ירפא ה' לי ועליתי ביום השלישי בית ה' ויאמר ישעיהו זה לך האות מאת ה' ונתן לו אות השבת השמש, הכונה כי חזקיהו אמר שזה בעיניו אות גדול כי ירפא, ממה שהוא רואה רפואתו נסיית, ואמר לו ישעיה אבל דע כי ה' הכין לך אות יותר גדול שיהיה לנס עמים, וזה כי ישוב הצל עשר מעלות:


הערות

כב מדברי הכתוב פה נראה שחזקיה לא שאל אות, ובמלכים סבר שאחר שאמר ישעיה ישאו דבלת תאנים, אמר חזקיה מה אות כי ירפא ה' לי, ויאמר ישעיה הלוך הצל עשר מעלות, מבואר שמה שאמר מה אות כי אעלה בית ה' שאל אות ומופת, ואיך הפך פה הסדר ? וגוף הדבר זר מאד שיעשה ה' נס גדול כזה בעבור דבר קטן כמוהו, ומה היה הצורך אל נס גדול כזה (עי' קאפיטל צ"ט)