מלבי"ם על ישעיהו ז
<< · מלבי"ם על ישעיהו · ז · >>
פסוק א
"עלה רצין", תחלה עלה רצין בפ"ע (דה"ב כ"ח ה') ופקח בפ"ע (שם ו'), וכ"א כבש את יהודה, אבל על ירושלים לא יכלו כ"א בפ"ע להלחם, כי הצילם ה':
פסוק ב
"כנוע עצי יער", אילני סרק שאין עליהם פירות יניעם הרוח יותר מאילני פירות שפירותיהם מכבידים עליהם, כן הם שהיו ריקנים מכל זכות ותקוה על ישועת ה', נעו מפחד אויב:
ביאור המילות
"נחה ארם". וכן ותערוך ישראל (ש"א יז כא), ותפול שבא (איוב א' טו):
"אפרים". נקראו כן י' השבטים, בעבור שהיה מלכם הראשון מאפרים:פסוק ג
ביאור המילות
"תעלת הברכה". מי הברכה מכונסים. ותעלה, חפירה סמוכה לה להגרת המים בעת שירצו, ואמר העליונה כי היתה עוד אחרת למטה כמ"ש לקמן (כ"ב ט' יא):
"ומסלה". מענין רוממות בכ"מ ושם עמדו מכבסי הבגדים:פסוק ד
"והשקט", ברוחך.
"אל תירא", מן האויב "ולבבך אל ירך", מעצמך (כמי שסבל רעות רבות שנעשה רך לב בטבע), "משני זנבות האודים", המשיל מחנה ארם ומחנה אפרים "לשני זנבות אודים עשנים", ר"ל אינם עץ חזק רק אוד אשר שני קצותיו אכלה האש, וגם לא ידמו כאמצעו של אוד שלא שלט בו האש רק כזנבות האוד וקצהו, וגם לא כאוד בוער באש שיוכל לשרוף הנוגע בו, רק כאוד שנכבה ומעלה עשן, שאינו יכול לסבב רק כאב עינים לבד, וגם אינו מתעשן ע"י אש, כי הוא מתעשן, "בחרי אף רצין וארם", ע"י חרי אף רצין, ור"ל אינו מתעשן ע"י אף ה' כענין אשור שבט אפי רק על ידי אף בני אדם להבל נדמו:
ביאור המילות
"השמר". הטעם מלרע ובכ"מ מלעיל כי נסוג אחור ע"י מלת לך שבא אחריו:
"אל תירא ולבבך אל ירך". וכן איש הירא ורך הלבב. ירא, מפני אויב. רך הלב, בטבע:
"זנבות". שפולו של דבר וקצהו הפחות:
"ואוד". עץ אחזה בו האש. וב' בחרי. הוא ב' הכלי:פסוק ה
"לאמר", יעצו לאמר:
פסוק ו
"בן טבאל", איש מבית אפרים שהיו חושבים להמליכו על ירושלים:
ביאור המילות
" ונקיצנה". מלשון קוץ וסילון:פסוק ז
ביאור המילות
"תקום, תהיה", היה, הויית הדבר בתחלתו, יהי אור. תקום, קיומו והעמדתו, הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד:פסוק ח
"וראש דמשק" ומלכם הלא הוא "רצין" שהיה ג"כ רשע, ובודאי כל משרתיו רשעים, וכל בני מדינתו בני בליעל, ואיך יעיזו אלה למשול על ירושלים. וגם אפרים אין לו זכות לזה, שהלא כבר נחתם גזר דינם ע"י עמוס שהתנבא בעת הרעש (שם ז' י"ז), וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ונבואה זו שגורה בפי כל מאז, שאמר עליהם כי בעוד ""ששים וחמש שנים", מעת ההיא "יחת אפרים מהיות עם"", ואעפ"כ לא נתנו לבם לשוב מרשעם, כי הלא נודע רעת אפרים מרעת שמרון ופקח מלכה, כי הלא גם אחר נבואה זאת בכ"ז עדיין:
ביאור המילות
"יחת". קל מבעלי הנו"ן והציר"י לתשלום הדגש. ומ"ם מעם, אינו מ"ם השלילה רק מורה גבול שממנו כמו וירד מההר, ירד ממדרגתו שהיה עם:פסוק ט
"אם לא תאמינו", יען שראה הנביא בו שאינו מאמין לדבריו, קצף עליו ואמר, "האם לא תאמינו", לדברי ה' בעבור "כי לא תאמנו אתם?" הכי בעבור שאתם אין אמון בכם תעיזו פנים לבלתי האמן גם לדברי ה'?:
ביאור המילות
"אם". תמיהה כמו האם, ומלת כי משמש פה כמלת בעבור:פסוק יא
"העמק שאלה", שאל לך אות בעמק, שישנה דבר מן היסודות.
"או הגבה למעלה", שיעשה לך אות בשמים, כהעמדת השמש וכדומה, כי המבקש אות, יהיה או לצרכו כדי שיאמין הוא, או כדי שיאמינו אחרים, וז"ש אם תבקש אות לצרכך העמק שאלה, כי בזה די לך, וטוב להקל בנס, ואם תבקשהו כדי שיאמינו אחרים הגבה למעלה כדי שיתפרסם לרבים:
ביאור המילות
"אות". סימן שיקיים הבטחתו, וישם ה' לקין אות, וא"צ שיהיה דבר היוצא מן הטבע שזה נקרא מופת, כמ"ש לקמן (ח' יח):פסוק יב
פסוק יג
"כי תלאו", עד שתיחסו לאות ופסיקת כח גם "אל אלהי", לבלי האמן באותותיו:
ביאור המילות
"הלאות". הפעיל, וכן תלאו, וגדרו פסיקת הכח כנ"ל (א' יד):פסוק יד
"הרה", שכבר היתה הרה.
"העלמה", אשת הנביא.
"וקראת", צווי, צוה ה' שתקרא כן שם הילד לסימן ואות שה' יהיה עמנו:
ביאור המילות
"הוא". כפילות הכינוי ר"ל הוא מעצמו:
"העלמה". נערה ועלמה, מציינים שנות הבחרות, בין בתולה בין בעולה, כי מצאנו נערה בתולה, מבואר שיש נערה בעולה, ומצאנו ג"כ, ודרך גבר בעלמה (משלי ל'), רק עלמה מציין יותר חוזק הגוף מנערה וכן עלם מן נער, עמש"ש בפי' בראשית (כד מד):פסוק טו
ביאור המילות
"מפני". מסבת, כמו מפני אשר ירד עליו ה' באש (שמות יט):פסוק טז
"מפני שני מלכיה", מסבת רעת שני מלכיה ורשעתם, וממילא אחר שתחרב ארצם יהיה שארית לארץ יהודה:
פסוק יז
"למיום סור אפרים", מיום שנחלקה מלכות ב"ד:
פסוק יח
פסוק יט
פסוק כ
"יגלח ה'", ה' יגלח אז, "ע"י תער השכירה אשר בעברי נהר", ומפרש מי היא התער השכירה הזאת.
"במלך אשור", היינו ע"י מלך אשור שבא מעבר הנהר והוא נמשל לתער השכירה המשיר כל השער בו יגלח ה' "את הראש" וכו', ר"ל כי שערות הראש היה דרך לגלחם בימים ההם, והיה גנאי שלוח פרע שער ראשו, (שכן הוזהרו הכהנים שלא לגדל פרע והמלך מסתפר בכל יום), ושער הרגלים היה נוול ג"כ, אבל לא כ"כ כי היה נוול בסתר, אבל שער הזקן היו מגדלים אותו לכבוד ותפארת. עפ"ז המליץ כי התער הלז והוא מלך אשור יגלח שער הראש, והוא משל אל הרשעים הגדולים שנוולם גלוי וחטאם מפורסם, וגם שער הרגלים והם החוטאים בסתר שנוולם נסתר, אבל כיון שנתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, והתער עצמה (לא ע"י ה'), "תספה גם את הזקן", שהוא משל אל הצדיקים, וע"כ ייחס זה אל התער לא אל ה', ואמר תספה לא תגלח, כי זה אינו גילוח רק השחתה:
ביאור המילות
"השכירה". הגדולה כמו גם שכיריה בקרבה, וב' במלך אשור ב' הכלי, והוא באור של תער השכירה:
"תספה". נקבה נסתרת, מוסב על התער, והוא יוצא, ואת הפעול עד, וענינו השחתה:פסוק כא
פסוק כב
פסוק כג
"לשמיר ולשית יהיה", המליצה תצייר, כאילו השמיר והשית הוא יהיה אדוני הארץ, עד שהכרם היקר השוה אלף כסף יהיה שלו וקנינו:
ביאור המילות
(כג-כד) "לשמיר ולשית". הלמ"ד ל' הקנין, ופעל יבא להמפרשים חסר הנושא, ולדעתי השמיר ושית הוא הנושא:פסוק כד
פסוק כה
<< · מלבי"ם על ישעיהו · ז · >>