מלבי"ם על ירמיהו ג יט
<< | מלבי"ם על ירמיהו • פרק ג' • פסוק י"ט | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְאָנֹכִ֣י אָמַ֗רְתִּי אֵ֚יךְ אֲשִׁיתֵ֣ךְ בַּבָּנִ֔ים וְאֶתֶּן־לָךְ֙ אֶ֣רֶץ חֶמְדָּ֔ה נַחֲלַ֥ת צְבִ֖י צִבְא֣וֹת גּוֹיִ֑ם וָאֹמַ֗ר אָבִי֙ תקראו תִּקְרְאִי־לִ֔י וּמֵאַחֲרַ֖י לֹ֥א תשובו תָשֽׁוּבִי׃
"ואנכי" נגד מה שאומר שאז יקוו כל הגוים לירושלים וכל העולם יכירו אמונת ה', אמר כי תחלה חשב ה' מחשבות להבדילם מכל הגוים, ולהפרידם בארץ מיוחדת, ודמה אותם במשלו כמי שיש לו בת אחת אהובה בין בנים רבים, שחושש מלהשית דירתה בין הבנים פן יריעו לה או יוציאו אותה לתרבות רעה ולכן נותן לה נחלת שדה וכרם מיוחד, וז"ש "ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים", שחששתי בל תתערבי בגוים, ולכן "נתתי לך ארץ חמדה", היו בו ב' ענינים,
- א) שמצד עצמה היא ארץ חמדה,
- ב) שהיא "נחלת צבי" שיהיה בה קיום לנצח.
"ואומר בלבי" ע"י שהיא ארץ חמדה "אבי תקראי לי" ותכיר הטובה וע"י שהיא נחלת צבי וקיום, "מאחרי לא תשובי" כי תתקיימי ביראתי כמו שתתקיים תמיד הנחלה בידכם:
ביאור המילות
"ארץ חמדה, נחלת צבי". הצבי מובדל מן החמדה, שצבי הוא היופי מפני חוזק הדבר וקיומו, ומשתתף עם מצב ויצב, וכן עם נחלה מקושר מושג הקיום לדור דורים, וצבאות גוים מוסב לשניהם, חמדת וצבי של צבאות גוים:
<< · מלבי"ם על ירמיהו · ג יט · >>
דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.