מלבי"ם על בראשית כה כב
<< | מלבי"ם על בראשית • פרק כ"ה • פסוק כ"ב | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יב • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיִּתְרֹֽצְﬞצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהֹוָֽה׃
השאלות
(כב – כג) מה היה הרצוץ הזה, ומהו א"כ למה זה אנכי שא"ל פירוש. מה התשובה שני גוים וכו'. וכי בעבור זה יחוייב הרצוץ:
(כב) "ויתרצצו הבנים בקרבה". כמו שהאדם נברא מורכב מגוף ונפש, כן ברצות ה' להעלות את האדם למדרגה גבוהה יותר מכלל בני אדם שהוא חי מדבר, ורצה שתמצא אומה שתחול עליה נפש יותר נעלה וגבוה, שתהיה מוכן אל הנבואה והקדושה והדבוק האלהי, זה דור דורשיו כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, עד שהיה מין המדבר לערכה כערך החומר נגד הצורה כמו שהוא ערך החי נגד המדבר, לזה יצאו עשו ויעקב להיות דוגמא אל הכלל, זה לעומת החומר וזה לעומת הצורה, וכמו שראוי שהצורה תמשול על החומר מצד מעלתה וכן רב יעבד צעיר, וכמו שהחומר קודם לצורה בזמן ואחרון במחשבה, כן יצא עשיו קודם ליעקב ומוכן שיעקב ימשל בו, וכמו שבראשית ימי האדם ימשול החומר ואחר כך תמשול הנפש כן וידו אוחזת בעקב עשו, וכמו שהאדם לאדם אם יזכה תמשול הנפש על הגויה ובהפך ימשול הגוף על הנפש, כן אם יזכה יעקב ימשול על עשו ואם לא ימשול עשו, ולזה כמו שהנפש והגויה הם במריבה ונגוד תמיד מלדה ומבטן ומהריון, כן התרוצצו הבנים בעודם בבטן אמם. והר"ן בדרשותיו דרוש ג' כתב שהיה ההתרוצצות מפני שעשו ויעקב היה טבע כל אחד מנגד לחברו לגמרי, שעשו היה אדמוני מורה על רתיחת דמו וכלו כאדרת שער מורה על רוב עשניותו והיה גובר בו האדומה והשחורה, וע"כ היה איש יודע ציד מצד האדומה, ואיש שדה בורח מן הישוב מצד השחורה, ויעקב הי' בהפך לבן לא אדמוני ואיש חלק קרוב אל השווי בלחותיו, והדברים המתנגדים בטבעם כ"א יקומם נגד חברו, וע"כ היו מתרוצצים כי להתנגדות טבעיהם השקט לא יוכלו, והיה בזה זרות גדול לפי שהתאומים יתדמו תמיד בתארים ומדות ותכונות ומזגים לפי השתוות מולידיהם ובזמן ובמערכת תולדותם, וכ"ז מורה שלא היה זה מצד הטבע רק שחודש בזה רצון אלוה להורות על אשר יהיה באחרית הימים ששני האחים יתקוממו תמיד זה על זה, ואמר ויתרוצצו הבנים לבל נדמה שהיה ההתרוצצות מצד שלא נשלמה יצירתם היטב, לז"א שהיו בנים מוכנים להיות בני קיימא, כי כלל אצלנו שהעובר במעי אמו לא יקרא בשם בן כמ"ש בס' התו"ה תזריע סי' ד', וכן הנפל לא יקרא בשם בן שמורה שהוא בן קיימא, ומצד זה אמר שם בנים להורות שהיו בני קיימא. "וותאמר אם כן למה זה אנכי", רבקה שלא ידעה כי תאומים בבטנה חשבה שסבת הרצוץ הוא מצדה, שהגם שהוכנה ע"י רצון ה' להוליד, מ"מ חסר בבטנה המקום להכיל את הולד. והנה הפעולה הנסיית תכין את החומר אל ענין חדש באופן שיסכים עם הטבע, ואם יפקוד העקרה להוליד, יכין חומרה אל טבע ההולדה והעץ היבש ירטיבהו וישימהו לח ורענן עד שיוכל להוציא פרי, אבל אם חסר הכלי להכיל הולד אז יצטרך לבריאה חדשה, וע"כ חשבה שאין תרופה למכתה, ועז"א "וא"כ למה זה אנכי" בעולם, ר"ל כי תכלית יצירת האשה הוא להוליד ולהשאיר המין וגם העקרה אין בריאתה לבטלה כי ברצות ה' תפקד להוליד בנים, אבל אם גם אחר שהופיע הרצון שתוליד אין חמרה מוכן להכיל הולד א"כ כל בריאתה לבטלה, ולמה זה אנכי נמצא בעולם, "וותלך לדרוש" לדעת סבת הדבר:
<< · מלבי"ם על בראשית · כה כב · >>