פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על ישעיהו כב


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משא גיא חזיון", נבואה זאת נבא על ירושלים שנפלה ביד נבוכדנצר, וקראה גיא חזיון על שעל גיא הזה חזו כל החוזים חזיונות הרבה, ומשא זו נמשכת עד פסוק ט"ו.

"מה לך איפוא", במשא זו מצייר תחלה איך איש אחד עומד וצופה על כל אשר נעשה בירושלים מתחלת המצור עד שנכבשה העיר. ורואה דברים זרים המורים כי לא נכבשה בדרך הטבע רק יד ה' היתה בם להומם ולאבדם, תחלה רואה איך בתחלת המצור עלו כולם על הגגות להלחם משם, ומתמה על זאת, כי דרך הגבורים לצאת להלחם בשער לא לעלות על הגגות, שזאת לא יעשו רק הנשים והחלשים, ועז"א למה עלית כולך לגגות? גם הגבורים:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תשאות", רואה שנית בעת המצור העיר מלאה מתי רעב, שואל מדוע לא יצאו למלחמה ומתו ברעב, והן יקרה שלא תוכל לעמוד במלחמה,

  • א) עיר שהיא שקטה בטבעה ואנשיה לא נסו בזאת, עז"א הלא את "תשאות מלאה", שנשמע בך תמיד שאון ורעש כי אנשיך גבורי כח ומרי נפש?
  • ב) יקרה שלא תוכל להלחם עיר שאנשיה מועטים, עז"א הלא את "עיר הומיה" תמיד מרוב עם וקהל גדול?
  • ג) יקרה שלא יצאו למלחמה יושבי ערים הפרזות העמלים תמיד להביא טרף לביתם, ונאנחים תמיד על לחמם ולא יריעו לקראת נשק, עז"א הלא את "קריה" מוקפת חומה דלתים ובריח "ועליזה", ושמחה תמיד מרוב כל, ואנשים כאלה הלא המלחמה היא משוש דרכם, וא"כ אשאלך, מדוע "חלליך לא חללי חרב" וכו'. כי הנופלים בעת המלחמה בשדי המערכה נקראים מתי מלחמה, והנופלים בחרב אויב בעיר אחר הכיבוש נקראים חללי חרב, ואתם לא במלחמה ולא בחרב נפלתם רק ברעב כי לא נלחמתם כלל?:


ביאור המילות

"תשאות". שאון ותשואה מורה על קול רעש הבלתי מורגל וקאם שאון בעמך (הושע י' י"ד), ומת בשאון מואב (עמוס ב' ב'):

"הומיה", היא המורגלת המון בני אדם, ועי' למעלה (ה' יד, יג ד', יז יב):

"עיר", קריה: עיר כולל גם הבלתי מוקפת חומה כל שהיא עיר מושב, וקריה היא רק המוקפת חומה, ומזה נמצא הפעל והקריתם לכם ערים (במדבר לה יא), שיעשו בם קירוי, ומזה על גפי מרומי קרת (משלי ט' ג' יד), וכן קריה בצורה, קריה נשגבה, קרית עוז. ובזה משתתף עם שם קירוי וקורה, לקרות את שערי הבירה (נחמיה ב' ח') ועיין למעלה (א' כו, טו א').

"חללי חרב, מתי מלחמה", בארתי הבדלם למעלה (ג' כה) חללי חרב שלא בעת מלחמה, מתי מלחמה הם הנופלים בשדה המערכה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל קציניך", רואה עוד איך בסוף ימי המצור ברחו השרים והקצינים מן העיר ורק דלת העם נשארו לעמוד על נפשם ולהלחם, וזה ג"כ הפך הרגיל, ובזה רואה עוד איך נתהוה הפך הרגיל.

"הקצינים נדדו יחד", מן העיר אבל לא הועילו מאומה, כי "מקשת אסרו", מסבת רובי קשת אוסרו באזיקים והוליכום שבי לפני צר, כמוזכר , ירמיה נ"ב).

"כל נמצאיך", הם ההמון "הם אסרו יחדיו", ר"ל שנתקשרו בקשר אחד לעמוד על נפשם ולהלחם, ואח"כ כשגבר יד האויב "מרחוק ברחו":


ביאור המילות

"אסרו". מצאנו פעל אסר על המלחמה, מי יאסור המלחמה (מ"א כ' יד), ויען שפעל אסר נבדל מיתר פעלים המורים על הקשירה, במה שאסר יציין תמיד הנאסר בהכרח שלא ברצון, שבזה משתתף עם הפעל יסר מנחי פ"י שמורה על אסירת הנפש בהכרח כמו שבארתי במק"א, כן יבדל פעל אסר הנמצא אצל המלחמה, מפעל קשר, שכשאומר ויקשרו כולם יחדיו להלחם, הוא הקשר שעושים העם בעצמם ברצונם, ואוסר המלחמה הוא השר צבא שאוסרם בהכרח, ובזה המליץ פה שגם שהקצינים נדדו, ולא היה מי שיאסור המלחמה, מ"מ נמצאיך אסרו, היה כאילו היה מכריח ואוסר אותם להלחם, כי לא יכלו לברוח, אחר שראו כי הקצינים הבורחים נלכדו:

"יחד, יחדו". יחדו מורה התאחדות או השתוות הפועלים יחד, לכן בהנדידה אמר יחד, בזמן אחד נדדו, ובקשר המלחמה אמר יחדיו שהתאחדו יחדיו בשוה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן", אחר שנכבשו שלא כדרך הרגיל וגדלה מפלתם כ"כ.

"אמרר בבכי", הגם שהרגיל הוא שע"י הבכי תשקוט הנפש מזעפה, אבל אנכי עוד אמרר את עצמי ע"י הבכי, וגם אל תאיצו ותדחקו עצמכם לנחמני, כי מאנה הנחם נפשי:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי יום מהומה", קודם הכיבוש המם אותם עד שנמסרו ביד האויב.

"ומבוסה", בעת שנכבשה העיר בסס ודרך אותם על חלליהם, "ומבוכה", אחר סור האויב הלכו נבוכים לארצות שונות לגולה, וכ"ז היה להם מאת ה' צבאות וגזרתו.

"מקרקר", מספר איך לא השכילו במלחמתם ולא ידעו הנהגת המלחמה, שהלא בעת בא האויב בעוד שהחומה היתה חזקה ולא נפרצו בה פרצות אז היה להם לקחת את נשק בית היער ולהלחם מעל החומה, והם עשו בהפך, תחלה האויב "קרקר" ועקר את "קיר" החומה, והם לא עמדו נגדו רק "ושוע אל ההר", פנו לישועה אל ההר להשגב בהר ציון, והניחו את האויב להשחית החומה:


ביאור המילות

"מהומה". שורש זה בא על שלש תמונות. הום, המם, המה. המה, מורה על המיית העם המורגל. המם, מורה ביטול העם וביטול המייתם, והוא עם פעל המה כעין השרשים המשמשים דבר והפוכו, על שביתת ההמון וביטול מציאותם. הום, מורה על הרעשת כל העם על דבר זר ומחזה נפלאה, ותהום כל העיר, ומזה נגזר שם מהומה על הרעשת העם בעת מלחמת האויב עת יראו כי נבוכה מערכתם, ואבדה עצה מהם:

"ומבוסה". רמיסת עצם עד שנמאס ונתגאל ע"י הרמיסה הלז כפגר מובס:

"ומבוכה". ידוע, התועה בלי דרך, הנבוך בלי עצה, נבוכים הם בארץ:

"מקרקר". עוקר הקיר, מן הפעלים המשמשים דבר והפוכו, כמו סקלו מאבן:

"ושוע". ההבדל בין שועה ליתר לשונות המורים על הצעקה, שועה מורה על צעקת ישועה בכ"מ שקורא לישועה:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועילם", בתוך כך לכדו האויבים את החומה, ועילם נשא לשם אשפות החצים שהיו רבים כ"כ עד שהוצרכו לשאת אותם ברכב ופרשים הנושאים את האדם, שעל המרכבות והכרכרות נשאו את החצים אל מקום החומה שלכדו.

"וקיר", מצייר איך עילם רובה בחצים, ועם קיר אוחז המגן ומסיך בפני הרובה קשת כמו שיהיה כן בשרי הצבא שנעריהם יאחזו המגן והצנה לפניהם, כמ"ש (ש"א י"ו) ונושא הצנה הולך לפניו:


ביאור המילות

"ברכב אדם". רכב של בני אדם, וחסר וי"ו ופרשים:

"ערה". ענין גילוי, עיין למעלה (ג' יז):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויהי", ר"ל עד עתה לא שמת לב להלחם, עד שראית שכבר נתמלאו מבחר עמקיך ברכב, והפרשים כבר שמו פניהם ליכנס אל השער:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וגם", כבר "גלה את מסך יהודה", שפרץ כל החומה הסוכך בעדם.

"ותבט", ר"ל רק אז רק ביום ההוא התחלת להביט אל הנשק שהניחו המלכים הקדומים בבית יער הלבנון ששם היה בית נשק (צייגהויז) למלכי יהודה, והלא זה היה לך לעשות תיכף טרם נפרצה החומה:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואת", ויען שאז שמת על לבך כי רבו בקיעי החומה, וקבצתם את מי הברכה להיות מים מוכנים לעשות חומר לבנין הפרצות:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואת", ספרתם הבתים שמי שהיה לו בית יתר, ונתצתם אותו לחזק החומה:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומקוה", ובין שני החומות שמקיפים העיר קבצתם מי הברכה הישנה להקוות שם המים שלא ימצא האויב מים לשתות. או להיות מזומנים למצור.

"ולא הבטתם", אומר למה לכם כל היגיעה הזאת והמלאכות האלה היה לכם להביט בהשקפת השכל כי לא האויב עשה כל זאת רק ה' עשה כל זאת, והוא הפיל אתכם לפני אויביכם, ולא לבד שלא שמתם על לב כי כל מעשה האויב ונצחונו אינו טבעי רק מעשי ה', גם "יצרה מרחוק לא ראיתם", הלא זאת היה לכם לראות עין בעין כי ה' יצר את הגזרה הזאת מרחוק, שהלא כבר נבאו לכם זאת הנביאים מקדם וראיתם כי לא נפל מדבריהם ארצה, והיה לכם לשוב לה' לבטל גזרתו, ואתם אל תחבולות מלחמה שמתם פניכם, ומה יועילו לכם, אם ה' אמר ותהי:


ביאור המילות

"עשיה ויצרה". בארתי לקמן (כט טז). יוצר, הוא הצר צורת הדבר, צורה המתדבקת בהעצם, ועושה הוא הגומר את הדבר בכל יפיו ותקונו עיי"ש, והנרצה פה על גזרת הדבר שה' גזר את הפורעניות הזאת, הגזרה הקדומה עת גזר על הדבר נקרא שיצר את הגזרה, ועת הביאה אל המציאות בכל פרטיה נקרא שעשה את הדבר וגמר אותו בכל פרטיו, וכבר בארתי למעלה (ה' יב) ההבדל בין ראה והביט, ראה הוא מראות העין המוחשת, והביט על ההשקפה המחשביית שרוצה לדעת מהות הדבר. והנה שידעו שגם כל פרטי הדברים, כיבוש האויב ודרך נצחונו בכל פרטיו לא ידי בשר הוא רק ה' הוא העושה כל זאת, והוא רק כגרזן ביד החוצב בו, לזה צריך הבטה שכליית ושימת לב על כל הפרטים, שמתוכם יראה שהנצחון היה שלא כטבע, ומעשה אלהים הוא, עז"א הבטתם, אולם שידעו זאת שהגזרה בכללה יצאה עליהם מאת ה', לזה א"צ השכלה כלל רק ראיית עין, כי כבר שמעו זאת מקדם מאת החוזים, וראו עתה כי לא נפל מדבר ה' ארצה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויקרא", הלא ה' קרא נבואה זו ע"י הנביאים טרם בואה כדי שיבכו ויספדו וישובו לפני ה' וינחם על הרעה, והם לא עשו כן, רק.


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והנה ששון ושמחה", הרוג בקר למען אכול בשר. והם אומרים אכול ושתו כי מחר נמות, וטוב שנתענג היום עכ"פ.


ביאור המילות

"ששון ושמחה". הבדלם בארתי (לקמן לה א') שמחה היא שמחת הלב הפנימית, וששון היא המחול והריקוד והמשתה אשר יעשו להרים נס הגיל והחדוה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' צבאות", נשבע ה' בשמו הגדול שלא יסלח להם זאת עד ימותון באמת, (גם יל"פ עד תמתון כמו לעד, ר"ל תמותון מיתת עולם גם בעולם הבא):


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה", מכאן עד סוף הקאפיטל מתחיל נבואה אחרת על שבנא שמרד במלכות חזקיה, וקשר קשר למרוד באדוניו ולצאת אל סנחריב בעת צר על ירושלים:


ביאור המילות

"הסכן". הממונה על בית המלך, לאצור ולשמור ההוצאה וההכנסה, ומזה ערי מסכנות, בם יאצרו התבואה, ותהי למלך סוכנת, (מ"א א'), ומזה מה שיורה על התועלת וההנאה, וכן המסכנות בם ישמרו פירות ותבואה וצרכי הבית למאכל:

"על שבנא". כמו אל שבנא, ויל"פ כה אמר ה' נמשך לשתים, כה אמר ה' לך בא אל הסוכן (כה אמר ה') על שבנא:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מה לך", שבנא היה גר מעיר אחרת לכן שואל אותו היש לך פה נחלת שדה ובית אחוזת אבותיך, או מי לך פה ממשפחת בית אביך אשר תחשוב להקבר פה ר"ל שתחשוב שתהיה פה לאורך ימים.

"חצבי", ר"ל לך אני אומר אתה הרשע החוצב מרום קברו וכו' דע כי הנה ה' מטלטלך וכו'.

"חצבי", דרכם היה לחצוב מערה גדולה לאחוזת קבר, ובתוך המערה היה מניח הכוך והארון שבו היה מונח הגוף הנקבר, ושבנא חצב קברו בהר גבוה ותלול, לכבוד ותפארת, שם חצב מערה, ובתוך המערה הניח סלע שבו היה חקוק הארון והכוך להיות משכן לו, והיא מליצה על שרצה למשול בירושלים תחת בית דוד:


ביאור המילות

"חצבי, חקקי". החוצב יחצוב במחובר, והחוקק חוקק בתלוש:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה ה'", ה' יטול וישא אותך לאויר השמים אתה הגבר ויעשה אותך כעיט ועוף הפורח באויר, והוא הנמשל על שיצא מירושלים אל מחנה סנחריב:


ביאור המילות

"מטלטלך". שרשו נטל, ונפל הנו"ן ונכפל העי"ן והלמ"ד להורות על תכופות והתמדת הפעולה. וענינו הגבהה ממקומו, שמשתתף בזה עם פעל נשא. וינטלם וינשאם, הן איים כדק יטול:

"ועטך". מענין עיט שהוא עוף הדורס, כלומר יפריחך, ואף שהרד"ק כתב שאינו משרשו, מצאנו שרש זה גם בנחי ל"ה, ויעט העם אל השלל (ש"א יד לג):

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צנוף", ואח"כ יסבב אותך במצנפת סביב סביב עד שידמה גופך לכדור שזורקים ומגלגלים אותו בארץ רחבת ידים כדרך המשחקים בכדור, ר"ל תחלה תפרח ברצון כעוף הפורח, ואח"כ יגלגלו אותך בעל כרחך ככדור.

"ושם תמות", ושם יהיה מרכבות כבודך, אתה העבד הרע שהיית "קלון בית אדוניך", שהיה קלון וחרפה לבית אדוניך שגדלו רשע כזה תוך ביתם:


ביאור המילות

"כדור". כדור הוא דבר העגול שהתינוקות משחקים בו וזורקים אותו, ויל"פ עוד שכדור שרשו דור, אש גדולה בוערת, כמו דור העצמים תחתיה (יחזקאל כד ה'), שמזה נגזר שם מדורה, והכ"ף הוא כ"ף הדמיון:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והדפתיך", תחלה אהדוף אותך "ממצבך" החזק שהיית נצב ברום המעלה, שר ונכבד, ואח"כ גם "ממעמדך" הפשוט יהרסך שלא יהיה לך שום עמידה וקיום כלל:


ביאור המילות

"ממצבך וממעמדך". כבר בארתי למעלה (ג' יג) ההבדל בין עומד ויצב, עומד מורה שאינו יושב, ויצב מורה ההתחזקות לעמוד במקום גדולים ובמעלה נשגבה ממעלתו הפשוטה. ואמר נוכח ונסתר עיין למעלה (א' כט), וי"ל ראשית ההידוף תהיה ע"י האל ואח"כ יהרס מעצמו בהיותו ביד מלך אכזר:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וקראתי", אתן בלב חזקיה שימנה את אליקים לפקיד במקומך:


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


" והלבשתיו", היה דרכם להלבש הממונים מהמלך אבנט וכתונת יקרה לתפארת גדולתו, כמו וילבש אותו בגדי שש.

"לאב", ירחם עליהם כאב על בניו וידריכם בדרך ישרה:


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מפתח בית דוד", היה ממונה על בית ה' ובית המלך, ודרך השרים הממונים על בית המלך לישא המפתח על שכמם לאות, (קאממערהעררנשליססעל).

"ופתח", בלעדו לא ירים איש את ידו:


 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותקעתיו", גדולתו תהיה קבועה בל תמוט כיתד הקבוע במקום חזק:


 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותלו". לפי שמדמהו ליתד אומר הכל יתלו כבודם על היתד הזה גם הבנים הקטנים, וכל כליהם יתלו עליו, מליצה שכל צרכם ישיגו על ידו:


ביאור המילות

"והצפעות". מענין צפיעי הבקר, כמו שצואה משורש יצא ובא ממנו שם צאצאים, כן בא שם צפיעות והם קטנים מצאצאים, כערך צפיעי הבקר נגד צואת האדם:

"מכלי האגנות". הם המזרקות שבם היו זורקין את הדם על המזבח, ויקח חצי הדם וישם באגנות (שמות כד), וכלי הנבלים הם כלי השיר, ר"ל הלוים והכהנים יתלו כבודם עליו:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תמוש", תסור גדולתו של שבנא, תחלה תמוש ממקומה, אח"כ תגדע ע"י שיוליכהו אסור באזיקים, ומתדמה אל המליצה שבפסוק י"ט: