מלבי"ם על יהושע ז

(א) השאלות (א) עכן לקח מן החרם ואיך מעלו בני ישראל מעל? האיש אחד יחטא ועל כל עדת ישראל יקצוף?:

"וימעלו". מודיע, א] כי כל ישראל קשורים כגוף אחד, עד שכל איש ואיש מהם יחוסו אל הכלל כיחוס אבר אחד מן הגויה אל הגויה, וכמו שע"י חולי או הפסד אבר אחד יתהוה חולי או מום בגוף כולו, כן במה שלקח עכן מן החרם נחשב כאילו מעל העם כולו, וז"ש וימעלו בני ישראל ויקח עכן. ב] שיש הבדל בין העונש הבא בפועל ובין העונש הבא ע"י סילוק השגחה, שעת יעניש ה' בפועל לא יעניש את הבלתי חוטא בעבור החוטא, כמו שהיה אח"כ שנסקל עכן לבדו, לא כן העונש המסובב במקרה ע"י שיסלק ה' את השגחתו, זה יחול על הכלל כולו, שבהיות ביניהם חוטאים יסתיר ה' פניו מהם כולם, כמ"ש (לקמן כב, כ) הלא עכן מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף, וכולם עלולים למקרה ופגע עד שלפעמים יוכה הבלתי חוטא כשהיה במקום סכנה והחוטא שלא נמצא שם לא נפגע, כמ"ש (שם) והוא איש אחד לא גוע בעוונו. וז"ש "ויחר אף ה' בבני ישראל", ר"ל שסלק השגחתו מהם, וכן פי' מהרי"א:

(ב) השאלות (ב - ג) למה האריך להודיע מקומות הסמוכים לעי? מ"ש ויאמר אליהם עלו ורגלו מיותר, כי הלא ידענו זה ששולחים את המרגלים לרגל - הוא אמר לרגל את הארץ, והם רגלו רק העי. מלת האנשים מיותר. למה כפל אל יעל כל העם ואל תיגע שמה כל העם?: "וישלח". ספר איך שלטה בם יד המקרה תיכף (ותשליכם) [ותכשילם] עצתם, כי יהושע שלח מרגלים "מיריחו העי אשר עם בית און", ספר סימני העיר להוכיח כי באמת היה ראוי שילכו שמה כל ישראל, כי הגם שהיתה עיר קטנה הלא היתה סמוכה לבית און ולבית אל, ונקל הדבר שיצאו אנשי בית אל ובית און לעזרתם כמו שהיה באמת בפעם הב' שכתוב (לקמן ח, יז) ולא נשאר איש בעי ובית אל אשר לא יצאו אחרי בני ישראל, ויהושע הלא אמר להם "עלו ורגלו את הארץ", כי לא שלחם לרגל עי לבדה רק את הארץ שהיא המדינה כולה, עי ומקומות אשר סביבה, ואם היו מרגלים כפי פקודתו היו רואים כי ערים רבים שכנים לשם, ולא היו אומרים אל יעל שם כל העם. אבל הם שינו פקודתו "ויעלו" "האנשים", ר"ל מדעת עצמם, "וירגלו את העי", לבד לא את הארץ כולה, ולכן: (ג) "וישובו, ויאמרו אל יעל כל העם". וכפלו דבריהם, א] דרך תשובה על שליחותם לאמר שא"צ שיעלו כל העם, ב] דרך עצה, אחר שא"צ א"כ אין ראוי ליגע העם בחנם:

(ד) "ויעלו, וינסו". לא ערכו מלחמה, רק תיכף התחילו לנוס, הגם שבפעם הזאת לא עזרו אנשי בית בית אל, נסו מפני אנשי העי לבד:

(ה) "כשלשים". הכ"ף כ"ף האמיתית, וחז"ל דרשו (ב"ב קכא ב) זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין, ר"ל שהכו ל"ו איש וא' היה ביניהם ששקול "כשלשים" וששה איש הנופלים: "וירדפום". וגם ערבו לבם לרדפם עד השברים, וגם נמס לב העם:

(ו - ז) השאלות (ז - ט) תפלה זאת בלתי מסודרת, ומה זה שאמר ולו הואלנו? מהו בי אדוני מה אומר אחרי? שנלחצו המפ' בבאורו?:

"ויקרע". על אלה שנהרגו: "ויפל על פניו". להתפלל: "ויעלו עפר". לאמר הרי אנו חשובים כעפר: "אהה ה' אלהים". אחר שראה כי לא יצא אלהים בצבאותם, ועזבם שילחמו כפי הטבע והמקרה, טען ע"ז משתי פנים, א] על העבר, כי העם אשר ילך לרשת משכנות לא לו, יהיה בשני פנים, אם בשיודעים בבירור כי ינצחו כי חזקים הם ואז ילכו לכבוש (הגם כי יש להם ארץ מושב), להגדיל מלכותם ולהרחיב גבול ארצם. או בשאין להם ארץ לשבת בה שאז יסתכנו להלחם לנצוח או להנצח. עפ"ז שאל "למה העברת העביר את העם" "הזה" כו' "לתת אותנו ביד האמורי", אחר שחשבת "לתת אותנו ביד האמורי", ר"ל לעזבנו אל המקרה כפי שתעלה המערכה, שיש צד ג"כ שינצח האמורי ונהיה בידו להאבידנו, למה העברת אותנו לפה להסתכן במלחמה, וכי לא היה לנו ארץ נושבת, "הלא לו הואלנו", ר"ל הלא היינו מרוצים לשבת בעבר הירדן ולא היה לנו דבר מכריח להשליך נפשנו להלחם אחר ששם היה לנו מקום מושב:

(ח) "בי אדוני". עתה טוען, ב] על העתיד, שגם אם חשבת כי נוכל לנצח בדרך הטבע כי חזקים אנחנו מגויי הארץ (ומה שנפלנו בעי היה מפני שלא יצאו רק ג' אלפים איש, וכזה וכזה תאכל החרב ומה בכך שנפלו ל"ו איש, כן דרך המלחמה), זה היה נכון עד עתה שנפל פחדנו על תושבי הארץ ולא קם עוד רוח באיש לערוך נגדנו מלחמה, היינו נוצחים בקל גם במלחמה טבעית. לא כן עתה, מה אומר עתה "אחרי אשר הפך ישראל עורף", שעתה סר פחדם ויתחזק לבם להתקשר נגדנו, וא"כ מעתה הלא:

(ט) "ישמעו הכנעני" כו' "ונסבו עלינו". כולם באגודה אחת: "והכריתו את שמנו". שיצא לנו עד עתה בגבורה, ובמה שיכרת שמנו הלא יתחלל שמך הגדול, (שע"כ) [שע"י] שיצא לנו שם נודע שמך למשגב:

(י) "קום לך". למה תטעון, אחר שיש סבה שגרמה סילוק ההשגחה צריך שתסיר הסבה הזאת, והוא מי:

(יא) "חטא ישראל". פי' שהיה החטא כפול, א] מהות החטא, כי "גם עברו את בריתי", שהוא חילול שבת, כי הוציאו והביאו מר"ה לרה"י, ויום כבוש יריחו היה בשבת, ועל השבת נכרת ברית כמ"ש (שמות לא, טז) לעשות את השבת לדורותם ברית עולם: "וגם לקחו מן החרם". עברו על שבת ועל חרמי שמים. ב] ענין החטא, "וגם גנבו", שלא לקחו בפרהסיא רק בגניבה והסתר, ובזה "וגם כחשו", מכחישים בהשגחה ועשו עין שלמעלה כאילו אינה רואה. ג] בתכלית החטא, כי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, אבל הוא לא נצרך לגניבה, "כי גם שמו בכליהם", שהטמינו בארץ, כי אין לו צורך בה:

(יב) השאלות (יב - יג) למה כפל ולא יוכל לקום וכו' כי היו לחרם, לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם? ומדוע אמר יהושע לא תוכל לקום עד הסירכם החרם, ולא אמר ג"כ שלא יהיה ה' בקרבכם עד ישמידו החרם?:

"ולא". ולכן "לא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם". ובאר שזה יהיה משני צדדים, כי לא יקומו לא מצד הטבע כי "ערף יפנו", יען "כי היו לחרם", שסגולת החרם להטיל מארה בכחם ולהחלישם גם בטבע. וכן לא יקומו ע"י ההשגחה, כי "לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם", גם התנה כי לשיקומו לפני אויביהם דהיינו שתחזור גבורתם הטבעיית די אם לא יהיה החרם בקרבם ר"ל שישרפו מה שנגנב מן החרם, וכמ"ש (פסוק שאח"ז) לא תוכל לקום לפני אויביך עד הסירכם החרם. אבל לשיהיה ה' עמכם צריך שישמידו החרם מקרבם, והוא להשמיד האיש שעבר על החרם, ולא די במה שלא יהיה החרם במציאות כי צריך להשמיד את העובר על החרם מעל פני האדמה:

(יג) "לא תוכל לקום, עד הסירכם החרם". לא הזכיר להם התנאי השני שלא יהיה ה' בקרבם עד שישמידו החרם, שהוא להשמיד המועל בחרם כנ"ל פסוק הקודם, כי לא (רצו) [רצה] שידעו שיתחייב העובר מיתה, כי אז לא ירצה החוטא להודות, לכן הודיע (לכם) [להם] רק תנאי הא' הנ"ל:

(טו) "ישרף באש". שמצד העברת החרם שהיה עומד לשרוף דינו בשריפה: "כי עבר". ר"ל שחטא נגד המקום שעבר בריתו, ונגד ישראל שעשה נבלה בישראל כי נענשו ע"י. ופירש שמצד העברת החרם ראוים לשרפה, ובכ"ז הוא נסקל מצד שחלל שבת וחייב סקילה, כדין מי שחייב שתי מיתות שנדון בחמורה, ועי"כ סקלו גם שורו וחמורו בל יוקל מיתתם מבעליהן:

(יז) השאלות (יז) הול"ל ויקרב את שבט יהודה למשפחותיו כמ"ש בכולם? מדוע אמר וילכוד את משפחת הזרחי ובכולם אמר וילכד בנפעל?:

"ויקרב את משפחת יהודה". לא אמר פה ויקרב את שבט יהודה למשפחות כמ"ש בכולם, וכן בכולם אמר וילכד בנפעל ופה אמר וילכוד. כי אלה כולם לכדם הארון, ר"ל שהקריב ראובן שמעון ולוי, ויהודה נלכד מן הארון, ואז לא הקריב יתר השבטים שאחריו, לז"א ויקרב את ישראל לשבטיו ר"ל שבט אחר שבט, כי לא גמר להקריב כולם. לא כן במשפחות שמשפחת הזרחי היתה באחרונה, והקריב כל משפחות יהודה ולא קלטם הארון, ומשפחת הזרחי שנשארה באחרונה לא הצריך להקריב לפני הארון כי עליו נפל הגורל וילכוד יהושע אותו:

(יט) "שים נא כבוד לה'". בל תכחיש הגורל שהיה עפ"י ה', שזה חלול כבודו ית': "ותן לו תודה". התודה על יתר עבירות. ומפרש נגד שים כבוד: "הגד לי מה עשית". ונגד ותן לו תודה, אמר "אל תכחד ממני" יתר עבירות שעשית:

(כ) "אמנה אנכי חטאתי". בחרם זה: "וכזאת וכזאת עשיתי". בחרמות אחרים בימי משה. והנה בא להצדיק א"ע מכמה טעמים, א] שכבר היה רגיל בעבירה זו ונעשה לו כהיתר, ועז"א וכזאת וכזאת עשיתי:

(כא) ב] "וארא בשלל". יען חשבתי אחר שהוא שלל מותר לקחתו, וכן אמרו חז"ל (תנחומא מסעי, ה) ראיתי מ"ש בתורה (דברים כ, יד) ואכלת שלל אויביך. ג] שהיתה "אדרת" "שנער", של מלך בבל, שהוא ממדינה אחרת, וחשב שלא החרים יהושע רק ממון יריחו לא של בן מדינה אחרת. ד] "טובה", ויצרו השיאו לחמוד אותה. ה] "ומאתים שקלים כסף" "ולשון זהב". וחשב כי המתכיות אינם בכלל, אחר שבלתי עומדים להשרף רק אוצר ה' יבוא, ועבר רק על לאו דמעילה. ו] "והנה טמונים באהלי", ולא השתמש ולא נהנה מהם, ובזה לא מעל ג"כ כי בזהב שאינו נפגם אינו מועל עד שיהנה בש"פ (כמבואר ברמב"ם ה' מעילה פ"ו) ופה לא נהנה ולא פגם, וז"ש והכסף תחתיה, תחת האדרת מכוסה ולא נפגם. ובמאמר זה ראינו ג"כ איך הצטדק יהושע שהענישו בלא עדים, כי היו כל הסימנים, א] ממהות הדבר שנגנב, שהיו בו ג' מינים. ב] ממשקלם, משקל הזהב והכסף. ג] ממקומם, טמונים בהאהלי. ד] מהנחתם, והכסף תחתיה. ובא במילת בהאהלי, כינוי עם ה' הידיעה, שהיה לו אהל מיוחד חלוק מבני ביתו, והיו בו שני חדרים א' גדול ועקר, וציין בכינוי אהל שלו לא של ב"ב, ובהה"א ציין אהל הגדול שלו הידוע: