מלבי"ם על ישעיהו כח
<< · מלבי"ם על ישעיהו · כח · >>
פסוק א
"וציץ נבל" היא מליצה על ארצם השמנה מאד המגדלת פירות משובחים על ראש מקומות השמנים, (וקראם ציץ נובל לגנאי על שלא נתקיים בידם) הנה שני אלה, מלכותם, וארצם, הם מכבר "הלומי יין" נשברו ונאבדו על ידי שרדפו אחרי היין והשכרות:
פסוק ב
"חזק" יש לה' דבר חזק ואמיץ, (אמיץ הוא מציין התמדת החוזק בלי לאות והפסק, והמאמר מגביל "חזק כזרם ברד, ואמיץ כזרם מים כבירים). חזק כזרם ברד" שהוא שובר ארזים, "ושער קטב" היא רוח סערה קוטבת וכורתת את הכל ממקומו, ואם תתחבר עם הברד הזורם רוח סערה גדולה אז יעקור את הכל.
"ואמיץ כזרם מים כבירים שטפים", כי הברד שובר אבל אינו שוטף הדבר ממקומו, אבל אם יבא אחריו זרם מים אז הם שוטפים את כל אשר שבר הברד וישאוהו למקום רחוק, ומשל הברד אל ההרג והשמד שעשו בני אשור בארצם, ומשל הזרם, הוא אל אשר הגלו את הפליטה אל נהר גוזן וערי מדי, "הניח" הזרם ברד ומים כבירים, הניח תחלה את העטרת גאות "לארץ בידו", ואח"כ.
ביאור המילות
"חזק ואמץ". דבר חזק ואמיץ, החוזק, מציין ההתגברות בשעתו. והאמוץ מציין קיום הכח ההוא והתמדתו, וסדרו תמיד חזק ואמיץ, ע"ל (ל"ה ג').
"שער קטב", רוח סערה כורתת וקוטפת הכל, "ושטפים", נקראו המים בעת שישאו כל אשר יפגשו בלכתן:פסוק ג
ביאור המילות
פסוק ד
- א) שהם הגלו תחלה ונתבשלו לפני הזמן כפרי המתבכרת טרם בא הקיץ,
- ב) שנדמו בזה להבכורה אשר יראה הרואה אותה הגם שאינו בעליה ילקטנה,
- ג) כי בעודה בכפו בעודה בידו טרם הגיעה אל פיו, וגם יבלענה בפעם אחד בלי לעיסה מתוך החביבות, כן ירשו אותה זרים אשר לא להם המשפט, והחריבו אותם בעודם משורשים בארצם בעודם יושבים לבטח, (עד כאן מאמר המוסגר מעתה שב אל דבריו בפסוק א'), אומר הנה עטרת וציץ נובל של אפרים הם מכבר הלומי יין, אבל לעומת זה לשבט יהודה, הנה.
פסוק ה
פסוק ו
- א) בשהמלך הלובש העטרת יעשה משפט בין איש לחברו, שאז ילבש עטרת צבי, הנה ה' יהיה לו "לרוח משפט", כי ברוח ה' יעשה משפט.
- ב) שיהיו לה גבורי כח עושי מלחמה ישמרו אותה מאויב חיצוני, אומר כי ה' יהיה למשיבי מלחמה אלה "לרוח גבורה" להתגבר נגד האויב המחריב את ארצם, ובזה יהיה להם "לצפירת תפארה" בל יוחרב ארצם וידמה לציץ נובל, אמנם הלא.
פסוק ז
ביאור המילות
"שגו תעו". תעה יותר משגה, וכן שכר מיין. בראה שם ע"מ יורה ומלקוש.
"פליליה", המשפט וההוראה:פסוק ח
ביאור המילות
פסוק ט
ביאור המילות
"יורה דעה, הכהן". שפתי כהן ישמרו דעת וכו'. יבין שמועה, הנביא. את אשר שמעתי מאת ה' צבאות הגדתי לכם:
"גמולי מחלב עתיקי משדים". הנעתק משד עדן אינו גמול מחלב, כי יתכלכל בחמאת בקר וחלב צאן, ולכן הוסיף עתיקי משדים, שהוא היונק:פסוק י
ביאור המילות
פסוק יא
ביאור המילות
פסוק יב
ביאור המילות
פסוק יג
ביאור המילות
פסוק יד
פסוק טו
"כי שמנו כזב מחסנו", שקר הוא גדול מכזב כי כזב הוא אמת בשעתו רק שאינו מתקיים, ושקר אין לו מציאות גם בשעתו, ומסתור הוא גדול ממחסה, ואמר על צד ההלצה, הכזב בו יחסו א"ע חסיה מועטת, והשקר שאין בו ממש כלל חושבים כי יהיה להם למסתור ומגדול עוז מפני אויב. והנמשל כי בטחו על מצרים וחסו בו והוא רצה לעזרם רק היה להם כמו אכזב ולא יכול להושיע להם בסוף, וגם בטחו על אשור שנתנו לו מנחה ושוחד וחשבו זה למסתר גדול, וזה היה שקר תיכף כי היה לבבו עליהם לרעה:
ביאור המילות
פסוק טז
"הנני אשר יסדתי בציון אבן", מדמה במליצתו כי בית יהודה הורס ונחרב, וה' יתחיל לבנותו מחדש, ויניח תחלה אבן למוסדות שעליו יבנה הבית והוא המלך חזקיה (ומליצתו מוגבלת ג"כ נגד מה שאומר ויעה ברד מחסה כזב, המחסה כזב ימוש ממקומו וכנגדו יבנה בית נאמן לבית יהודה).
"אבן בחן", מצייר באבן הזה שלש בחינות.
- א) מצד חמרו יהיה "אבן בוחן" וחזק אשר נבחן ונתנסה שהוא אבן טוב לא מורכב מעפר וחול וחלקים זרים.
- ב) מצד ערכו וצורתו אחר שישימו אותו לראש פנה יהיה אבן יקר כאבן ספיר ואקדח למען יהיה "פנת יקרת".
- ג) מצד תכליתו יהיה "מוסד מוסד", עליו יניחו כל היסודות, יהיה יסוד היסודות, ומחזיק הבנין בכללו, והנמשל כי המלך הזה מצד עצמו יהיה נבחן ומנוסה לצדיק גמור נקי מתאות וזך המחשבות,
- ב) מצד יחוסו, אחר יהיה לראש פנה שיהיה מזרע בית דוד היקרים,
- ג) שיהיה יסוד היסודות ילבש עצה וגבורה והוא יחל להושיע את ישראל.
"המאמין" בדבר זה "לא יחיש" וימהר, כי לא יהיה זה תיכף כי תחלה יעברו צרות רבות:
ביאור המילות
"יסד". עבר, כי היסוד שהוא המלך חזקיהו כבר הונח, והמאמין לא יחיש, כי הבנין בכללו לא היה תיכף, עד שנת ט"ו לחזקיהו.
"בחן", לשון חוזק:פסוק יז
"ויעה", אחר שיבנו בנין מבצר יבטלו את המחסה שאין בה ממש, ולא יבטחו על אשור ומצרים.
"וסתר מים ישטפו", הברד שובר ומניח במקומו והמים שוטפים ונושאים את הדבר, וממליץ כי הסתר שעליו בטחו יותר יהיה בטולו גם כן יותר עד שלא ישאר ממנו רושם כלל:
ביאור המילות
"קו משקלת". הקו, יהיה גם בארך ורוחב. והמשקלת, רק על שיוי החומה בגובה, וכיוצא בו (מ"ב, כא יג) ושם בארתי, וההבדל בין משפט וצדקה (למעלה א' כז).
"ויעה", ענין טאטוא.פסוק יח
ביאור המילות
פסוק יט
ביאור המילות
"זועה". רעדה. ולא זע ממנו (אסתר ה' ט').
"הבין", מקור, למען הבין שמועה, הנבואה, כמו ואת מי יבין שמועה (ט):פסוק כ
ביאור המילות
"מהשתרע". התפשטות האיברים. חרום או שרוע (ויקרא כא יח).
"והמסכה", הוא המכסה. ויגל ה' את מסך יהודה.פסוק כא
ביאור המילות
"זר נכריה". הזר הוא המוזר והמופרש מאיזה ענין מיוחד, כמו הישראל אצל אכילת תרומה וקדשים, ההדיוט אצל שמן המשחה. והנכרי הוא מארץ אחרת, ונרדפו זר ונכרי, ובאורם תמצא (לק' סא ה'. עובדיה א' יא. איכה ה' ב'. תהלות סט ט'. פא יו"ד. משלי ב' טז ה' יו"ד, כ. ז' ה', י" ט"ו. כ"ז ב'. איוב י"ט ט"ו):
"מעשה עבדה". הבדלם מבואר. עבודה, מציין מעשה שיש עמו עמל ויגיעה רבה. ואצל השם, דבר טבעי בלתי מורגל נקרא מעשה זר, ודבר יוצא מן הטבע נס ומופת ופלא. נקרא עבודה נכריה, עבדה מצד שלא יעשהו ה' לולא צורך גדול. ונכריה, מצד שהוא בלתי מתקשר עם שלשלת סבות ומסובבי הטבע הנודעת אצלינו:פסוק כב
"אל תתלוצצו" אתם אנשי לצון, פן יהיה מוסריכם חזקים יותר בחטאתכם, כי שמעתי שה' עושה כלה והכלה הזאת נחרצה ונגזרה מאת ה':
פסוק כג
הנביא יפתח במשל פיו, לחוות דעת, איך היסורין הבאים על האומה בכללה או על איש אחד בפרטות, הם הכרחיים בטבע הבריאה, בלעדם לא יגיע האדם אל השלמות אשר בכחו להשיג, וכולם מתחייבים מן החכמה העליונה להיות אמצעים מובילים את הכלל אל תכליתו הכללי שהוא השלמות האנושי, ואת הפרט האישי אל תכליתו הפרטי איש ואיש לפי מעשיו ואושרו האמתי.
והמשל הזה יתחלק לשני חלקים:
- חלק הראשון (כ"ד-כ"ו) ידבר על יסורין הכללים הבאים אל תכלית המין בכללו,
- וחלק השני (כ"ז-כ"ט) ידבר על יסורין הבאים על אישים מיוחדים לצורך תכלית אישיי מיוחד.
-
- על הראשון אמר האזינו קולי,
- ועל השני אמר הקשיבו אמרתי, כי בו ידבר מאמר פרטי אל אישים פרטיים. (ועיין בבאור המלות)
ביאור המילות
"קולי... אמרתי" - האמירה, במה שהיא מורכבת מהברות שונות, מפורשת יותר, נגד הקול הפשוט. ומורה הקול, המשל; והאמירה, פתרונו. לכן תפס: "האזינו קולי... הקשיבו אמרתי" כי הקשבה פחותה מהאזנה.
וכן (בראשית ד כג): "שמען קולי... האזנה אמרתי", (ישעיהו לב ט): "שמענה קולי... האזנה אמרתי", כי האזנה פחותה משמיעה, כנ"ל (א י).
ואמר: "האזינו... שמעו", כי כן הסדר, מקשיב או מאזין קול המצלצל, אחר-כך נותן ליבו לשמוע ולקבל או להבין, כמו שביארתי בכל מקום שנרדפו פעלים האלה יחד, ע' פירוש התורה (דברים לב א).פסוק כד
והנה, החוזה נשא על זה משל נאות מאד מטבע החרישה והזריעה, כי ידוע שבפי החכמים והחוקרים נמשלה הנפש לחלקת השדה אשר זרועיה תצמיח, ש:
- כמו שהשדה כוחנית להוציא פרי תבואה אם יעבדו עבודתה, כן הנפש כוחנית ומוכנת להשכיל ולקנות האושר אם יזרעו בה זרע החכמה והדעת;
- וכמו שהאדמה, אם לא יתעסקו בה בחרישה וזריעה, תישאה שממה, כן הנפש הבלתי נחרשת ונזרעת, או אם מלאה קוצים ודרדרים, לא תעשה פרי, כמו שכתוב (ירמיהו ד ג): "נירו לכם ניר [ואל תזרעו אל קוצים]", (משלי כד ל): "על שדה איש עצל עברתי [... והנה עלה כולו קמשונים...]".
והנה, עבודת האדמה תיחלק לשני עניינים: חרישה וזריעה; כן יהיה בעבודת חלקת הנפש.
והנה, החרישה בעבודת האדמה נמצא בה שלושה עניינים, שפירט הנביא פה, כמו שנאמר יחרוש, יפתח, וישדד:
- להסיר הקוצים והדרדרים ויתר דברים המעכבים גידול התבואה, שעל זה אמר יחרוש, כמו שאמר (ירמיהו ד ג): "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים";
- לפתוח האדמה שתכיל הזרע, ועל זה אמר ויפתח;
- לכתוש ולכתת הרגבים שתיעשה שדה, ועל זה אמר וישדד.
ושלושה העניינים האלה צריך בהחרישה אשר בנפש, כי יען ש"עייר פרא אדם ייוולד", הנה, טרם תהיה מוכנת להכיל זרע החכמה והמוסר, צריך:
- להסיר הקוצים והדרדרים, שהם התאוות והציורים הרעים אשר הובילו אל תוכה ה[כוח ה]מדמה וה[כוח ה]מתעורר בימי הילדות, וכל זמן שהם צומחים על אדמת הנפש - לא יוכלו הזרעים היקרים, שהם החכמה והמוסר, לצמוח ולעשות פרי, כי ינקבום התאוות הרעות ויכלו אותם;
- צריך לפתח כוחות הנפש ההיוליים על-ידי מידות טובות וציורי המוסר, למען תהיה מוכנה לקבל זרע החכמה;
- לכתוש הרגבים וחלקת סלעים וצורים, אשר לא יעובד בם ולא ייזרעו.
וכל זה יושג על-ידי הייסורין שיביא ה' על האומה בכללה, לדכאות כוחות החומר, להסיר התאוות והמידות הרעות ולהכניע כל כוחות הנפש, לדכאם ולכתשם במכתש בתוך הריפות.
והנה, על כל פנים,
- כמו שהחורש את האדמה, אחר שהחרישה היא רק הכנה להגיע על-ידה אל התכלית שהיא הזריעה, הלא לא יחרוש לעולם, כי בהכרח שישיג את התכלית שהיא הזריעה -
- כן הייסורין, שיביא ה' על האומה, אחר שהם רק אמצעיים אל התכלית הנרצה, להכין הנפש אל שתקבל זרע החכמה והיראה, בהכרח כי לא יהיו לעולם, רק ישיג על ידם את התכלית, להחזיר את העם בתשובה, ואז הייסורין יחדלו.
ועל זה נשא משלו לאמר: "הכל היום יחרוש החורש לזרוע?!" כי בשלמא החורש רק לעדור ולחפור את הקרקע, שהחרישה היא תכליתו האחרון, יוכל לחרוש תמיד; אבל החורש לזרוע, שתכליתו היא הזריעה, הכל היום יחרוש ויפתח וישדד (שהם שלושה עניינים של החרישה כנ"ל)?! לא כן, רק -
ביאור המילות
פסוק כה
"והפיץ קצח" - עתה מתחיל לצייר את העניין השני, שהיא הזריעה.
הנה, ראינו כי הזריעה תשתנה לפי איכות המין הנזרע:
- הקצח על ידי הפצה,
- והכמון על ידי זריקה;
וכן, מקום הנחת הזרעים וסדרם גם-כן תשתנה לפי מיני הנזרעים:
- החיטה ישים באמצע,
- ושעורה סביב לה,
- וכוסמת ישים על הגבול.
כך, הגם שהחרישה, שהיא הגלויות והייסורין, יביא ה' על כלל האומה בשווה, מכל מקום, הזריעה, שהוא לימוד התורה והנבואה, תשתנה לפי הכנת המקבלים:
- המוכנים אל החכמה די להם ברמז מועט,
- ועמי-הארץ צריך לשנות ולכפול ולבאר להם, צו לצו קו לקו.
וכן:
- החכמים ישכילו תוכות החכמות ופנימיותיהם וסודותיהם,
- ועמי-הארץ לא ידעו רק הסיפורים והמלבושים שבם יתלבשו הדברים השכליים האלהיים.
ביאור המילות
פסוק כו
פסוק כז
"כי הקצח יחבט במטה" והכמון יוסר ממנו הקליפה עוד בקלות יותר, כן לפעמים יתקנו מעשיהם במוסר קל ותוכחה בדברים וא"צ ליסורין, אם ירצה להסיר רק המוץ החיצוני הבלתי נדבק:
ביאור המילות
פסוק כח
ביאור המילות
פסוק כט
ביאור המילות
<< · מלבי"ם על ישעיהו · כח · >>