מלבי"ם על דברי הימים א כא

(א) ויעמוד שטן. כל פרשה זו נזכרה בשמואל סימן כ"ד, ושם בארתי באורך, מפני שראה שעזבוהו וילכו אחרי שבע בן בכרי לא בטח בהם עוד שיתאספו לפקודתו בעת מלחמה, ורצה למנותם ולכתוב שמות הגברים בספרי הזכרונות, שיהיה כל איש מחויב לצאת לצבא בעת מלחמה, וזה היה הסתה וגירוי, כי באמת היו ישראל שלמים אתו, ושם כתיב למנות את ישראל ואת יהודה, ועזרא באר שעקר הכונה היה בשביל ישראל כי יהודה היו נאמנים אצלו:

(ב) לכו ספרו. בארתי שם שעקר כונתו היה הספירה שהוא על חשבון הפרטי, לדעת כל איש ואיש, לא על הפקידה, שהוא החשבון הכולל, כמש"ש באורך, וזה היה החטא, עי"ש:

(ג) ויאמר הלא כולם לאדוני לעבדים. א"ל שהם נאמנים למלכם וא"צ לכ"ז, וגם שיהיה לאשמה שהמספר מביא הנגף:

(ה) מספר מפקד. בארתי שם, וכן הסתירה שיש בענין המספר בין כאן לשם התבאר שם פסוק ט', עי"ש:

(ז) ויך. שכבר התחיל איזה חולי בין העם:

(י - יא) שלש אני נוטה. א"ל דע שנתחייבת להענש בשלש עונשים רעב וחרב ודבר, רק ע"י שתבחר אחת ברצון אעשה לך, בל אענישך רק באחת אשר תבחר, ועז"א גד קבל לך, ור"ל קבל הדין ברצון:

(יב) אם שלש שנים רעב. ובשמואל אמר שבע שנים רעב, ואחר שזה היה בסוף ימי דוד באר עזרא שלא היה אפשר שיהיה רק ג' שנים, כי בתוך כך מת ושלמה היתה לו הבטחה שיהיה שלום ושקט בימיו: נספה. כי שם אמר נוסך לפני צריך והוא רודפך, באר שפי' שישיג אותך בחרבו, לא רדיפה לבד. ומ"ש שם שלשה ימים דבר, פי' שלא יהיה כדבר הרגיל, רק חרב ה' ומלאך משחית חוץ מדרך הטבע:

(טו) וישלח. הוא פי' מש"ש וישלח ידו המלאך ירושלים, שר"ל שה' שלח ידו והוא המלאך שהוא יד ה' המשחית בעת הדבר: וכהשחית ראה ה'. שצוה לו שירף ידיו שלא ישחית את דוד, כי המשחית לא יבחין בין טוב לרע:

(טז) עומד בין הארץ. כי נסתלק מן הארץ אחר שלא נתן לו רשות לנגוף, ולא עלה לשמים שגם ע"ז לא ניתן לו רשות. ויען שתחלה היתה חרבו שלופה נגד הר ציון, כשא"ל ה' הרף ידך הפכה לצד ירושלים שהיה שם תחלה, ועל זה אמר נטויה על ירושלים:

(יח) ומלאך ה'. מבאר שמש"ש שאמר גד לדוד להקים מזבח, קבל נבואה זו על ידי מלאך המשחית בעצמו, שאחר שלא עשה שליחותו הקודם היה הוא המגיע הנבואה אל גד, שהנבואה תהיה באמצעות המלאכים, והוא עצמו הכין הרפואה אל הנגף, ע"ד מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט):

(כ - כא) וישב. המלאך התראה עתה במקום הגורן ששם מקום הרפואה, וארנן התחבא מפניו, רק שדוד בא עדיו ואז יצא ממחבואו:

(כה) שקלי זהב משקל שש מאות. ובשמואל א' שקנה את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, ופי' חז"ל שכאשר ראה שירדה האש ורצה ליחד מקום זה לבית המקדש קנה כל המקום סביב, ונתן שקלי זהב. ועוד פי' שגבה חמשים שקלים מכל שבט, עי"ש:

(כח - ל) בעת ההיא. זה נמשך אל מה שיאמר בסימן כ"ב (א) שאמר זה הוא בית ה', שזה נודע לו, א] ממה שראה כי ענהו ה', הוא מה שירדה אש מן השמים ונעצרה המגפה. ב] ממה שזבח שם, שזה היה עפ"י ה', הגם שמשכן ה' ומזבח העולה היה בעת ההיא בגבעון, ולא יכול דוד ללכת כי הבטיחו המלאך והוכרח להעלות דוקא שם, ושם לא נבעת מן המלאך, הגם שהתראה שם כנ"ל פסוק כ', מכל זה ידע שהוא מקום המיועד לבית הבחירה, וע"כ ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלהים וכו':