פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על ירמיהו הקדמה

שלשה חקויים נמצאים בבני אדם (כה יאמר השר אברבנאל בהקדמתו):

  • החקוי הראשון הוא בנפשות שיתרשמו ויתחקו בה בדעתה ובחכמתה צורת הדברים הנמצאים כפי אמתתם, וכפי מה שיהיה החקוי הזה בנפש האדם, תהיה מעלת החכמה או השלימות בחכם או בנביא, כי כל עומת שיתחקו בנפשו צורות הדברים הנמצאים על אמתתם, תהיה מעלת החכמים המשיגים בחקירה ועיון ובנביאים שרוח ה' דבר בם. אם כן, החקוי הראשון הזה הוא מהדברים הנמצאים אל נפש החכמה או הנבואיית.
  • והחקוי הב' הוא שיחוקה בלשון ובשפה מה שהוא מצוייר בנפש, ויש בחקוי הזה גם-כן הבדל בין בני אדם, כפי מה שיש לאחד מהם לשון מדברת גדולות והוא הנקרא לשון למודים שידבר בשפה ברורה ובמליצה נעימה, כל מה שציירה הנפש מבלי עיכוב, ובזה היה יתרון המליצים והמשוררים זה על זה, ובכלל כל חכם לב ונביא ה' היה יתרונו על חבירו גם בחקוי הזה השני, ר"ל בצורת הלשון ויופי המליצה והיות דבריו יותר מתוקנים ונחשבים.
  • והחקוי הג' הוא בכתיבה, כאשר החכם או הנביא יכתוב על ספר מה שדבר או מה שהיה רצונו לדבר בפיו, כי כמו שציור הנפש שהוא החקוי הראשון נתרשם בלשון שהוא החקוי הב', כן ספורי הלשון יורשמו בכתיבה, והוא החקוי הג' הזה, וגם בו יש הבדל גדול בין בני אדם, לא בתמונת הכתיבה ויופי תבניתה לבד, אלא בדקדוק הכתיבה וישרה שלא יהיה בה טעות ושגיאה, לא בהיות הזכר בלשון נקבה והיחיד בלשון רבים והעבר בלשון עתיד, ובהפך, וכל הדומה לזה מהדברים אשר הם טעות בכתיבה המדוקדקת כראוי, וגם בזה ימצא הבדל גדול בין מחברי הספרים, ר"ל מעלת ההשגה בציור הנפש, וצחות הלשון, ודקדוק הכתיבה וישרה על ספר:

עפ"י הדברים האלה בחן השר את דברי נביאנו בכור הבחינה ויחקור עליו אם היה שלם בשלשה חקויים הנזכרים, והוציא משפטו:

  • כי בדבר החקוי הראשון עלה למעלה ראש על כל חוזי ה' ומלאכיו, עד שהיתה מעלתו בזה קרובה למעלת אדון הנביאים איש האלהים,
  • אולם בשני חקויים האחרונים נגרע ערכו לפי דעתו מערך שלימות הנביאים כולמו, אם באשר לא הטיב לדבר בצחות המליצה ולכלכל דבריו כפי משפטי הלשון, עד שתמצא פסוקים שיחסרו בם מלות, ובא מלות אל תחת על, זכר בלשון נקבה, וכן יערב בדבריו יחיד ורבים נכח ונסתר עבר ועתיד ויחליפם זה תמורת זה, והסבה לזה מפני שהתחיל לנבאות בעודו נער, שלא היה שלם עדיין בדרכי הלשון ובהלכותיו וביופי המליצה ובחין ערכה, וכן לא השתלם בסדר הכתב והמכתב, ועל כן נמצא בספרו קרי וכתיב מרבה להכיל נגד יתר כתבי הקדש, וכמו שהאריך השר בזה לברר ראיותיו אשר המה מכריחות לפי דעתו.

והנני אומר (ועם האדון אשר היה משלומי אמוני ישראל הסליחה), כי את הטוב נקבל מאתו ואת הרע לא נקבל:

  • את אשר הרים כבוד נביאנו ומעלתו בחקוי הראשון עד ראש צורים אביר הנביאים (שכן גם חז"ל באגדותיהם גדלוהו וינשאוהו וישימו את כסאו מעל כל הנביאים שרי קדש) נקבל,
  • אבל בדבר אשר זדה עליו להוריד כבוד מליצתו והדר ספרו, כי לא שלם בנועם המליצה ודרכי הלשון, לא נשמע לו ולא נאבה.

ובטרם אשיב על דבריו בעצמם אומר, כי החקירה הזאת בכללה, לתור ולבקר את כתבי הקדש כתבו הנביאים ביד ה' ורוחו עליהם, להגביל את מדרגתם ולחרוץ משפט על מחברם אם היה שלם בשלשת החקויים הנאמרים, אין לה מציאות רק אם נסכים אל דברי המבקר אשר השוה השגת הנביאים את החזון אשר קבלו מאת ה' והטפתם אל העם והעלותם הדברים על ספר, כהשגת החכמים והתלמידים את דברי החכמה אשר יקבלו מפי מורם בשכלם האנושי וילמדוה לרבים ויחרתו הדברים בספר למשמרת כפי מה שהתחקו הדברים בשכלם וכפי מה שיעיר להם אזן רוח בינתם לדבר בלשון למודים ולכתוב בחרט אנוש באר על הלוחות, שכל זה תלוי לפי שלימותם או חסרונם בשלשה החקויים הנזכרים, כי רק אז נוכל להחליט אומר על ספרי הנביאים כעל ספרי החכמים כותבי הספרים, שדבריהם באו חסרים לפעמים, מצד שלא הבינו עומק דברי ה' המנבא אותם ולא ציירו כונתו ציור שלם בשכלם לדעת אותם על אמתתם, או מצד שלא היו מהירים בלשונם לדעת לעות את יעף דבר ולשמוע כלמודים ולהציע הדברים בטוב טעם ודעת, או מצד שלא היה בידם עט סופר ולא ידעו תהלוכות הלשון חקיו ומשפטיו, המישרים הכתיבה מכל טעות ושגיאה הבא לרגלי הכתב והמכתב.

אבל איך יעלה כזאת על לב איש שלם בתורתו ואמונתו לדמות את השפע האלהית הנבואיית אשר ישפוך את רוחו על חוזיו ומלאכיו עת יגלה להם סודו וישלחם במלאכות ה', אל שפע השכל האנושי אשר הוא עלול לטעות וחסרונות מצד היותו כח חומרי מוגבל שוכן בית חומר אשר בעפר יסודו? מה לתבן את הבר? ואם נסך ה' עליכם רוח תרדמה, עליכם! הדורשים והמעיינים ע"פ כח השכל האנושי, ויעצם את עיניכם מהביט אל האלהים, הכי גם את הנביאים ואת ראשיכם החוזים והצופים במראות אלהים כסה, עד שתהיה להם חזות הכל כדברי הספר החתום, אשר אם יתנו אותו אל יודע ספר ואמר לא ידעתי ספר?! כן קרא הנביא אל אנשי דורו, וכן אקרא אל המעפילים לעלות בהר ה', לאמר אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, כי לא כאשר ישכיל האדם בשכלו האנושי אשר ישיג השגה הדרגיית מן המאוחר אל הקודם, השגה כלואה במכלא הזמן והמקום ותנאי הגשם, ישכיל החוזה ברוח ה', כי הוא ישיג השגה פתאומית מן הקודם אל המאוחר מופשטת מכל עניני החומר, כי יתן ה' את רוחו עליו בענין נעלה מדרך הטבע. כי השפעת הנבואה תלויה ברצון האלהי ובכחו הגדול, אשר יברא בריאה חדשה מה שהוא למעלה מהשגת השכל המוטבע בחומר, כי אז נפשו יצאה ותפרד מחברת החומר ותהי כאחד מן השכליים הנפרדים אשר אין מסך ומעצור בעדם מלראות באור הבהיר, כי סר הענן והערפל ונסו הצללים כי רוח ה' עברה ותטהרם.

ואף למה שכתב המורה, שהנבואה לא תחול כי אם כפי ההכנה וכפי שלימות מזג הנביא ודמיונו ושכלו ומדותיו, בכ"ז הלא סתר דעת הפילוסוף אשר החליט שכל המוכן מוכרח שינבא, רק שהדבר תלוי ברצון האלהי, כי גם המוכן מצד שכלו וכחותיו אינו מוכרח שינבא, באשר הנבואה אינה דבר טבעי. רק ענין אלהי למעלה מן הטבע, ואחר אשר ע"י טוב הכנתה מצאה נפש הנביא חן בעיני ה' וירצה ויבחר ויקרב אותה וישקיה מנשיקות פיהו, להוציאה מעמק עכור היא חברת החומר אשר בו הוא שכל משכיל בכח, וחשוב בעת החזון להיות שכל נפרד שכל משכיל בפועל, (כי בלעדי זה מן הנמנע שתשיג השגה נבואיית שהיא השגה פתאומית מן הקודם אל המאוחר), איך תאמר כי בעת ההיא לא תשכיל ותחקה צורת המושכל וההשגה על אמתתה? שזה לא יצוייר רק בשכל המשכיל בכח, שהוא ישכיל בהשגה הדרגיית, משכיל ובלתי משכיל גם יחד, לא בשכל המשכיל בפועל, שאצלו לא יצוייר שבלתי ישכיל עתה ושהוא רק בכח להוציא ההשכלה אל הפועל, שזה דבר הסותר את עצמו?

ולא לבד שמשרשי הנבואה שהנביא השיג את דברי ה' על אמתתם מבלי יצוייר אצלו שום שגיאה או סכלות או ספק כלל, כי גם הלשון שבו דבר מלאכת הנבואה אל העם, ויופי השיר והמליצה, וגם פרטי המלות שבם כתב את הדברים על ספר, לא המציא משכלו וחכמתו, רק הושמו בפיו ובעטו ברוח ה' עליו, הוא שם דבריו על לשונו ויאמר כה תדבר וכה תכתוב בעט קדש לא תגרע ולא תוסיף, כמו שנאמר (שמות ד יב): "ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר", ואמר (שמואל ב כג ב): "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני", ואמר (ירמיהו לו יח): "מפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר בדיו", שירמיה קרא בפיו הדובר ברוח ה' עליו לפני ברוך את המלות אשר יכתוב, וברוך הגם שהיה סופר מהיר לא היה לו רשות להוסיף או לתקן אף אות אחת מדעתו. שאם תחשוב כי יצוייר טעות ושגיאה אל הנביא בדבריו או בספרו, הלא אז יזיד איש ואיש להוסיף ולגרוע בכתבי הקדש כפי מה שידמה בעיניו לתקן המליצה ולישר עוות הלשון, ויהיו ספרי הקדש כעיר פרוצה אין חומה, שועלים מחבלים כרמים ילכו בם לחבל ולהשחית ולקצץ בנטיעות ולבלע את הקדש, ואנחנו מוזהרים שלא לשנות אף אות אחת, והמסורה עשתה סייג וגדר סביב כתבי הקדש, חומה בצורה סביב, הכל בכתב מיד ה' עליה השכיל, ואיך נאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר, לשום לרוח משקל ולשקול בפלס מעלת ספרי הנביאים ומדרגתם במאזנים? ואם תראה שינוי בין נביא לנביא בסגנון לשונו ומליצותיו, כן היה רצון ה' המנבא אותו לשום דבריו בפיו בסגנון הזה, כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, באשר ההשפעה החלה על הנביאים יש לה גבולות ומדרגות וסדרים ידועים אצל ה' הדובר בם. ורשות בידך לאמר שהם נערכים לפי הכנת הנביא, או שהם משתנים לפי רצון ה' המנבא אותם, אבל לא לאמר שהם חסרים או בלתי שלמים ומתוקנים, כי לא יצא דבר חסר מאת השלם הבלתי ב"ת, ואם ידמה לך שבמאמר אחד ממאמרי הנביאים יש שם חסרון מלות או דברים הבלתי מיושרים לפי חוקי המליצה, עליך לתלות הדברים בחסרון הבנתך, לא בדברי אלהים חיים השלמים והתמימים אשר אין בם נפתל ועקש.

ועתה אסורה נא ואראה את ראיותיו של הרב המבקר, אשר מהם הכריח שנביאנו לא היה בקי בחוקי המליצה והלשון והמכתב, שהוכיח זה מצד שנמצא בדבריו למכביר מלת אל תחת על, ועירוב לשונות זכר בנקבה יחיד ברבים נכח בנסתר ודומיהם, אשר החליט שסבת כל זה בהיותו שלוח לנבאות בעודו נער ולא ידע תהלוכות הלשון וחוקותיה. יאמר נא האדון,

  • הלא גם נער אשר ידבר בלשון חיה לשון עמו לא ישגה בדברים קלים כאלה להחליף מלת אל ועל, זכר ונקבה, ודומיהם?
  • וכי לא נבא רק בעודו נער, והלא נבא ארבעים שנה, ורוב נבואותיו נבא בשכבר בא בימים, והנה תראה שרוב החלופים שהזכיר נמצאים הם בהנבואות אשר נבא בימי יהויקים וצדקיהו בזקנותו, והנבואות שנבא בתחלת ספרו נקיים מחלופים אלה ומליצותיהם נשגבים מאד ומתנשאים בהדרת קדש נגד המליצות שנבא אחרי זה, אשר כבר למד לדבר צחות והיה זקן ורגיל בנבואה?
  • והלא נביאנו זה הוא עצמו כותב ספרי מלכים וקינות, אשר שם לא באו החלופים האלה ונכתבו על טהרת הלשון בשפה ברורה ובנעימה, ואיך יאמר עליו כי לא גבר באחיו בחכמת הלשון ובנועם הדבור והמליצה?
  • והחילופים האלה הנמצאים בספרו, נמצאו גם בספרי יתר הנביאים, ואם מצאם בספר זה יותר מאשר נמצאו בספרים אחרים, כן הוא באמת לפי פירושי המפרשים, אבל לפי פירושי ספו תמו החילופים, חלפו עברו ונשארו מעט מהרבה כאשר עיניך רואות, והזריות אשר היו לזרא בעיני המפרשים, הם יעשו לנו מטעמים מתוקים מדבש ונופת, והם ינשאו את דברי הספר על כנפי רוח המליצה ועל מרומי הרעיונים הנשארים, וגם הזרים המעטים הנשארים אינם מעוות לא יוכל לתקון, אם תשים על לב כי האלהים דבר ויפתח שפתיו עמך ויגד לך תעלומות חכמה העטופים ומתכסים בלבוש זר, למען תחדור אל תוכם ותכיר כי כפלים לתושיה, וכי מלבד הפשט עוד לאלוה מלין, והבנים היקרים המלובשים לבושים זרים, הם ילדי שעשועים שוכנים פנימה בהיכלי מלך, כאשר כבר בארתי ובררתי בספרי התורה והמצוה, כי כל דבר הנוטה מכללי הלשון ויסודי המליצה, הוא מצפון ואוצר רב לפנינים יקרים אשר נמסרו מפה לאזן, שם ישכנו בסתר אהלם, וחקר כבודם כבוד:

ולמה זה התלונן החכם המבקר על אשר באו בספרנו קרי וכתיב כפול מאשר באו בספרים אחרים, ויוכח מזה כי לא היו יודע חוקי הכתיבה ומשפטיה. ואנכי דעתי רחוקה מדעתו בענין סיבת הקרי והכתיב הבא בספרים, כי כבר בארתי במקומות אחרים באורך, שהיה דרך חז"ל לדרוש כל מקום שבא שם קרי וכתיב, ושלדעתם בא תמיד הקרי כפי הפשט והכתיב כפי הדרוש, שכן תמצא תמיד שדרושי חז"ל בנויים על הכתיב לא על הקרי, ואם כן, הספר שבא בו הקרי והכתיב בריבוי, רבו בו ענינים צפונים אשר נמסרו לדרוש, והוא המופת כי היה פי שנים ברוח הנביא הזה ודבר תמיד דבור בעל שתי פנים, וזה מעיד על גודל חכמת הנביא ועומק דבריו, לא חסרונם ועותתם.

וגם אשר בקשו המבקרים עלילות על דברי נביאנו, שאין לדבריו חבור ושנאמרו פסקי פסקי, כל לשון תקום אתו למשפט מצד זה תרשיע, כי לפי מה שבארתי דבריו, באו כולם דבוקים ומחוברים, אחד באחד יגשו יתלכדו ולא יתפרדו.

ואשר טענו עליו שאין לפרשיותיו סדר כפי הזמן שבו נבא נבואותיו, הלא כן גם בתורת ה' התמימה אין מוקדם ומאוחר בתורה, ולא נסדרו הפרשיות על סדר הזמני רק על סדר מכוון בחכמת אלהים, אשר כבר דברו עליהם חז"ל במדרשיהם וחכמי לב בחקירותיהם, והיה לו להרי"א במנותו את הענינים שבם נשתוה נביאנו עם אדון הנביאים, למנות גם זה מכללם, שהיה שומר בסמיכות דבריו ערך וקשור שכלי פנימי, לא זמני רצוני כהרבה מן הנביאים.

ואשר טענו המבקרים כי באו דבריו ברוב ענין, שבהרבה מקומות שנה דברים שכבר אמרם בפרשיות הקודמות, ובהרבה מקומות באו בדבריו מאמרים שכבר אמרום נביאים הקודמים לו, אל תתמה על החפץ, כי נודע שכל גזרה שמיימית הנשנית, בא להורות שהדבר קרוב ושבוא יבא, כמו"ש (בראשית מא לב): "ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו", ובאשר הנביאים לפניו נבאו על עתיד רחוק והיה עדיין אפשרות שתבוטל הגזרה, ובימי ירמיה בא העת שיעדו הנביאים ונחתמה הגזרה בלי השנות, לכן נכפלו על ידו נבואת נביאים הקודמים. וכן נכפלו דברי עצמו, להורות כי נחרץ הדבר ונגמר אצל ה', או שהדבר קרוב לבא בימים מועטים, ויען שהוא היה האחרון בנביאים הראשונים, שנה את דבריהם ואת דבריו והניח עליהם חותם אמת וקיים ותקע אותם יתד במקום נאמן, להראות כי ה' הדובר בו עושה את הדברים אשר יצר מראש ויעמידם ויכוננם מבלי השנות, וכל זה מופת על מעלת נביאנו ונבואותיו, לא על חסרונותיהם כדברי המבקרים.

הנה הראיתי לדעת, כי נביאנו זה לו יד ושם בשלשת החקוים אשר זכר האברבנאל, ועד השלשה בא בתכלית המעלה והשלימות.

  • הן בחקוי הראשון, מחשבותיו עמוקים ורעיוניו נכבדים, ועם העיון והמחקר נצמדים.
  • הן בחקוי השני והשלישי, לא נופל הוא מן המליצים הגדולים הרמים והנשאים, ובעת כלביא יקום וכארי יתנשא בגבורת השיר ותעצומות המליצה, או כנשר ידאה ופרש כנפיו כנף רננים נעלסה, ויבנה בשמי המליצה מעלותיו ואגודתו על ארש חפץ יסדה, הנה ארשו ארש ברזל חזק ואמיץ, מליו נקיים מכל סיג וזרה, וטהורים אמרי נועם, דבריו כולם אהובים כולם ברורים, ורעיוניו גבוהים ואדירים.

ועתה פתח פיך ואכול את הספר אשר פרשתי לפניך, בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת ותהי בפיך כדבש למתוק ותאורנה עיניך, ואל תביא עלי קללה עת לא ימצא דבר מדברי חן בעיניך, כי אם לא יעבור עליך רוח קנאה או דרך גאה וגאון ופי תהפוכות, אז ברך תברכני נפשך, כי בדרך אמת הדרכתיך במעגלי יושר, בלכתך לא יצר צעדך, קח את הברכה אשר הובאת לך והבאת עלי ברכה ולא קללה.


חי ה' וברוך צורי ומרומם על כל תהלה וברכה, הנה הואלת לברך את עבדך הואל נא וקח ברכה מאת עבדך, ואצלת לי ברכה, הברכה אחת היא לך אבי, הבה לי ברכה ונתת לי גולות מים את גולות עלית ואת גולות תחתית, ברך את מעשה ידי, ברך ה' חילי ופועל ידי תרצה, ברך את עמך וברך את נחלתך, ברכני גם אני אבי. ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם, ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, וברוך שם כבודו לעולם מן העולם ועד העולם, אמן ואמן:

אדר שני תרכ"ז לפ"ק.

מאיר ליבוש מלביםֹ