מלבי"ם על יהושע יח
(א) "וישכינו". כי עד עתה היה תחת האהל, ועתה עשו משכן, שהוא בית מאבנים מלמטה ואהל יריעות מלמעלה שהוא ממוצע בין המקדש (שהוא בית קבוע) ובין האהל מועד, ועז"א (ש"ב ז, ו) ואהיה מתהלך באהל ובמשכן, ר"ל תחלה באהל ואח"כ במשכן. כן אמרו חז"ל (זבחים קיב ב), ולמדו (שם קיח א) שכתוב אחד אומר (ש"א א, כד) ותביאהו בית ה' שילה וכתוב אחד אומר (תהלים עח, ס) ויטוש משכן שילה אהל שכן, הרי היה ממוצע בין בית ובין אהל, לכן אמר וישכינו: "והארץ". חלק הארץ הדרומי ששם היה משכן שילה כבר נכבשה:
(ב) "ויותרו". כי "ליהודה ויוסף", יען שעתיד לצמוח מהם חוטר מלוכה ושני משיחים הקדימו לקחת חלקם, ויתר השבטים לא נפל חלקם בגורל:
(ג) "עד אנה אתם מתרפים לבא לרשת". כי ה' אמר אליו (למעלה יג, א - ו) אתה זקנת וכו' אנכי אורישם רק הפילה בנחלה, וא"כ תלה ה' הורשתם במה שיפילוה בנחלה שידע כל שבט חלקו, א"כ במה שלא יחלקו גורל השבטים הם מתרפים לבא לרשת. ומהרי"א פי' לפי שלא רצו לחלק עד הנה מיראתם שאז לא יעזור כ"א לחברו להוריש חלקו, ורצו שכולם יכבשו ביחד ואח"כ יחלקו, רק יהודה ויוסף שאלו חלקם ראשונה כי אמיץ לבם בגבורים, לכן אמר עד אנה אתם מתרפים:
(ד) "הבו לכם". דע שיש הבדל בין "המפיל גורל" ובין "המורה" או "המשליך", כי היריה או ההשלכה יבא בבחינת מה שממנו, ר"ל שמשליך או מורה הדבר מידו, ולא ישקיף בבחינת מה שאליו, שע"ז בא לשון מפיל, ר"ל שמפילו על אחד מן הנגרלים. ובכל גורל יצדקו שני הלשונות, שבבחינת שמשליך הגורל מידו יצדק שהשליך גורל, ובבחינת מה שע"י שהשליכו יפול בהכרח על א' מן הנגרלים, יצדק שהאיש הפיל הגורל, ר"ל שגרם וסבב שיפול, ובזה אמר הפילו פור הוא הגורל (אסתר ג, ז), הפילו גורלות (דהי"א כו, יג; נחמיה יא, א). וזה בגורל הנופל במקרה, אבל בגורל השגחיי כמו גורלות של יהושע אשר בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו, האדם הוא המשליך וה' הוא המפיל את הגורל על המקום הראוי, לכן בגורלות אלה אמר זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה, (במדבר לד, ב), ויפלו חבלי מנשה (לעיל יז, ה), מיחס הנפילה אל הגורל עצמו, לא אל האדם, כי הוא רק משליך מידו לא המפיל בעצם על המקום הראוי. ודע שיש עוד הבדל בין "המשליך גורל" ובין "המורה גורל. המשליך", לא יכוין אל נקודה ידועה, רק אל כל מקום שיפול שם יהיה. "והמורה", יכוין למטרה אל נקודה ידועה, כמו המורה בחצים שקולע למטרה תמיד. וא"כ בכל הגורלות לא יצדק לשון יריה, כי א"א שיכוין אל מקום שיפול הגורל, כי נפילתו היא מקרית בלתי ידועה אל המפיל הגורלות. לבד פה (פסוק ו) נזכר u1500 לשון "ויריתי לכם גורל", כי באמת היה נודע ליהושע בקבלה חלק כל שבט ותחומו איך ואן יפול, שכן יעקב ומשה בברכתם ברכו את כל שבט לפי נחלת ארצו, זבולון לחוף ימים ישכון (בראשית מט, יג), כי שפע ימים יינקו (דברים לג, יט), וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו (שם, יג), וכן כולם, וא"כ היה באמת מורה לא משליך, ר"ל שהגם שלפי ראות העין היה נראה שמגריל כמסתפק אן יפול הגורל, באמת היה מכוון ברוח קדשו שיפול הגורל למטרה אל התחום שהיה ידוע אצלו בקבלה. וזה כוונת הכתובים פה, יהושע גילה דבר זה לבני ישראל, אמר "שיכינו שלשה אנשים" מכל שבט, הם "יקומו ויתהלכו בארץ ויכתבו אותה לפי נחלתם", ר"ל ידעתי כי יופיע רוה"ק במעשה השלוחים האלה עד שיתכוונו לכתוב כפי הנחלה המיועדת אצל ה', ולכן אמר:
(ה) "והתחלקו אותה". (בנין התפעל מורה על הפעולה המדומה, כמו (משלי יג, ז) יש מתעשר, מתרושש) ר"ל שלמראית העין ידמה שהם המחלקים אותה לשבעה חלקים, כי באמת תעשה החלוקה מעצמה ברצון ה'. (ומפרש למה רק לשבעה חלקים, כי יהודה יעמד וכו', שגבול יהודה שלקח בנגב וגבול יוסף שלקח בצפון של מצר הדרומי לא ישתנה, רק כ"א יעמוד על גבולו, ולא נשארו רק ז' שבטים שיקחו ע"י גורל):
(ו) "ואתם". ר"ל ובכ"ז לא תסמכו על הנס רק תכתבו בפועל עד שיתראה שאתם הכותבים: "ויריתי לכם גורל פה". וגם אנכי אורה הגורל (שכבר בארתי שגדר יריה הוא שקולע אל נקודה מכוונת) ר"ל שיפול הגורל אל המקום שראוי ליפול באמת כפי שנודע לי מכבר בקבלה:
(ז) "כי אין ללוים". באר הטעם למה רק לז' חלקים, כי לוי אין לו חלק, וג' שבטים נחלו בעבר הירדן, חוץ מיהודה ויוסף שהזכיר בפסוק ה':
(ח) "ויצו את יהושע את ההלכים". הגם שלבני ישראל הודיע כי פרטי הפעולות הם מזומנים מאת ה' ומה' כל משפט הגורל והנחלה, בכ"ז אל השלוחים ההולכים צוה שילכו כבני אדם ההולכים ועושים ומחלקים בבחירתם: "לכו" כו' "וכתבו אותה ושובו אלי". וכן לא אמר להם שיורה גורל, רק "ופה אשליך לכם גורל", כי למראית העין ישליך כדרך בני אדם המשליכים גורל שאין יודעים ומתכוונים איך יפול הגורל. והנה השאלה שתפול בכאן איך חלקו לז' חלקים והלא נחלת שמעון לוקח מנחלת יהודה, יתבאר לקמן (סימן יט):
(י) "וישלך". הגורל הראה מקום התחומין: "ויחלק". ואח"כ חלק יהושע לפי מספר הגלגולת (כמו שבארתי למעלה יד):
(יב) "לפאת צפונה". אצל מצר בני יוסף (הנ"ל טז, א ב ג): "מן הירדן". ממזרח למערב הוא מונה: "מצפון". נמצא יריחו לבנימין, אולם אמר "אל כתף יריחו", כי דושנה של יריחו שהיה במזרחה של יריחו לא ניתן להם אז, כמו שנבאר לקמן: "ועלה בהר". הוא הר בית אל שהיה לבנימין ימה לצד המערב: "והיה תוצאותיו". שם כלה קו הישר ונכנס החוט לפנים, לצד הדרום (כמ"ש למעלה טז, ב ולקמן פ"ב). (והנה למעלה (ז, ב) אמר "העי אשר עם בית און מקדם לבית אל", נמצא בית און שאצל עי היה ג"כ מקדם לבית אל, וצ"ל שהר בית אל היה למזרח בית אל, ומדבר בית אל נמשך במערב בית און עד שהר בית אל היה במזרח של מדבר בית און הגם שבית אל היה במערב של בית און עצמו, כי בל"ז משמע שם שבית אל היה סמוך לעי וה"ה לבית און):
(יג) "ועבר משם". נכנס לצד דרום: "אל כתף לוזה נגבה". נמצא היה לוז חוץ לחוט ושייך ליוסף: "היא בית אל". שקראו יעקב בית אל, ולא בית אל שאצל העי שהיה מחלק בנימין. ומ"ש (דהי"א ז, כח) שבית אל היה לאפרים, כיון על בית אל לוזה: "על הר אשר מנגב". נמצא שבית חורון תחתון לבני יוסף, לכן אמר למעלה (טז, ג) עד גבול בית חורון תחתון:
(יד) "ותאר הגבול". הגבול הקיף את ההר משלש רוחותיו (שזה גדר ותאר): "ונסב" וכו' "מן ההר". ובשפולי ההר סבב כמין דל"ת לצד הדרומי והלך הקו מן הצפון לדרום וכלה בקרית בעל שהיה ליהודה, ובזה נסמן גם גבול המערב של בנימין מצפון לדרום, שהיה מהר בית חורון שהיה במקצוע צפונית מערבית אל קרית יערים במקצוע דרומית מערבית:
(טו) "ופאת נגבה". חשיב צד הדרומי מן המערב למזרח: "מקצה" הדרומי של קרית יערים (כנ"ל טו, ט), כמו שבארתי (למעלה שם י): "ויצא אל מעין". נמשך לצד דרום ונתרחב שם החוט, כי במצר יהודה אמר ויצא (ממעין מי נפתוח) אל ערי עפרון ושם יצא לצפון:
(טז) "אל קצה" כו'. המזרחי: "נגבה". נמצא כתף היבוסי שהיא ירושלים לבנימין:
(יז) "ותאר מצפון ויצא עין שמש". החוט שיצא מעין רוגל לעין שמש יצא מן הקו הישר לדרום, ועז"א ויצא, וכשבא לעין שמש הקיף את עין שמש מג' רוחותיו ועז"א ותאר מצפון, ויצא שנית לדרום וכמו שבארתי זה (למעלה טו, ז):
(יח - יט) "ועבר". וכמו שבארתי למעלה בנחלת בני יהודה:
(כ) "זאת נחלת בני בנימין לגבולתיה". הנה בנחלת כל השבטים (סימן יט) אמר זאת נחלת בני שמעון למשפחותם, וכן אמר בזבולון יששכר אשר נפתלי דן (שם). ואצל יהודה אמר (טו, יב) זה גבול בני יהודה סביב, ושם (כ) זאת נחלת מטה בני יהודה. כי אצל יהודה שתחלה לא ציין רק הגבול לא הנחלה, ור"ל כי בני שמעון לקחו אח"כ מנחלתם, וא"כ מה שחשב (טו, א - יב) הוא רק הגבול והמצר, אמר זה גבול יהודה, ומן פסוק כ' חושב הערים בפרטות אמר זאת נחלת, ואצל בנימין חושב המצר וגם הנחלה כי לא עבר זר בתוכם אמר "זאת נחלת" (על פרטות הערים), "לגבולותיה", על המצר. ובשאר השבטים שלא ציין המצר בכל פרטיו רק הערים אמר זאת נחלת:
(כח) "ערים ארבע עשרה". ובפרטן אתה מוצא י"ב, ופי' כי צלע האלף הם ב' ערים, וכן גבעת קרית. ולדעתי השמיט מן הפרטים "ענתות ועלמון" שחשב בין ערי הלוים לבנימין (כא, יח), וכן משמע שצלע האלף עיר אחת ממה שבא צלע בפתח, שמורה שהוא סמוך, וכן גבעת סמוך: