מלבי"ם על בראשית כב יב
<< | מלבי"ם על בראשית • פרק כ"ב • פסוק י"ב | >>
• א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃
(יב)" ויאמר אל תשלח ידך אל הנער. "פי' חז"ל שרצה עכ"פ לעשות בו איזה רושם וחבלה שיוציא ממנו דמים, לכן הוסיף אזהרה שניה ואל תעש לו מאומה. כי "עתה ידעתי", שעתה נגמר תכלית המצוה עד שאדע ואודיע לכל שאתה ירא אלהים וגם המעשה עצמה "שלא חשכת את בנך," כי נחשב כאלו הקרבתיו עולה כליל. ובדרושי ארצות השלום כתבתי בזה כי עקר הנסיון היה אם יעשה המצוה לשם ה' בלבד בלא תערובות איזה פניה וכוונה זרה. והנה היה בזה שתי מצות, שתחלה כשהעלהו קיים מצות ה' שצוה והעלהו שם לעולה, ועתה שהורידהו קיים שנית מצות ה' שאמר אל תשלח ידך, ומה שקיים מצוה הראשונה בלא שום פניה זרה, אין זה חדוש, כי מה היה יכול לקוות לעצמו איזה תועלת מהקרבת בנו יחידו, ובודאי עשה זאת רק לש"ש, אבל במצוה השנית שצוה להורידו זה היה קשה מאד שיעשה לשם ה' בלבד, כי הלא היה נגד עיניו תועלת עצמו מה שמציל בנו יחידו מן המות, אבל ה' היודע תעלומות לב ידע כי כמו שעשה מצוה הראשונה רק לשם ה' בלבד כן גם במצוה השניה לא שמח על הורדתו משמחת עצמו בעבור שניצול בנו יחידו רק שמח שזכה לקיים שנית מצות בוראו, והראיה שהיה קשה בעיניו הורדתו ורצה לעשות בו עכ"פ איזה מום עד שהוצרך להזהירו ע"ז, וע"ז אמר "כי עתה," מן המצוה השניה שקיימת, "ידעתי כי ירא אלהים אתה כי לא חשכת", ר"ל מה שחשכת אותו מן המות, לא היה בו איזה כוונה ומחשבה חיצונית, שיעלה על לבך שחשכת ממות "את בנך" מצד שהוא "בנך יחידך," לא על כוונה זאת חשכת אותו, רק ממני עשית זאת, רק למלאות צווי בלא כוונה אחרת זרה:
<< · מלבי"ם על בראשית · כב יב · >>