פתיחת התפריט הראשי


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כ:


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)



צח.

כי תצא למלחמה . כבר בארתי בהתו"ה ויקרא יב , שבדבר שהוא חובה ומוכרח להעשות, ידבר בדרך המקור, עם שמוש הב' או הכ'. בהקריבכם מנחה חדשה , בהרימכם את חלבו ממנו . ואם יציין התנאי במלת "כי", מדבר מדבר (=בדבר) שאינו חובה.

ובכ"ז ממ"ש למלחמה על אויבך , משמע שאינו מלחמה כמלחמת דוד להרחיב את מלכותו, רק נגד אויבים הרוצים לצאת לקראתם; וזאת קורא ר' יהודה בשם "מלחמת מצוה”. והועתק ממשנה דסוטה מד.

וזה שציין "מתניתין”; וסתמא דספרי קורא זאת מלחמת הרשות, וכת"ק בסוטה שם. ונפקא מינא לעוסק במצוה, כמ"ש בגמ' שם ע"ב.

ולכ"ע אינו מדבר במלחמת יהושע שהוא חובה, שבו הכל יוצאים. דהא אמר " כי תצא " ולא "בצאתך למלחמה”. ויוכל להיות שמוסב גם על מה שאמר ריה"ג, ( שופטים צ"ח ) שחסר עין או שן לא יצא למלחמה, שגם זה אינו נוהג במלחמת חובה.

צט.

וראית סוס ורכב עם רב ממך . שם "עם" מתאר את הסוסים והרכב (מדלא אמר "ועם רב"). ר"ל עם רוכבי סוסים. וממילא ממ"ש עם רב ממך , מבואר שגם אתה עם רוכב סוסים. שלא נאסר למלך להרבות סוסים רק לצרכו, לא לצורך החיל (כנ"ל שפטים לב ).

ותפס " סוס ורכב " בלשון יחיד, על צד כוונה שניה. שתראה בעין השכל, שהעם רב הזה, אין כחם רק כסוס יחיד. כי ה' א-להיך עמך, המעלך מארץ מצרים , שגם שם כתיב " סוס ורוכבו רמה בים ”, שהיו רק כסוס ורוכב יחידי. ולכן לא תירא מהם.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)



ק.

כקרבכם אל המלחמה . פעל "קרב" כשבא אחריו שם הדבר שקרב אליו, נקשר תמיד עם מלת "אל": אל ארץ בני עמון לא קרבת , כל הקרב אל שלחן המלך (מ"א ה) קרב אל המזבח . וכשבא אחריו הפעל, קשר בלמ"ד: ואז יקרב לעשותו , קרבו גוים לשמוע . ונמצאו שני הקשורים ביחד: כי תקרב אל עיר להלחם , במקום שבא מלת "אל" קודם השם, בא השם כדמות פעל. כמו יחדיו למשפט נקרבה , פי' להשפט. וכן מ"ש פה כקרבכם אל המלחמה , פי' אל מקום המלחמה.

אבל מ"ש אתם קרבים היום למלחמה , בא השם במקום הפעל. כאלו אמר, “אתם קרבים להלחם". ומזה הוציאו חז"ל, שמ"ש כקרבכם אל המלחמה , היינו בהיותם בספר, שקרבים אל מדינת האויב ששם מקום המלחמה, ואינם לוחמים עדיין. כי התחלת המלחמה עצמה, מציין במ"ש אתם קרבים היום למלחמה , שפירושו קרבים להלחם. שזה מציין קשור הלמ"ד, שמורה על הפעל. ומזה הוציאו (סוטה מב) ששתי פעמים מדבר עמם, אחת בספר וא' במלחמה.

וז"ש והיה כקרבכם אל המלחמה (ר"ל בספר) ונגש הכהן [המוכן לזה שהוא משוח מלחמה, כמו השוטרים שהיו ג"כ מוכנים לכך. ואינו הכהן הגדול, דאז היה לו לומר "הכהן הגדול". וז"ש בגמ' בממונה.] ודבר אל העם , זה היה בספר.

ועוד " ואמר אליהם ", שנית בעת התחלת המלחמה יאמר, "אתם קרבים למלחמה", שפירושו להלחם.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



קא.

ואמר אליהם שמע ישראל . פי' חז"ל שזה צותה תורה מחכמת ההנהגה, שלא יהיו כלם במלחמה; ובתוך כך יפול אויב אחר אל הארץ באין איש, ויחריב את הארץ.

ועוד נתן טעם עפמ"ש ריב"ז במכלתא ( משפטים קל ) ובב"ק עט, הקב"ה חס על כבודם של בריות. לכן ישלם רק ארבע צאן תחת השה, מפני שנתבזה במה שנשאו על כתפיו. וכן חס הקב"ה על כבוד הבריות, שלא יתבייש במה שהוא ירא ורך הלבב. ומכ"ש (=ומכל שכן) למ"ד (=למאן דאמר) הירא מעברות שבידו. לכן צוה שיחזרו עוד מחמת טעמים אחרים, ולא יתבייש.

קב.

אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם . זה מעורר למסור נפשו במלחמה, אם יודע שאם ינוצח אין לו שום תקוה. כמ"ש "אין גבור כמתיאש". ועז"א על אויביכם .

ואמר אל ירך לבבכם . ויש הבדל בין "רך לבב" ובין "יראה". שרכות לב יפול גם על האסטניס, או מי שאינו יכול לראות סוסים מזוינים וחרבות שלופות. והיראה הוא מפני נזק, שמתירא מהגפת התריסין.

ומ"ש אל תחפזו ואל תערצו , כי דרך הנוהג במלחמה, לתקוע ולתת סימנים בשופרות על קול שמחה ונצחון; ולפעמים יצוחו בזעקת שבר. ובעת יריעו בשופר, תהיו מתונים ולא תחפזו כאלו נצחתם אתם; או כשיצוחו, לא תתראו כנשברים. כמ”ש יריע אף יצריח, על אויביו (ישעיה מב) יתגבר , כמ”ש בפירושי שם.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



קג.

כי ה' א-להיכם ההולך עמכם . ר"ל הלא כחם כח טבעיים, ולכם יש עזר מה'. כמ"ש אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' א-להינו נזכיר .

והלא אתם רואים שהוא ההולך עמכם במדבר. וא"כ יהיה עמכם, בין להלחם בשבילכם עם אויביכם; ובין להושיע אתכם מיתר רעות שיקרו בעת מלחמה במדבריות, כמו נחשים וערקבים ורוחות רעות.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)



קד.

ודברו השוטרים . פי' בגמ' (סוטה מג) שעד כאן כהן מדבר וכהן משמיע, ומכאן ואילך כהן מדבר ושוטר משמיע.

ומ"ש "הכל שומעים", פי' הרמב"ם שאין שבים, עד ששומעים שנית בעת התחלת המלחמה; וז"ש "מערכי המלחמה". ועי' בלחם משנה שם.

ופה ודברו השוטרים ואח"כ ויספו השוטרים לדבר . ולא אמר "ודברו השוטרים עוד", כי התוספת יבא לרוב על דבר הקצוב, שאח"כ מוסיפים על דברי הכהן את דברי עצמם. כי מ"ש תחלה ודברו השוטרים - השמיעו דברי הכהן, וכ”ה בגמ' שם.

קה.

מי האיש אשר בנה . היה יכול לאמר "אשר בנה בית"! והוסיף " מי האיש ", שהוא שם הכללות, כל איש ואיש! ללמד שלא נאמר דוקא אם בנה בעצמו, לא אם נעשה הבנין ע"י אחרים. לכן אמר " מי האיש ", ר”ל כל איש ואיש. ולא כל איש יכול לבנות בעצמו. וע"כ מש"ש " אשר בנה ", הוא לדוגמא, וה"ה אם לקח וירש.

וכן דייק לקמן ( שפטים קט ), במ"ש מי האיש אשר נטע כרם . שגם בזה לא כל איש ואיש יודע לנטוע בעצמו. וכיוצא בו כתבתי בפ' אחרי קיא, על איש איש אשר יצוד ציד חיה , עיי"ש.

קו.

אשר בנה בית . "בית" במובן המדויק, הוא העשוי לדירה. ובמובן הרחב, כולל גם העשוי להניח בו חפציו, שנמצא הביאו את כל המעשר אל בית אוצר , בתים לבריחים .

ובאשר היה לו לומר "אשר לו בית", כי גם לקח וירש בכלל. ולמה אמר " אשר בנה "? לרבות כל בנין.

אבל בית שער אכסדרה ומרפסת, עשוי רק להלוך דרך שם, ונקרא בשם מיוחד, "אולם" או "יציע" וכדומה. וכן הוא לענין מזוזה ומעקה ולענין נגעים, בספרא מצורע צב , וע"ע (=ועיין עוד) בהר נו .

ומ"ש ולא חנכו , בכנוי ממעט גזלן, כן פי' בגמ'.

קז.

ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה . כבר בארתי בהתו"ה שמיני לא , שההאזהרה התולדיית, יציין הכתוב לפעמים במלת "פן". אל יהרסו לעלות פן יפרץ בם , אל ידבר עמנו א-להים פן נמות . ולפעמים במלת "לא", אל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות . ובארתי שאם התולדה מחויבת מעצמה, למשל שמוכן למות; ונתן תקון שאם יעשה כן לא ימות, כתוב מלת "לא". ואם המיתה אינה מחויבת מעצמה, רק שמודיע שאם לא יעשה כפי שצוה ימות, בא מלת "פן".

וא"כ במ"ש פה מלת "פן" ולא תפס מלת "לא", מבואר שאין המיתה מחויבת למי שלא חנך את הבית. רק אמר שע"י שלא ישמע לדברי כהן בחטא זה, סוף שהוא מת במלחמה. וז"ש ילך וישוב לביתו , שומע לדברי כהן, שהוא צווי מאת הכהן. וצריך לשמוע מצותיו, ואם לא ישמע - ימות בעון זה.

קח.

ואיש אחר . היינו נכרי. כמו שמ"ש ואיש אחר יקחנה , שאא"ל (=שאי אפשר לומר) בנו או בן דודו, שלא יקח אשת אביו או אשת אחי אביו (מפני הקרבה ביניהם) ! בן איש אחר הנאמר פה, מדבר בנכרי.

והגהתי כגי' הגר"א.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



קט.

ומי האיש אשר נטע כרם . מה שמרבה ירש ולקח, התבאר ( שפטים קה ).

ולפ"ז היה לו לומר, "מי אשר לו כרם". פי' חז"ל כי שם "כרם" במובן המדויק, הוא דוקא הנטוע ה' גפנים; ומובן הרחב, כולל גם יתר נטיעות שנטעו כעין כרם. כמ"ש ועד כרם זית ( שופטים טו ), נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן הנצו הרמונים . ומציין כל הנטוע כסדר הכרם, עד שרגיל פי' חז"ל לקרוא כל המסודר שורות שורות, בשם כרם. כמ"ש "בכרם ביבנה”. ואמר בירושלמי פרק תפלת השחר, "וכי כרם היה שם? אלא שת"ח היו עשויים שורות שורות ככרם".

ופי' " נטע כרם ", נטע נטיעות שורות שורות, שתים כנגד שתים וא' יוצא זנב.

קי.

אשר נטע כרם ולא חללו . ראב"י ס"ל שכרם דוקא. ומוכיח למעט במבריך ומרכיב, מ"ולא חללו". וכבר בארתי זה בארך ובפרטות בהתו"ה קדושים נט .

ומ"ש "שומע דברי כהן" התבאר ב שפטים קז .

ומ”ש "יכול בנו וכו' " התבאר ב שפטים קח .

קיא.

אשר ארש אשה . שם "אשה" כולל בין בתולה בין אלמנה.

ומ"ש מי האיש שהוא מיותר, כנ"ל ( שפטים קה ); והוא שם הכללות, ר"ל איש ואיש. בא לרבות אם מת א' מן האחים אז כל האחים חוזרים, (כמ"ש בסוטה מד) כי היא זקוקה לכולם. ומשכחת איש ואיש, שכולם חוזרים בשביל אשה אחת.

ומ"ש ולא לקחה מיותר, דהא לשון " אשר " מציין שלא נשא עדיין! בא ללמד שהקפידה אינו בשביל שארש, רק בשביל שלא לקחה. וזה דוקא בשיכול ללקחה, פרט בשאסור ליקח אותה.

ומ"ש " ילך ושוב , ויספיק מים ומזון” כן גרס הגר"א, כמ"ש בסוטה שם. זה מוכיח ממ"ש " ילך וישוב ", שמלת " ילך " מיותר. ופי’ ישוב לביתו, וילך ושוב וילך. היינו שיכול לשוב לביתו, וילך כפעם בפעם להכין מים ומזון.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)



קיא.

אשר ארש אשה . שם "אשה" כולל בין בתולה בין אלמנה.

ומ"ש מי האיש שהוא מיותר, כנ"ל ( שפטים קה ); והוא שם הכללות, ר"ל איש ואיש. בא לרבות אם מת א' מן האחים אז כל האחים חוזרים, (כמ"ש בסוטה מד) כי היא זקוקה לכולם. ומשכחת איש ואיש, שכולם חוזרים בשביל אשה אחת.

ומ"ש ולא לקחה מיותר, דהא לשון " אשר " מציין שלא נשא עדיין! בא ללמד שהקפידה אינו בשביל שארש, רק בשביל שלא לקחה. וזה דוקא בשיכול ללקחה, פרט בשאסור ליקח אותה.

ומ"ש " ילך ושוב , ויספיק מים ומזון” כן גרס הגר"א, כמ"ש בסוטה שם. זה מוכיח ממ"ש " ילך וישוב ", שמלת " ילך " מיותר. ופי’ ישוב לביתו, וילך ושוב וילך. היינו שיכול לשוב לביתו, וילך כפעם בפעם להכין מים ומזון.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)



קיב.

ויספו השוטרים . היינו שמוסיפים דברים על דברים שדברו עתה מפי הכהן, ואומרים דברים של עצמם, כמ"ש בסוטה מג.

ומ"ש הירא ורך הלבב , פי' ריה"ג, שירא מעבירות שבידו.

ומ"ש "בסתר", נראה שמוסב למטה, בסתר ילך וישוב, ר"ל שישוב בסתר. והוא כמ"ש במשנה סוטה מד, "לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו, שיחזור בגללן". וכנ"ל ( שפטים קא ).

ומ"ש " ורך הלבב בן מ"ם", צ"ל "בן סמ"ך". שלריה"ג שהירא מעברות שבידו, כי ס"ל שאם אינו בעל עבירה אין ראוי לו לירא, רק לבטוח על ה'; וא"כ איך יצדק רכות לבב! אמר, שהיינו בן ששים, שאינו ראוי עוד לצבא מלחמה.

וי"ל שר"ע לשטתו, שאמר ביבמות מג, " את מספר ימיך אמלא , אלו שני דורות. זכה משלימים לו, לא זכה פוחתין לו. וחכ"א, זכה מוסיפים לו, לא זכה פוחתין לו”. וא"כ לענין השלמה, שישלימו לו שני חייו הקצובים, לר"ע צריך זכות. ולחכמים א"צ ע"ז זכות מיוחד, שאין פוחתין לו, רק אם לא זכה ויש עברה בידו. וא"כ ר"ע כשטתיה, ויכול לירא אף שאין עבירה בידו. וריה"ג כחכמים, וכשאין עברה בידו, אף שלא זכה בזכות מיוחד שיוסיפו לו, עכ"פ משלימין; ואין לו לירא.

קיג.

ולא ימס את לבב אחיו . זה אינו דרך עונש, כי בכאן לא אמר “פן ימס" רק מלת " ולא ". שמציין שכן דרך הטבע, שלבב כלם נמס בשבילו (=בגללו) . וז"ש "כולם חוזרים ובאים".

וכבר בארתי ההבדל בין מלת "פן" ובין מלת "ולא" למעלה. ( שפטים קז )

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)



קיד.

והיה ככלות השוטרים וגו' . כ"ז במשנה דסוטה מד.

ומ"ש "שתחלת ניסה נפילה", פי' בגמ' שתחלת נפילה ניסה.

ומ"ש "בד"א במלחמת הרשות", והגר"א הגיה פה, "אבל במלחמת חובה", א"צ להגיה. דסתמא דספרי כת"ק דר' יהודה, כמ"ש למעלה ( שפטים צח ).

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)



קטו.

כי תקרב אל עיר . לדעת רש"י והראב"ד, הכל מדבר במלחמת הרשות. כמ"ש כן תעשה לכל הערים הרחוקות . אבל לז' עממין א"צ גם לשאל לשלום. ולדעת הרמב"ם והרמב"ן, מ"ש "במלחמת הרשות הכתוב מדבר", היינו מ"ש שיחיו הנשים והטף. אבל פתיחת שלום, מחוביים גם במלחמת ז' עממין. והגם שמסתימת הספרי פה משמע כדעת רש"י; הנה בבאורי לס' יהושע ט, בארתי שפשטות הכתובים, משמע כדעת הרמב"ם. וע' בז"א האריך בזה.

ומ”ש " אל עיר ולא לכרך", כבר בארתי ששם "עיר" בדיוק, מציין עיר בינוני. ובכ"ז לא אדע מה ממעט, שאין שום פוסק מזכיר דבר זה; שאין מחויבים לשאול בשלום, כשקרבים להלחם על הכרך! ובדוחק י"ל, שבכפר א"צ להמתין עד שיקרב להלחם, רק יפתח בשלום תחלה. כי כשקרב אליו, הוא כאלו נכבש. ובכרך אין לקרב אל החומה, כמ"ש בש"ב יא כא למה נגשתם אל החומה .

קטז.

כבר בארתי, יהושע (י כט), שיש הבדל בין לשון "לחם עם” ובין “לחם על" ובין לחם שאחריו ב'.

1. לחם (ל' מלחמה) שאחריו מלת עם, מורה ששני הצדדים לוחמים זה בזה.

2. "לחם בהעיר", מורה שעובר עד תוך העיר ולוחם בה.

3. "לחם על העיר”, מורה שהיא מוקפת חומה, ועומד ולוחם מבחוץ.

ובזה (האחרון) יאמר לפעמים, שלוחם על העיר, כשרוצה לכבוש החומה בחזקה. ויאמר שצר עליה, כשאינו יכול להפיל החומה. וצר עליה בחיילותיו סביב להרעיבה ולהצמיאה, ע"י שיתום האכל והמים מן העיר, וימסרו ביד האויב.

וממ"ש "להלחם עליה", מבואר שעדיין אינו צר עליה להרעיבה, רק רוצה לכבשה, ומצוה לקרוא תחלה לשלום. וכשלא ישלימו, אז וצרת עליה , ולהרעיבה ולהצמיאה.

קיז.

וקראת אליה לשלום . יש הבדל בין מ"ש ( שופטים כא ) ויקראו להם שלום , היינו שישראל הודיעו שמשלימין עם בני בנימין; ובין מ"ש פה " לשלום " בלמ"ד, שמבקשים שהם ישלימו אתם; באשר הם מצדם נכונים לשלום. ועז"א בקש שלום ורדפהו , כי גדול השלום.

ויתר המאמר בא בספרא (פ' נשא קמד ), בברכת כהנים עיי"ש.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)



קיח.

והיה אם שלום תענך ופתחה לך . הם שני תנאים. כי יש העונים שלום אבל בתנאים ידועים, ר"ל שמקבלים מקצת דברים אשר יבקשו מהם בעלי מלחמתם.

למשל, שמתחייבים לתת להם מס קצוב וכדומה, ובזה יתפשרו עמם שיעלו מעליהם. אבל אין פותחים להם החומה, שיניחום לבא אל תוך החומה לעשות עמהם כחפצם. וזה שלום מקצת, ר"ל שמקבלים מקצת מהמבוקש מהם.

והתנה פה שלא די בשלום כזה, רק שצריכים לפתוח השער שיכנסו אל העיר, לעשות עמהם כחפצם. כמ"ש (יהושע ט) ויסעו בני ישראל ויבואו אל עריהם . וז"ש "כולה ולא מקצת", ר"ל לא שלום במקצת הדברים.

קיט.

והיה כל העם הנמצא בה . גם הכנענים. ומזה ראיה לדעת הרמב"ם הנ"ל ( שפטים קטו ), שלענין פתיחת שלום אין הבדל בין מלחמת ז' עממין ויתר אומות; שגם הכנענים אין להרגם, אם קבלו מס ועבדות.ומה שקצפו על הנשיאים, היה מפני שכרתו ברית עם הגבעונים, וע"כ רצו להרגם. וגם שהם לא קבלו עליהם עדיין מס ועבדות, וכמ"ש בפי' יהושע שם.

אולם הרא"ם הקשה מזה, דלדעת הרמב”ם מאי איריא "כנענים שבתוכה", אפי' כנענים בפני עצמם! ולי נראה, שלהרמב"ם זה עצמו כוונת הספרי. שבצד שפותח בשלום והם משלימים, שוים אם העם הנמצא בה הם כולם כנענים או יתר אומות, שמקבלים מס ועבדות וז' מצות. רק בצד שלא תשלים, בזה הבדיל בין רחוקות וקרובות.

ואף לדעת הרמב"ן, שמחלק גם אם עושים שלום בין ז' אומות ליתר אומות, דס"ל דז' אומות צריך לקבל ז' מצות, ויתר אומות א"צ לקבל. אין קושיא, דכאן לא הזכיר רק קבלת מס ועבדות, ובזה שוה אם כנענים בתוכה או יתר אומות.

ואין לדייק ממ”ש "כנענים שבתוכה", דהיינו רק קצת כנענים, לא אם כולם כנענים. כי כוונת הספרי, שבצד שמשלימין, הדין שוה אם כנענים בתוכה או יתר אומות.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)



קכ.

ואם לא תשלים עמך, ועשתה עמך מלחמה . אין הפי' שהוא תנאי שני - אם תעשה מלחמה. אבל אם לא תעשה מלחמה, אף שלא תשלים עמך, רשות בידך שלא לצור. שזה סותר הנאמר קודם, שדוקא אם שלום תענך, ושיהיה לך למס!

רק פי', שאם לא תשלים עמך, יעשה עמך מלחמה. שכבר בארנו ( שפטים קטז ), שמלחמה הנקשר עם מלת "עם", מורה ששני הצדדים לוחמים זה עם זה בשוה. ר"ל, כי אז לא תלחם עליהם, רק עמם, שוה בשוה. ולכן וצרת עליה , אף להרעיבה כמו שנתבאר ( שפטים קטז ). כי ונתנה ה' , ה' יתנה אז בידך, ותכבשם ע"י עזר א-לוה.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



קכא.

והכית את כל זכורה . ר"ל הגדולים.

והטף , תבוז . אף טף זכרים. דא"ל (=דאין לומר) טף של נשים, דזה אין צריך, דכל שכן מנשים גדולות; והראיה ממדין.

ומ"ש את כל שללה תבוז , מפני שהיה סברא שהשלל אסור.

והנה לדעת החינוך, שמ"ש "דאפילו כתלי דחזירי הותר, הוא גם ביתר מלחמות”, הוא פשוט דצריך לאשמעינן. אך להרמב"ן, שזה רק במלחמת ז' עמים - י"ל שהיה עולה על הדעת, שצריך להקדיש לשמים, או שיש בזה משום גזל.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)



קכא.

והכית את כל זכורה . ר"ל הגדולים.

והטף , תבוז . אף טף זכרים. דא"ל (=דאין לומר) טף של נשים, דזה אין צריך, דכל שכן מנשים גדולות; והראיה ממדין.

ומ"ש את כל שללה תבוז , מפני שהיה סברא שהשלל אסור.

והנה לדעת החינוך, שמ"ש "דאפילו כתלי דחזירי הותר, הוא גם ביתר מלחמות”, הוא פשוט דצריך לאשמעינן. אך להרמב"ן, שזה רק במלחמת ז' עמים - י"ל שהיה עולה על הדעת, שצריך להקדיש לשמים, או שיש בזה משום גזל.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)



קכב.

כן תעשה . ר"ל בתורה הזאת, שהיא תורה האחרונה, שתתנהג עמהם כשאינם משלימים להחיות הנשים והטף, אינו נוהג בשבע אומות; כי בהם לא תחיה כל נשמה , "בסייף", כמ"ש ויכהו לפי חרב . כן הוא לדעת הרמב"ם והרמב"ן. אבל לדעת רש"י, גם בתורה הקודמת, של פתיחת השלום, אין נוהג בשבעה אומות כנ"ל.

וממ"ש כי החרם תחרימם , יש לטעות להחרים את השלל לגבוה כמו ביריחו! על זה אמור ובתים מלאים כל טוב . ויש לפרש, שר"ל להתיר ביזתם - אפילו כתלי דחזירי, שלמד מן ובתים מלאים כל טוב ; כמ"ש (בחולין יז).

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)



קכב.

כן תעשה . ר"ל בתורה הזאת, שהיא תורה האחרונה, שתתנהג עמהם כשאינם משלימים להחיות הנשים והטף, אינו נוהג בשבע אומות; כי בהם לא תחיה כל נשמה , "בסייף", כמ"ש ויכהו לפי חרב . כן הוא לדעת הרמב"ם והרמב"ן. אבל לדעת רש"י, גם בתורה הקודמת, של פתיחת השלום, אין נוהג בשבעה אומות כנ"ל.

וממ"ש כי החרם תחרימם , יש לטעות להחרים את השלל לגבוה כמו ביריחו! על זה אמור ובתים מלאים כל טוב . ויש לפרש, שר"ל להתיר ביזתם - אפילו כתלי דחזירי, שלמד מן ובתים מלאים כל טוב ; כמ"ש (בחולין יז).

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

התורה והמצוה על דברים כ טו

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)



קכג.

למען אשר לא ילמדו אתכם . פי' הרמב"ן, שאם קבלו שבע מצות בני נח, אין נהרגים אף שבעה אומות שבארץ ישראל. ודעת רש"י ז"ל לא כן. ועי' בז"א שהאריך בזה.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)



קכד.

כי תצור אל עיר . מ"ש "במלחמת הרשות מדבר", זה מבואר ממלת "כי", שמורה על הרשות (כנ"ל שפטים צח ).

ומ"ש "ולא לכרך", עי' למעלה שפטים קטו , ובסי' שאח"ז שפטים קטז .

קכה.

כי תצור אל עיר ימים רבים . סתם "ימים רבים" אינו לא פחות משלשה, (כמ"ש בספרא מצורע קפו ושם בארתי טעמו).

והנה קציצת העצים, הן לבנות מצור הן להשחית ולהחריב, זה עושים בתחלת המצור תיכף. ולמה התנה פה, שלא יעשה זאת אחרי ימים רבים דוקא? וע"כ פי' חז"ל, שמלמד שלא יתחיל לבנות המצור לשפוך סוללה ולבנות דיק, עד אחר שלשה ימים שיתבע מהם שלום.

ולהד”א מפרש, שהכנת המצור יארך לרוב ג' ימים. [ולכן אמר בסי' הקודם ( שפטים קכד ), " אל עיר " ולא כרך וכפר. כי בהכרך יארך יותר, ובהכפר אין צריך הכנה כל כך.] ועל כן תפס “ ימים רבים ”, שנלמד מזה, שאין צריך (אולי "צרין") פחות משלשה ימים קודם השבת, שאז יתחיל עקר המצור בשבת; [כי ג' ימים יארך הכנת המצור,] ואין מתחילין לצור בשבת. וכמ"ש בשבת כב.

קכו.

להלחם עליה לתפשה . הוסיף זה מפני שיצויר, שיצור על עיר כדי להחריבה ולהשביתה מהיות עיר. וע"כ פי', שתהיה הכונה רק לתפוש העיר שתהיה שלכם, וע"כ אין להשחית אילני מאכל, שתאכלו מהם אחר שתפשו את העיר; לאפוקי אם רוצים להשחית העיר, כמו שאמר במואב (מלכים ב ג) וכל עץ טוב תפילו .

ומ"ש לא תשחית את עצה , היה לו לומר "לא תדח גרזן להשחית עצה", שכן סדר הלשון! וע"כ שפי', שלא תשחית את עצה, ע"י שתחריב מעינה וייבש האילן, שזה השחתה שלא לצורך כלל. ואף לא לנדוח עליו גרזן, ולכרות עץ לצורך המצור, זה גם כן אסור.

ומ"ש "ד”א וכו' ", הצגתי למעלה ע"פ הגהת הגר"א.

קכז.

כי ממנו תאכל . הוא לאו הבא מכלל עשה, והוסיף ואותו לא תכרות , שיהיה בלא תעשה. שממ"ש לא תשחית , הייתי אומר שהוא רק הרשאה - אינך צריך להשחית עץ מאכל, כמו שאתה מצווה להשחית אילני סרק, ולבנות מצור. לכן הוסיף, שנדע שהוא אזהרה.

והגירסא הנוספת בפנים נמצא בספר זית רענן.

והגירסא הנוספת "הא אם מעכבך", כן הוא בפסיקתא זוטרתי. וכן גרס הרמב"ן בהשגותיו (מצוה ו), שכתב שבימי המצור, מותר לקצץ להצר לאנשי העיר שלא יחיו באילנות, לשון ספרי. ופי' הספרי, שבא לפרש לשון הכתוב המוקשה מאד.

וכתב הראב"ע, " כי האדם עץ השדה , כבר בארתי ( שפטים יא ) כי יתכן בכל לשון, לקצר לאחוז בדרך קצרה, כמו "חמור לחם". רק מלת "לא", לא יתכן להיות נחסרת, כי הטעם יהיה להפך. ומדקדק גדול ספרדי אמר, כי חסר הא', וכן הוא - הכי האדם עץ השדה! ואינו נכון וכו’. ולפי דעתי פירושו, כי חיי בן האדם הוא עץ השדה. וכמוהו כי נפש הוא חובל - כי חיי נפש הוא חובל. ואותו לא תכרות דבוק עם לבא מפניך במצור , הנה לא תשחית עץ פרי, שהוא חיים לבן אדם, רק מותר שתאכל ממנו; ואסור לך להשחיתו, כדי שתבא העיר במפניך במצור", עכ”ל. וכן פי’ הספרי בפי’ הראשון, ועז”א שחייו של אדם מן האילן.

והרשב”ם כתב, כי ממנו תאכל , שהרי צריכים לך למאכל, לאחר שתתפוש העיר ותהיה שלך. ואותו לא תכרות , אותו עץ מאכל שאינו חוזק ומבצר לאנשי העיר, כגון הרחוקים; אותם לא תכרות, כי האדם עץ השדה . כל “כי” שאחרי “לא” מתפרש “אלא”. אותו לא תכרות , אלא עץ השדה לבא האדם מפניך במצור, אותו תכרות - הם הקרובים לעיר, שנסתרים בם אנשי העיר הבורחים מפניך, ובאים בתוך העיר, כדכתיב ותבא העיר במצור . " כי האדם " אלא האדם. " עץ השדה ", אלא עץ השדה, האדם לבא מפניך במצור - שגורם את האדם, לבא מפניך במצור", עכ"ל. וכפי' הזה פי' בד”א, "הא אם מעכבך לבא מפניך במצור - קצצהו".

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)



קכח.

רק עץ השדה אשר תדע, כי לא עץ מאכל הוא . "עץ מאכל" מקביל נגד "עץ סרק", והיינו אילן הנושא פירות; כמו ונטעתם כל עץ מאכל . וחז"ל בספרא קדושים ס " עץ מאכל , ולא עץ סרק. עץ מאכל , פרט לנוטע לסייג ולקורות ולעצים". ופרשתי שם שדייק ממה שלא אמר "עץ פרי".

ו"עץ מאכל" שולל גם עץ פרי בלתי עומד למאכל, כגון אם חדל מעשות פרי הראוי, שאז הדרך לקווצצו לעצים.

אולם פה שאמר בתחלה לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל , היה ראוי לומר "רק עץ אשר לא תאכל ממנו"; ומזה משמע שמ"ש כי לא עץ מאכל הוא, היינו שהוא אילן סרק לגמרי! ע"כ כתבה התורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא , שמזה מבואר שאין הפי' שהוא אילן סרק, שזה אינו תלוי בידיעה, שכל אדם יודע להבחין בין אילני סרק לעץ פרי! ובהכרח שמ"ש כי לא עץ מאכל הוא, כולל גם עץ פרי שאינו עמד עתה למאכל, כי אינו נושא פירות כשעור. כמ"ש (בבא קמא צא ע"ב) "ואינו עומד למאכל, רק לקוצצו לעצים".

וזה שאמר " כי לא עץ מאכל, זה אילן סרק", " רק עץ אשר תדע, זה אילן מאכל", ר"ל לכן הוסיף " אשר תדע "; שמזה ידעינן, שמ"ש כי לא עץ מאכל, כולל גם אילן מאכל, שבזה צריך שתדע בבירור שאינו עומד עוד למאכל. ועל זה שאל, "א"כ מה תלמוד לומר " עץ מאכל "?", ר"ל שא"כ היה לומר, "רק עץ אשר לא תאכל ממנו", שהוא לשון ברור, הפך מ"ש כי ממנו תאכל ! והשיב, מלמד ש"אילן סרק קודם לאילן מאכל". ר"ל ,שמלשון הכתוב רק עץ אשר תדע, מבואר שלכתחלה צריך לקצץ אילני סרק. רק בשלא תמצא אילני סרק, אז תדקדק לדעת בבירור מן עצי פרי, איזה אילן שאינו נושא פרי כשעור; עד שמצד זה אינו עוד עץ מאכל, ותוכל לקוצצו גם כן.

ובזה מיושב מה שהקשו חכמי לב על הרמב"ם, (שאמר) שכל הספקות מותרים מן התורה. והלא בכתוב מבואר בהפך, שרק עץ שתדע בבירור שאינו עץ מאכל תשחית, הא ספק - אסור מן התורה! כי הכתוב מדבר בעץ מאכל, שחזקתו חזקת איסור. רק שאתה רוצה להוציאו מחזקתו, על ידי שעתה אינו נושא פרי כשעור. והיכא דאתחזק איסורא, לכולי עלמא ספק אסור מן התורה, ועל כן צריך לדעת בבירור, שיצא מן החזקה.

קכט.

רק וגו' אותו תשחית וכרת . מה שהוסיף מלת " תשחית ", והיל"ל "אותו תכרות", בא ללמד שמדבר בענין שיש השחתה בכריתה זו, כי שוה יותר כשלא יכרתנו. שאז רק אותו תשחית , לא עץ מאכל. אבל אם אינו משחית בכריתה זו, כי שוה יותר אחר שיכרתנו, בזה אין הבדל בין אילן מאכל לאילן סרק.

[בגירסת הגמרא (בבא קמא שם) "תלמוד לומר " רק ", וכן הגיה הגר"א פה. ולדעתי גם בגמרא כוון עמ"ש רק אותו תשחית , והלמוד ממלת " רק " וממלת " תשחית ".

קל.

וכרת ובנית מצור וגו' . במ"ש " וכרת ", כולל שתכרות לכל צרכך, להכין כלים הצריכים לכבוש בו את העיר.

והגר"א גריס דיק וכרכומות.

ובמ"ש ובנית מצור, הוא שבונה סביב העיר בל יצא איש מן העיר. וזה שאמר "מטרניאות", לשון נטירה ושמירה.

ובמ"ש על העיר, שמשליך חצים וקורות אל תוך העיר.

ולא תרפה ממנה עד רדתה , וז"ש אפי' בשבת.


קיצור דרך: mlbim-dm-20