פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוי", החזיון של קאפיטל זה ושאח"ז סובב על המון התלאות שעברו על שבט יהודה ע"י מלך אשור, ומפלתו לסוף, והכתובים (מן פסוק א' עד ה') המדברים על עשרת השבטים, הם רק הוצעה אל מטרת חפצו שינבא על יהודה מפסוק ה' ואילך. כאומר מלכות אפרים כבר שבת ובטל, אבל מלכות יהודה אשר מחשבת ה' עליהם לטובה, גם הם ביין שגו ובשכר תעו, וגם עליהם יעבר כוס, עד יערה עליהם רוח ממרום. ובזה נבא אל הביאור, אומר "הוי", קורא אני, הלא "עטרת גאות של שכרי אפרים" היא המלכות שלהם, (וקראה עטרת "גאות", ר"ל שאינה עטרת תפארת באמת רק עטרת גאות הלב והתנשאות רוח המדמה על שקר).

"וציץ נבל" היא מליצה על ארצם השמנה מאד המגדלת פירות משובחים על ראש מקומות השמנים, (וקראם ציץ נובל לגנאי על שלא נתקיים בידם) הנה שני אלה, מלכותם, וארצם, הם מכבר "הלומי יין" נשברו ונאבדו על ידי שרדפו אחרי היין והשכרות:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה", (מכאן עד פסוק ה' הוא מאמר מוסגר לספר איך נשבת מהם מלכותם וארצם):

"חזק" יש לה' דבר חזק ואמיץ, (אמיץ הוא מציין התמדת החוזק בלי לאות והפסק, והמאמר מגביל "חזק כזרם ברד, ואמיץ כזרם מים כבירים). חזק כזרם ברד" שהוא שובר ארזים, "ושער קטב" היא רוח סערה קוטבת וכורתת את הכל ממקומו, ואם תתחבר עם הברד הזורם רוח סערה גדולה אז יעקור את הכל.

"ואמיץ כזרם מים כבירים שטפים", כי הברד שובר אבל אינו שוטף הדבר ממקומו, אבל אם יבא אחריו זרם מים אז הם שוטפים את כל אשר שבר הברד וישאוהו למקום רחוק, ומשל הברד אל ההרג והשמד שעשו בני אשור בארצם, ומשל הזרם, הוא אל אשר הגלו את הפליטה אל נהר גוזן וערי מדי, "הניח" הזרם ברד ומים כבירים, הניח תחלה את העטרת גאות "לארץ בידו", ואח"כ.


ביאור המילות

"חזק ואמץ". דבר חזק ואמיץ, החוזק, מציין ההתגברות בשעתו. והאמוץ מציין קיום הכח ההוא והתמדתו, וסדרו תמיד חזק ואמיץ, ע"ל (ל"ה ג').

"שער קטב", רוח סערה כורתת וקוטפת הכל, "ושטפים", נקראו המים בעת שישאו כל אשר יפגשו בלכתן:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברגלים תרמסנה", והנמשל של הניח לארץ ביד, הוא על שהעביר העטרה מן המלך, והנמשל של ברגלים תרמסנה שהעביר המלכות לגמרי ע"י שהגלה אותם מארצם, ושני אלה מגבילים נגד זרם ברד, וזרם מים כבירים, שע"י הזרם ברד שהוא משל אל ההריגה נפלה עטרת המלוכה, וע"י זרם מים כבירים שהוא משל אל הגלות נרמסה העטרה לגמרי, עד שא"א להחזירה ע"י מלך אחר, אחר שכולם הלכו שבי לפני צר. ור"ל כי שלשה פעמים בא סנחריב על אפרים ובשני פעמים הראשונים נשאר להם עדיין פליטה אבל בפעם השלישית היו למרמס עד לכלה:


ביאור המילות

"תרמסנה, עטרת". שם המין, וע"כ בא ברבים, וכן תקראנה מלחמה (שמות א'):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיתה", אחר שספר איך נפלה עטרת גאות, מספר מפלת הציץ נובל שהוא משל אל ארצם, הוא היה דומה "כבכורה בטרם קיץ" ומצייר בזה ג' ענינים.

  • א) שהם הגלו תחלה ונתבשלו לפני הזמן כפרי המתבכרת טרם בא הקיץ,
  • ב) שנדמו בזה להבכורה אשר יראה הרואה אותה הגם שאינו בעליה ילקטנה,
  • ג) כי בעודה בכפו בעודה בידו טרם הגיעה אל פיו, וגם יבלענה בפעם אחד בלי לעיסה מתוך החביבות, כן ירשו אותה זרים אשר לא להם המשפט, והחריבו אותם בעודם משורשים בארצם בעודם יושבים לבטח, (עד כאן מאמר המוסגר מעתה שב אל דבריו בפסוק א'), אומר הנה עטרת וציץ נובל של אפרים הם מכבר הלומי יין, אבל לעומת זה לשבט יהודה, הנה.


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביום ההוא", של מפלת אפרים, "עטרת צבי" לעומת עטרת גאות של אפרים יהיה עטרת חמדה, ולעומת ציץ נובל הצומח וכלה, יהיה "צפירת תפארה", אור השחר הצומח והולך עד נכון היום, "לשאר עמו" היא מלכות יהודה:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולרוח" לעומת שהצלחת המדינה תלויה בשני דברים.

  • א) בשהמלך הלובש העטרת יעשה משפט בין איש לחברו, שאז ילבש עטרת צבי, הנה ה' יהיה לו "לרוח משפט", כי ברוח ה' יעשה משפט.
  • ב) שיהיו לה גבורי כח עושי מלחמה ישמרו אותה מאויב חיצוני, אומר כי ה' יהיה למשיבי מלחמה אלה "לרוח גבורה" להתגבר נגד האויב המחריב את ארצם, ובזה יהיה להם "לצפירת תפארה" בל יוחרב ארצם וידמה לציץ נובל, אמנם הלא.


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם אלה", שאר עמו וגבוריו שזכר והם שבט יהודה "ביין שגו" ולא לקחו מוסר מאפרים שהיו הלומי יין, (תחלה "ביין שגו" היא שגיאה מועטת ואח"כ "בשכר" שהוא יין המשכר "תעו" הרבה) "וגם כהן ונביא" המורים את העם שגו לשתות שכר, עד כי "נבלעו מן היין" הנביא נשחת כח נבואתו והמדמה שלו ע"י היין ועי"כ "שגו בראה" ויחזו משאת שוא ומדוחים, וכן הכהנים "תעו מן השכר" תעו בהוראה "ופקו פליליה" והטו משפט, (המאמרים מגבילים):


ביאור המילות

"שגו תעו". תעה יותר משגה, וכן שכר מיין. בראה שם ע"מ יורה ומלקוש.

"פליליה", המשפט וההוראה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כל שלחנות מלאו קיא וצואה", משכרותם, ואין להם לזה מקום מיוחד מוצנע, רק מטנפים א"ע בכל מקום בגלוי:


ביאור המילות

"קיא צאה". כמו ראובן שמעון:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"את מי", מסיים את דבריו, אומר אחר שכבר הוכחתי אותם פעם אחר פעם ע"י הנביאים, וגם כבר ראו מה שקרה לאפרים ולא לקחו מוסר, אשאל "את מי יורה" הכהן המורה "דעה ולמי יודיע" הנביא "שמע הנבואה", וכי "לגמולי מחלב" הוא מורה דעה אשר אינם מבינים את הלימוד בפעם הראשון ולכן צריך להבינם וללמדם אלף פעמים? ושיעור הכתוב "וכי לגמולי מחלב יורה דעה", עד.


ביאור המילות

"יורה דעה, הכהן". שפתי כהן ישמרו דעת וכו'. יבין שמועה, הנביא. את אשר שמעתי מאת ה' צבאות הגדתי לכם:

"גמולי מחלב עתיקי משדים". הנעתק משד עדן אינו גמול מחלב, כי יתכלכל בחמאת בקר וחלב צאן, ולכן הוסיף עתיקי משדים, שהוא היונק:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי צו לצו", עד שצריך לצוות מה שכבר צוה ולחזור ולצוות מה שכבר צוה שני פעמים, וגם לא די בזה רק צריך עוד לציין בקו כדרך שמלמדים לתינוקות על ידי קוים וציורים, את הדבר שכבר ציין להם בקו, ואח"כ לציין ולצייר שנית, ולא ללמד ולצייר דברים רבים בפעם אחד "רק זעיר שם זעיר שם", מעט בענין זה ומעט בענין אחר כמי שהמנהג בלימוד שמלמדים לתינוקות:


ביאור המילות

"צו". הראשון פעל, ולצו שם, וכן קו לקו:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי" דברי הנביא נדמה להם כאילו מדבר בלעגי שפה שאין מבינים את דבריו, (ור"ל המדבר בלשון אחרת אף שבקי בצחות הלשון, וכן מי שנלעג בלשונו אף שמדבר בשפת עמו, קשה להבין דבריו, וכ"ש המדבר בלשון אחרת, וגם אינו יודע צחות הלשון ההוא, וכן נדמה להם דבר הנביא המדבר לשון הקדש צח ומזוקק שבעתים):


ביאור המילות

"לעגי שפה". הוא המגמגם בלשונו מחסרון כלי המבטא, "ולשון אחרת", כמו לשון רומי לאיש פרסי:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר", ר"ל כי הבלתי שומע לתוכחה יהיה או מפני שאינו מבין, או מפני שהמוכיח מבקש ממנו שיקבל עליו דברים הקשים על טבע האדם כמו לסגף גופו, לפזר ממונו, ואחרי שבאר שא"א שלא יבינו דברי הנביא שכופל ומשלש ומסביר להם בלשון עמו הצח, מבאר כי אינו מבקש מהם דבר גדול, רק אמר להם "בזאת תמצאו מנוחת הגוף ומרגעה" לנפש אם רק "תניחו לעיף" הנאנח מיד עושקיו כח, בל תגזלו ותעשקו, ואעפי"כ "ולא אבוא שמוע?":


ביאור המילות

"המנוחה המרגעה". מנוחה לגוף ומרגעה לנפש. ומצאו מרגוע לנפשכם (ירמיה ו' טז). לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך (דברים כח סה), ר"ל לא מנוחה נפשיית ולא גופנית, וע"ל (לד יד):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיתה", אמנם אף שאין רוצים לשמוע דבר ה', מ"מ "יהיה להם דבר ה' ציוי אחר ציוי" ואזהרה אחר אזהרה פעם אחר פעם ויסביר להם דבריו אחת אחת "למען ילכו וכשלו אחור" כי ההולך בשגגה ואינו יודע שיש מכשול בדרכו הולך לפנים, אבל היודע שיש מכשול והולך במזיד הוא נכשל לאחוריו, כי הוא הנסוג מדרך הידוע הטוב, לאחור, ובזה נשבר בלי תרופה, ר"ל ה' ישלח נביאיו עליהם כדי שעי"כ יגדל עונשם בהיותם מזידים, "וכשלו ונוקשו", מכשול הוא באבן והמוקש הוא ע"י פח יקוש שטמנו לו אחרים בכונה, ומשל המכשול על שחוטא מצד עצמו, ומשל המוקש על שחוטא ע"י מסיתים ונביאי השקר:


ביאור המילות

"וכשלו ונוקשו". עיין למעלה ח' טז:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", אחר כי רצון ה' לנבאות ולהזהיר אתכם גם אם אינכם שומעים "לכן שמעו דבר ה'" אתם "אנשי לצון", עוסקים בלצנות הגם שאתם מושלים על עם ה' בירושלים עיר הקדש:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמרתם", מבאר הלצנות שלהם, "כרתנו", ממליץ כי המות הוא שליח של השאול והאבדון אשר יצעק הב הב ולא ישבע, והם אמרו כי כרתו ברית עם המות בל ימיתם, וסימן שיתקיים הברית עשו עם השאול שהוא השולח את המות, בל ירצה במיתתם, והנמשל, כי מלך מצרים הוא משל המות, והרכוש הנמצא במדינה הוא משל השאול כי הוא השולח את המות עליהם שע"י שרוצה ברכושם לשלול שלל הוא בא להחריב את ארצם, והם כרתו ברית את מלך מצרים, ואין להם לירא כי ישוב והפר את בריתו ע"י שיתן עינו ברכושם, כי רכושם בעצמו הוא החוזה והאות לקיום הברית, כי כבר שלחו לו כל אוצרותם ורכושם לדורון (כמ"ש לקמן למ"ד) ישאו על כתף עירים חיליהם) ובזה הם בוטחים בעזרת מלך מצרים, שגם שוט שוטף כי יעבור אף שיהיה שוט כללי ומחריב ארצות, ואף שיעבור בארצות מ"מ לא יבוא אלינו.

"כי שמנו כזב מחסנו", שקר הוא גדול מכזב כי כזב הוא אמת בשעתו רק שאינו מתקיים, ושקר אין לו מציאות גם בשעתו, ומסתור הוא גדול ממחסה, ואמר על צד ההלצה, הכזב בו יחסו א"ע חסיה מועטת, והשקר שאין בו ממש כלל חושבים כי יהיה להם למסתור ומגדול עוז מפני אויב. והנמשל כי בטחו על מצרים וחסו בו והוא רצה לעזרם רק היה להם כמו אכזב ולא יכול להושיע להם בסוף, וגם בטחו על אשור שנתנו לו מנחה ושוחד וחשבו זה למסתר גדול, וזה היה שקר תיכף כי היה לבבו עליהם לרעה:


ביאור המילות

"חזה". אות לראות ולחזות בו, "כזב, שקר". דבר ששקרו יוכל להתברר תיכף נקרא שקר, ואם א"א לבררו עתה רק אחרי כן נקרא כזב. ויצוייר שקר בערך המגיד וכזב בערך השומע, שאינו יכול לברר שקרו מיד, ואז באו ב' הלשונות. (מיכה ב' יא) ושקר כזב, יפיח כזבים עד שקר (משלי ו' יט). ומסתר גדול ממחסה כנ"ל (ד' וי"ו):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", (נבואה זאת נמשכה עד סי' כ"ט פסוק ט', ותוכן ענינה, תחלה מספר כי חזקיה המלך ימרוד במלכות אשור (ט"ז) ובטחונם על מצרים לא יקום (י"ז י"ח) ואשור יעבור בארצם (י"ח י"ט) אבל לסוף יפול (י"ט כ' כ"א) עפ"ז אמר להם דברי תוכחה (כ"ג - כ"ט) ושוב חוזר לספר הצרות שיגיע להם תחלה ע"י מלך אשור (סי' כ"ט א' - ד') ומפלתו לבסוף (ה' - ט') ובזה נבאר הכתובים).

"הנני אשר יסדתי בציון אבן", מדמה במליצתו כי בית יהודה הורס ונחרב, וה' יתחיל לבנותו מחדש, ויניח תחלה אבן למוסדות שעליו יבנה הבית והוא המלך חזקיה (ומליצתו מוגבלת ג"כ נגד מה שאומר ויעה ברד מחסה כזב, המחסה כזב ימוש ממקומו וכנגדו יבנה בית נאמן לבית יהודה).

"אבן בחן", מצייר באבן הזה שלש בחינות.

  • א) מצד חמרו יהיה "אבן בוחן" וחזק אשר נבחן ונתנסה שהוא אבן טוב לא מורכב מעפר וחול וחלקים זרים.
  • ב) מצד ערכו וצורתו אחר שישימו אותו לראש פנה יהיה אבן יקר כאבן ספיר ואקדח למען יהיה "פנת יקרת".
  • ג) מצד תכליתו יהיה "מוסד מוסד", עליו יניחו כל היסודות, יהיה יסוד היסודות, ומחזיק הבנין בכללו, והנמשל כי המלך הזה מצד עצמו יהיה נבחן ומנוסה לצדיק גמור נקי מתאות וזך המחשבות,
  • ב) מצד יחוסו, אחר יהיה לראש פנה שיהיה מזרע בית דוד היקרים,
  • ג) שיהיה יסוד היסודות ילבש עצה וגבורה והוא יחל להושיע את ישראל.

"המאמין" בדבר זה "לא יחיש" וימהר, כי לא יהיה זה תיכף כי תחלה יעברו צרות רבות:


ביאור המילות

"יסד". עבר, כי היסוד שהוא המלך חזקיהו כבר הונח, והמאמין לא יחיש, כי הבנין בכללו לא היה תיכף, עד שנת ט"ו לחזקיהו.

"בחן", לשון חוזק:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושמתי", אחר שצייר את יסוד הבנין, מתחיל לצייר את הבנין בעצמו, הנה דרך הבנאים, אחר שיניחו האבן פנה, ימדדו בקו המדה אורך הבנין ורחבו, ואחר שבונים בגובה יחזיקו בידם אנך ואבן משקולת לראות אם החומה שוה בגובהה, עפ"ז אומר כי "משפט" שבין אדם לחבירו שיעשו אז, זה יהיה "הקו", ולפיהם יתארך ויתרחב הבנין שהיא בית יהודה לארכו ולרחבו, "והצדקה" שהיא המע"ט שבין אדם למקום היא תהיה "המשקולת" שעפ"י יעלה הבנין בגובה נכח היושבי בשמים, (וממליץ שע"י המשפט יצלחו בדרך טבעי וע"י הצדקה יצלחו בהשגחה נפלאת מעל שמים למעלה מן הטבע).

"ויעה", אחר שיבנו בנין מבצר יבטלו את המחסה שאין בה ממש, ולא יבטחו על אשור ומצרים.

"וסתר מים ישטפו", הברד שובר ומניח במקומו והמים שוטפים ונושאים את הדבר, וממליץ כי הסתר שעליו בטחו יותר יהיה בטולו גם כן יותר עד שלא ישאר ממנו רושם כלל:


ביאור המילות

"קו משקלת". הקו, יהיה גם בארך ורוחב. והמשקלת, רק על שיוי החומה בגובה, וכיוצא בו (מ"ב, כא יג) ושם בארתי, וההבדל בין משפט וצדקה (למעלה א' כז).

"ויעה", ענין טאטוא.

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וכפר", וממילא יושבת בריתם עם אשור ומצרים, ויהיו למרמס אל מחנה אשור שיעבור בארץ יהודה:


ביאור המילות

"וכפר". יתבטל, לא תדעו כפרה (לק' מז יא):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מדי עברו", בכל עת שיעבור "יקח אתכם", כי בעת כבש את העמים היושבים בסוריא בא בכל פעם לארץ יהודה היושבים על טבור הארץ, ואל תחשבו שלא יעבור בתמידות, כי "בכל בקר יעבר", ויתעכב אצלכם "ביום ובלילה. והיה רק זועה", אחר שספר תכיפת הצרות שיביא עליהם אומר אבל דעו כי מה שאביא עליכם את מלך אשור לא יהיה תכליתו למען יגל אתכם מעל אדמתכם כמו לעשרת השבטים, כי לא יהיה תכליתו רק "זועה הבין שמועה", להחריד ולזעזע אתכם למען תבינו שמועה אשר תשמעו מאת ה', למען תטו אזן לדברי הנביאים:


ביאור המילות

"זועה". רעדה. ולא זע ממנו (אסתר ה' ט').

"הבין", מקור, למען הבין שמועה, הנבואה, כמו ואת מי יבין שמועה (ט):

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי קצר המצע", מצייר מפלת אשור סביב לירושלים, כמי שמכניס ארח אל ביתו ומשכיבו במטה שהמצע שתחתיו קצרה בארכה, והמכסה שמכסה בו היא צרה ברחבה אם ירצה לפשוט את גופו לארכו לא יוכל מפני שהמצע שתחתיו קצר ואין לו על מה להניח רגליו, ואם ירצה להכניס את רגליו אל גופו לא יוכל מפני שהמכסה שעליו צרה ואין לו במה שיתכסה מלמעלה, והנמשל יבאר בפסוק שאח"ז:


ביאור המילות

"מהשתרע". התפשטות האיברים. חרום או שרוע (ויקרא כא יח).

"והמסכה", הוא המכסה. ויגל ה' את מסך יהודה.

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כהר", ה' יביא על האויב שפטים ממעל ומתחת, מתחתיו תרגז הארץ ברעש, וה' יקום עליו כמו שקם בהר פרצים שנפרץ ההר ע"י רעש הארץ ונבקע ומש ממקומו, וזה הנמשל של "קצר המצע מהשתרע", שהמצע שתחתם שהיא הארץ לא יוכל להתפשט עליו ולברוח, כי סביבו יהיה מלא פרצות ובקעים מרעש הארץ, ונגד "והמסכה צרה כהתכנס" אומר שאם ירצה להכניס א"ע ולעמוד צפופים במקומו, הנה "כעמק בגבעון ירגז" שימטיר עליו אבני אלגביש ואש מלמעלה כמו שהמטיר על הכנעני בעמק בגבעון (יהושע י') ואין לו מכסה מלמעלה להגן עליו מן הברד, באופן שלא יוכל לא לברוח ולא להשאר במקומו, "לעשות מעשהו" המאמרים מגבילים, "כהר פרצים יקום לעשות מעשהו" אשר יהיה זר ודבר שאינו מורגל אף שרעש הארץ הוא ענין טבעי, "וכעמק בגבעון ירגז לעבד עבדתו אשר נכריה עבדתו", כי המטרת אש מן השמים הוא דבר יוצא מן הטבע וע"ז קראו עבודה, ולא יקרה כלל במציאות וע"ז קראו נכריה (כמ"ש בבאור המלות)


ביאור המילות

"זר נכריה". הזר הוא המוזר והמופרש מאיזה ענין מיוחד, כמו הישראל אצל אכילת תרומה וקדשים, ההדיוט אצל שמן המשחה. והנכרי הוא מארץ אחרת, ונרדפו זר ונכרי, ובאורם תמצא (לק' סא ה'. עובדיה א' יא. איכה ה' ב'. תהלות סט ט'. פא יו"ד. משלי ב' טז ה' יו"ד, כ. ז' ה', י" ט"ו. כ"ז ב'. איוב י"ט ט"ו):

"מעשה עבדה". הבדלם מבואר. עבודה, מציין מעשה שיש עמו עמל ויגיעה רבה. ואצל השם, דבר טבעי בלתי מורגל נקרא מעשה זר, ודבר יוצא מן הטבע נס ומופת ופלא. נקרא עבודה נכריה, עבדה מצד שלא יעשהו ה' לולא צורך גדול. ונכריה, מצד שהוא בלתי מתקשר עם שלשלת סבות ומסובבי הטבע הנודעת אצלינו:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה", בתוך הזמן הזה.

"אל תתלוצצו" אתם אנשי לצון, פן יהיה מוסריכם חזקים יותר בחטאתכם, כי שמעתי שה' עושה כלה והכלה הזאת נחרצה ונגזרה מאת ה':


 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ישעיהו כח כג): "האזינו ושמעו קולי" הנביא יפתח במשל פיו, לחוות דעת, איך היסורין הבאים על האומה בכללה או על איש אחד בפרטות, הם הכרחיים בטבע הבריאה, בלעדם לא יגיע האדם אל השלמות אשר בכחו להשיג, וכולם מתחייבים מן החכמה העליונה להיות אמצעים מובילים את הכלל אל תכליתו הכללי שהוא השלמות האנושי, ואת הפרט האישי אל תכליתו הפרטי איש ואיש לפי מעשיו ואושרו האמתי.

והמשל הזה יתחלק לשני חלקים:

  • חלק הראשון (כ"ד-כ"ו) ידבר על יסורין הכללים הבאים אל תכלית המין בכללו,
  • וחלק השני (כ"ז-כ"ט) ידבר על יסורין הבאים על אישים מיוחדים לצורך תכלית אישיי מיוחד.

-

  • על הראשון אמר האזינו קולי,
  • ועל השני אמר הקשיבו אמרתי, כי בו ידבר מאמר פרטי אל אישים פרטיים. (ועיין בבאור המלות)


ביאור המילות

"קולי... אמרתי" - האמירה, במה שהיא מורכבת מהברות שונות, מפורשת יותר, נגד הקול הפשוט. ומורה הקול, המשל; והאמירה, פתרונו. לכן תפס: "האזינו קולי... הקשיבו אמרתי" כי הקשבה פחותה מהאזנה.

וכן (בראשית ד כג): "שמען קולי... האזנה אמרתי", (ישעיהו לב ט): "שמענה קולי... האזנה אמרתי", כי האזנה פחותה משמיעה, כנ"ל (א י).

ואמר: "האזינו... שמעו", כי כן הסדר, מקשיב או מאזין קול המצלצל, אחר-כך נותן ליבו לשמוע ולקבל או להבין, כמו שביארתי בכל מקום שנרדפו פעלים האלה יחד, ע' פירוש התורה (דברים לב א).

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ישעיהו כח כד): "הכל היום" - מתחיל לדבר על ייסורין הבאים אל האומה בכללה, כי הם מוכרחים מטבע היצירה, כמו שכל מין האדם בהכרח שיעברו עליו חולאים רבים ומכאובים בימי הגידול והצמיחה, כמו עת צמיחת השיניים וכדומה, והיה זה בהשגחה, למען יכיר האדם כי יש עולם אחר, וכי נברא לתכלית אחרון נעלה מן השלמות הראשון שהוא שלמות עולם הזה, כמו שביאר זאת בחובת הלבבות שער הכניעה, כן היה מן ההכרח להעביר על כלל האומה הישראלית, אשר בחר בם לסגולתו, כמה חולאים וייסורין, בם הוצרפו ככסף בתוך כור, להסיר מהם חלאת התאוות וסיגי החומר ושמריו, ולהגביר כוחות השכל והנפש, שזה היה תכלית גלות מצרים ויתר הגלויות, כמו שביארתי בחיבורי על התורה בכמה מקומות.

והנה, החוזה נשא על זה משל נאות מאד מטבע החרישה והזריעה, כי ידוע שבפי החכמים והחוקרים נמשלה הנפש לחלקת השדה אשר זרועיה תצמיח, ש:

  • כמו שהשדה כוחנית להוציא פרי תבואה אם יעבדו עבודתה, כן הנפש כוחנית ומוכנת להשכיל ולקנות האושר אם יזרעו בה זרע החכמה והדעת;
  • וכמו שהאדמה, אם לא יתעסקו בה בחרישה וזריעה, תישאה שממה, כן הנפש הבלתי נחרשת ונזרעת, או אם מלאה קוצים ודרדרים, לא תעשה פרי, כמו שכתוב (ירמיהו ד ג): "נירו לכם ניר [ואל תזרעו אל קוצים]", (משלי כד ל): "על שדה איש עצל עברתי [... והנה עלה כולו קמשונים...]".

והנה, עבודת האדמה תיחלק לשני עניינים: חרישה וזריעה; כן יהיה בעבודת חלקת הנפש.

והנה, החרישה בעבודת האדמה נמצא בה שלושה עניינים, שפירט הנביא פה, כמו שנאמר יחרוש, יפתח, וישדד:

  1. להסיר הקוצים והדרדרים ויתר דברים המעכבים גידול התבואה, שעל זה אמר יחרוש, כמו שאמר (ירמיהו ד ג): "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים";
  2. לפתוח האדמה שתכיל הזרע, ועל זה אמר ויפתח;
  3. לכתוש ולכתת הרגבים שתיעשה שדה, ועל זה אמר וישדד.

ושלושה העניינים האלה צריך בהחרישה אשר בנפש, כי יען ש"עייר פרא אדם ייוולד", הנה, טרם תהיה מוכנת להכיל זרע החכמה והמוסר, צריך:

  1. להסיר הקוצים והדרדרים, שהם התאוות והציורים הרעים אשר הובילו אל תוכה ה[כוח ה]מדמה וה[כוח ה]מתעורר בימי הילדות, וכל זמן שהם צומחים על אדמת הנפש - לא יוכלו הזרעים היקרים, שהם החכמה והמוסר, לצמוח ולעשות פרי, כי ינקבום התאוות הרעות ויכלו אותם;
  2. צריך לפתח כוחות הנפש ההיוליים על-ידי מידות טובות וציורי המוסר, למען תהיה מוכנה לקבל זרע החכמה;
  3. לכתוש הרגבים וחלקת סלעים וצורים, אשר לא יעובד בם ולא ייזרעו.

וכל זה יושג על-ידי הייסורין שיביא ה' על האומה בכללה, לדכאות כוחות החומר, להסיר התאוות והמידות הרעות ולהכניע כל כוחות הנפש, לדכאם ולכתשם במכתש בתוך הריפות.

והנה, על כל פנים,

  • כמו שהחורש את האדמה, אחר שהחרישה היא רק הכנה להגיע על-ידה אל התכלית שהיא הזריעה, הלא לא יחרוש לעולם, כי בהכרח שישיג את התכלית שהיא הזריעה -
  • כן הייסורין, שיביא ה' על האומה, אחר שהם רק אמצעיים אל התכלית הנרצה, להכין הנפש אל שתקבל זרע החכמה והיראה, בהכרח כי לא יהיו לעולם, רק ישיג על ידם את התכלית, להחזיר את העם בתשובה, ואז הייסורין יחדלו.

ועל זה נשא משלו לאמר: "הכל היום יחרוש החורש לזרוע?!" כי בשלמא החורש רק לעדור ולחפור את הקרקע, שהחרישה היא תכליתו האחרון, יוכל לחרוש תמיד; אבל החורש לזרוע, שתכליתו היא הזריעה, הכל היום יחרוש ויפתח וישדד (שהם שלושה עניינים של החרישה כנ"ל)?! לא כן, רק -


ביאור המילות

"ישדד" - קרוב לעניין שדה. והבדל שלוש הלשונות מבואר בפנים.

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ישעיהו כח כה): "הלוא אם שוה פניה" אז יתחיל את הזריעה.

"והפיץ קצח" - עתה מתחיל לצייר את העניין השני, שהיא הזריעה.

הנה, ראינו כי הזריעה תשתנה לפי איכות המין הנזרע:

  • הקצח על ידי הפצה,
  • והכמון על ידי זריקה;

וכן, מקום הנחת הזרעים וסדרם גם-כן תשתנה לפי מיני הנזרעים:

  • החיטה ישים באמצע,
  • ושעורה סביב לה,
  • וכוסמת ישים על הגבול.

כך, הגם שהחרישה, שהיא הגלויות והייסורין, יביא ה' על כלל האומה בשווה, מכל מקום, הזריעה, שהוא לימוד התורה והנבואה, תשתנה לפי הכנת המקבלים:

  • המוכנים אל החכמה די להם ברמז מועט,
  • ועמי-הארץ צריך לשנות ולכפול ולבאר להם, צו לצו קו לקו.

וכן:

  • החכמים ישכילו תוכות החכמות ופנימיותיהם וסודותיהם,
  • ועמי-הארץ לא ידעו רק הסיפורים והמלבושים שבם יתלבשו הדברים השכליים האלהיים.


ביאור המילות

"שורה" - מעניין שררה, על שהוא באמצע.

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויסרו" - עתה ביאר הנמשל: כמו שהחרישה הוא צורך הזריעה, כן ויסרו - מה שמייסר ה' את האדם, הוא למשפט ולתכלית, כדי שעל-ידי-זה אלהיו יורנו, שעל-ידי המוסר ישיב לב לשמוע כלימודים, ויצליח לקבל זרע החכמה, היראה, המוסר והדעת.


ביאור המילות

"ויסרו למשפט" - וחברו (ירמיהו ל יא): "ויסרתיך למשפט", (ירמיהו מו כח): "ויסרתיך למשפט".

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי לא בחרוץ", מתחיל לבאר החלק השני מן המשל. לבאר ענין היסורין הבאים על האישים הפרטיים, שלפעמים הצדיקים מעונים ומדוכאים, ונשא ע"ז משלו מן התבואה, שגם אחר שהצליחה הזרע, ותעש פרי תבואה, הלא החטה והדגן וכל מיני תבואה יצאו מעורבים במוץ ופסולת, וצריך דישה וטחינה להסיר המוץ ולנקותו עד שיהיה קמח נקי, כן גם הנפש אשר זרועיה תצמיח, והוכנה לקבל דת ומוסר, לפעמים יתערבו עם למודיו למודים זרים משובשים ורעיונות כוזבות, מצד השכל והמדמה, וצריך להסיר התבן מן הבר, ולברר האמת מן השקר. והנה כמו שבמיני התבואה נמצאים מוץ ופסולת הדבוקים דבוק שכניי, המוסרים ע"י דישה או חביטה, ופסולת הדבקים דבוק עצמיי, הבלתי מוסרים רק ע"י טחינה בריחים ורקידה בנפה. כן השבושים והדעות הזרות, אשר ישתרשו בנפש, מהם הבאים ע"י כח המדמה קלים ההסרה ע"י משפט השכל, ומהם שבושי השכל עצמו ע"י למודים מטעים פילוסופיים והקדמות מוטעים קשים ההסרה, וצריך שצדיק באמונתו יחיה, ולא יסיר ממנה. ומצד זה יבואו יסורין על אישים פרטים אשר כבר קבלו חקי החכמה והדעת איש ואיש לפי ענינו. ובענין זה היסורין שבאו על עם ה' במצרים בימי הילדות טרם קבלו התורה היו כענין החרישה לקבל הזרע שהוא התורה והיסורין הבאים עליהם אח"כ הם כענין הדישה או הטחינה להסיר מהם מחשבות הכוזבות והאמונות הזרות מצד אשר בילדי נכרים ישפיקו, והם יהיו לפי מדרגות הדור ואנשיה הפרטיים, ובזה נבא אל הבאור. אומר "כי לא בחרוץ יודש קצח", הן הדישה הבאה להסיר המוץ הנדבק דבוק שכניי תוסר בקל, ומינים רבים גם הדישה לא תהיה ע"י חרוץ או אופן עגלה כמו שצריך בדישת דגן וחטה.

"כי הקצח יחבט במטה" והכמון יוסר ממנו הקליפה עוד בקלות יותר, כן לפעמים יתקנו מעשיהם במוסר קל ותוכחה בדברים וא"צ ליסורין, אם ירצה להסיר רק המוץ החיצוני הבלתי נדבק:


ביאור המילות

"חרוץ". וחברו מורג חרוץ, לקמן (מ"א טו) עץ עשוי חריצים לדשת התבואה. ואופן עגלה הוא יותר מחרוץ. והכמון נידש בקל מן הקצח, כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט, ובזה הוסיף בכפל, לאמר, ואף כי שא"צ אופן עגלה, ואף כי שא"צ זה אל הכמון. וההבדל בין דש וחובט. למע' (כז יב). ומלת לא נמשך גם על אופן עגלה:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לחם יודק", אבל אם ירצו לעשות לחם, שאז צריך להסיר הקליפה הדבקה עם הדגן והחטה דבוק עצמיי, לא די בדישה, רק צריך להדיקו במכתשת וטחנו בריחיים או דכו במדוכה, כי גם הדישה בגלגל וחרוץ הצריך להסיר מן הדגן המוץ החיצוני לא יועיל להסיר הקליפה, "כי לא לנצח אדוש ידושנו" הדישה המסירה המוץ של הדגן מלמעלה, לא יהיה לנצח, כי הוא לא יועיל רק על תיקון הראשון להסיר המוץ, לא להדיקו ולטחנו באופן שיוסר הקליפה, כי גם אם "המם גלגל עגלתו ופרשיו" מ"מ "לא ידוקנו" באופן שיודק לקמח ויוסר הקליפה כי לזה צריך מכתשת או ריחים, וכן מי שנדבקו בו השבושים והמחשבות הרעות דבוק עצמיי טבעיי, לא די לו בתוכחה לבד וצריך להביא עליו יסורין שהם בדמיון הדיכה והטחינה עד שיתברר הקמח מן הסובין:


ביאור המילות

"יודק". ידוש עם ידוק אינם נרדפים, כי ההדקה הוא לעשותו קמח. ולכן לא השכילו המבארים פה. ואל"פ אדוש במקום ה' המקור:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם זאת", באור המשל השני, אומר כי גם זאת יצאה מאת ה' אשר "הפליא עצה", ר"ל כי אנו רואים במעשה ה' ובכלל המציאות. רב הכמות ורב האיכות, כי אנו רואים שהמציאות מתפשטת עד בלי גבול, כמ"ש מה רבו מעשיך ה', ובכ"ז אנו מרגישים ג"כ פליאות רבות מחכמתו העליונה בכל נקודה ונקודה, עד שכל חלק וחלק מכלל המציאות הוא בב"ת בערך החכמה הנפלאה הצפונה בקרבו. כמ"ש כולם בחכמה עשית. ר"ל שעם רבוים בכמות הם מלאים חכמה ופליאה. וכן אמר מה גדלו מעשיך ה' ובכל זאת מה עמקו מחשבותיך, עד שאיש בער לא ידע ולא יבין את זאת. וכן אמר פה שהפליא וכסה עצה וחכמה בהמציאות אשר ברא עד שעצתו נפלאת ומכוסית לרוב, לא יביטו בה רק החוזים ברוח ה', ובכ"ז הגדיל תושיה שהוא המציאות בעצמה בחיצוניותיו גדול בכמות ורב מאד עד שבהמציאות הגדולה הזאת אם נעמיק בו, יתגלה לנו העצה שהיא התכלית הידוע לו הנפלא והמכוסה בכל דבר. כמו שתראה איך בתקוני הלחם בכל פרטיו, מכוסה בצעיף המשל תקוני הלחם הנפשי, והסרת המוץ והתבן בכח הנפש:


ביאור המילות

"עצה תושיה". העצה אצל ה', תורה התכלית הנרצה אליו (למעלה יד כו). ותושיה שרשו יש ונמצא. וזולת מ"ש בפנים י"ל השם מפליא עצתו בבחירת התכלית היותר טובה בין כל התכליתים האפשריות, גם לא יצויר יחסרו לו האמצעיים להשגתו, כי הגדיל היש והמציאות, עד שכל האמצעיים מוכנים לפניו להוציא כלי למעשהו: