התורה והמצוה על במדבר יח
פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר יח:
<< · התורה והמצוה על במדבר · יח · >>
פסוק א
תשאו את עוון המקדש, אבל עון הכהונה לא ישאו בית אביו שהם שבט לוי עמו. ואא"ל שמדבר מבית דין של כהונה ולויה שהם ישאו עון אם לא יעשו המוטל עליהם להעניש העוברים, שזה יאמר אח"כ במ"ש אתה ובניך תשמרו את כהנתכם, שמדבר מן הב"ד של כהנים כמו שפי' בספרי. וע"כ שמדבר מדברים שאינם מסורים לבית דין, ר”ל שאין הב”ד מענישים עליהם. ובאר ר' ישמעאל שמ"ש אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש, שיפלא איך יצויר שיענשו הכהנים ביחד עם הלוים. והלא למד לקמן ( קרח ג ) שאין הלוים נושאים עון כהנים. ואמר ר' ישמעאל שמשכחת שהלוים שהם היו הגזברים לא נזהרו לדעת שם הבעלים מביאי הקרבן וערבו הקרבנות זה בזה ולא נשחטו לשם הבעלים. שהלוים נושאים עון על שלא דקדקו לדעת ולהודיע מי הם הבעלים. והכהנים נושאים עון ג"כ שלא ידעו לשם מי זרקו. שאף על פי שהזבח כשר, יש להם עון על כך [וכמ"ש בזבחים דף מ"ו ובריש זבחים.]
ובכל זאת אין הבית דין מענישים על זה והוא עון הכהנים והלוים עצמם. [ומ"ש והקטיר ואינו יודע לשם מי הקטיר , צריך עיון. ועי' במ"ל (פט"ו מה' פסולי המוקדשים ה"א)].
ור' יונתן מפרש מה שנאמר ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם שזה אם זוכה בבשר קודם זריקת דמים ובחזה ושוק קודם הקטרת החלב, שזה היה חטא בני עלי ולא נמסר גם כן לבית דין, כי בדיעבד כשר. וכמ"ש בספרא ( צו קנא ) עי' מש”ש ועי' בפסחים (דף נט) ומכות (דף י"ז).
פסוק ב
ה. אחיך מטה לוי שבט אחיך הקרב אתך , למה האריך לומר מטה לוי שבט אחיך, מפרש ר"ע מפני שמ"ש למעלה אתה ובניך ובית אביך אתך, יש לפרשו שכוון על בני קהת לבד. שאבי עמרם הוא קהת לא לוי. וכמו שפרש"י כן באמת. לכן באר בכאן מטה לוי שבט אביך שמכוון על כל הלוים שנקראים שבט אביך. מבואר שבשם אביך מצין את לוי ובמלת אתך מצין כל הלוים. וכן במ"ש למעלה ובית אביך אתך, מציין כל הלוים, לא בני קהת לבד
ו. וילוו עליך וישרתוך , פי' שישרתו אותך בעבודה המיוחדת ללוים היינו בשיר על הדוכן, שנקרא בשם שירות כמו שלמדו בערכין (דף יא) שיר' ממ”ש ושרת את אחיו בשם ה'. וכן שימנו מן הלוים גזברין בארו שא”ל שישרתו אותך בעבודה שעושים הכהנים שהוא השמירה , שהכהנים גם כן שומרים את המקדש שהרי זה נאמר אח"כ שאמר ושמרו משמרתך.
וא"ל שמה שאמר וישרתוך ר"ל כל מיני שירות בין בדברים שהם לעבודת כהנים שישרתו אותם הלוים לסיע להם, בין בעבודות המיוחדות ללוים. ולפי זה נאמר שבעבודת השמירה יהיה גם כן עבודת כהנים, כשהלוים שומרים פטורים הכהנים מלשמור. שהרי אמר אחרי זה שהלוים הם נתונים לה' לא לשרת את הכהנים. ואם כן אא"ל שפי' שישרתו את הכהנים להקל מעליהם עבודת כהנים, רק שישרתו בדברים שאין הכהנים יכולים לעשותם. שבזה הם משרתים לה' לעשות עבודתו שאי אפשר לעשותם ע"י אחר. ואם כן מ"ש וישרתוך היינו בעבודתם דהיינו בשיר ולהעשות גזברין. ומוסיף ושמרו משמרתך שעל זה לא אמר לשון שירות, שבזה אינם מסיעים לכהנים, כי הכהנים צריכים לשמור בג' מקומות תמיד, רק הם שומרים בפני עצמם בכ”א מקומות והכהנים אין נפטרים בכך כי בזה אין הלוים משרתים את הכהנים רק שומרים בפני עצמם. וסוגיא דתמיד (דף כו ע”ב) הוא הפך מדברי הספרי.
ז. ואתה ובניך איתך לפני אהל העדות פי' שהכהנים יהיו שומרים מבפנים והלוים בחוץ. שא”ל שפי' שגם הכהנים ישמרו לפני אהל העדות עם הלוים, דהא אמר ונלוו עליך ושמרו את משמרת הרי הלוים טפלים. וזה לשטת הספרי שמה שנאמר ילוו עליך וישרתוך היינו בעבודתם. אבל לשטת הגמ' דתמיד שפי' וילוו עליך וישרתוך היינו בעבודת השמירה, סבירא ליה דחד אתי שיהיו הלווים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה, וחד אתך שיהיו הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ. ועי' בז"א ובמ"ל פ"ח מהל' בית הבחירה ואכמ"ל בזהפסוק ג
פסוק ה
פסוק ו
פסוק ז
יד. עבודת מתנה אתן את כהונתכם , רש”י ז”ל פי' במתנה נתתיה לכם. ופי' הרמב"ן דבריו לומר שהיא לכם מתנה גמורה עד שהזר הקרב יומת. והוא פי' שיאמר ועבדתם עבודת כהונה ואיננה לכם עבודת שעבוד אבל עבודת מתנה גדולה נתתי לכם בה לכבוד ולתפארת מאתי. וכ"ז דוחק. וחז”ל פי' כפשוטו שלשון מתנה נופל על מתנות כהונה, כמו וזה לכם תרומת מתנם בכל מתנתיכם תרימו. ר"ל שיהיה דומה בעיניכם עבודת הכהונה כעבודה שאתם עובדים את ה' בקבלת מתנות כהונה, שכל אחד רודף להשיג המתנות ורץ אחריהם לבית הגרנות, כן ירוצו כ"א לזכות בעבודה. וכמעשה שהיה שהיו רצים ועולים בכבש עד שלכן תקנו חכמים פייסות. וז"ש מה מתנות בפייסות ר"ל שכל אחד רודף להשיגה ועושים פייס שלא יבואו לידי מצה ומריבה, כן ירדפו אחרי עבודת מזבח, ולכן יגיע הדבר שיתקנו חכמים פייס. וכן ת"י לפום עדביא, כפולחנא כן מיכל מתנה אתן ברבותא ית כהונתכם. וממילא ממ"ש עבודת מתנה מבואר שאכילת קדשי הגבול נקרא עבודה, כמ"ש ר' טרפון ומובא בפסחים (דף ע"ג). וממה שנקרא עבודה, למד רבי שצריך לרחוץ ידיו כמ"ש ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', שכל דבר קדושה טעון נקיות ידים. וזה סמך לחכמים שאמרו נט"י לתרומה. ומה שנמחק הוא כפי גי' הגר"א.
טו. והזר הקרב יומת , היינו הקרב לעבודה, וכן בעל מום אינו חייב בכניסה. וזה מבואר שלא כדעת הרמב"ם (מל"ת ס"ט) שבעל מום עובר בכניסה לבד, רק כדעת הרמב"ן שם שהביא ראי' מספרי דפה. ועיין במ"ל סוף פ”ט מה' ביאת מקדש. ועמ”ש בהתורה והמצוה ( אמור נח ). והגר"א תקן הלשון ומה בע”מ שאינו אלא באזהרה לא הזהיר אלא בעבודה, ולא העתקתי נוסח זה מפני דברי המגלת אסתר שם
טז. והזר הקרב יומת , הגי' שהעתקתי הוא גי' הגר”א עפ”י הגמרא סנהדרין (דף פד) ושם אמר שר”ש אליבא דר"ע בחנק. וזה הברייתא דספרי שסתמא כר”ש. ועי' בס' המצות להרמב”ם (מל"ת עד)פסוק ח
יח. ואני הנה , כ”מ שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל יש בו דרוש ודיוק. ופה בא על הכוונה שנתתי לכם מתנות אלה מרצון נפשי ובשמחה שבזה תתיחס הפעולה אל הפועל עצמו. כי אין משותף עמו בזה איזה הכרח מבחוץ. ור' ישמעאל פי' שמציין שנתן להם מתנות אלה בשמחה. ור' נתן פי' דבריו שמן מלת אני, לא מוכח רק שנותן ברצון שלא על פי הכרח, שעל זה אמר אני בעצמי ברצוני נתתי. רק ממ"ש אני הנה, שמלת הנה מציין ג”כ שהוא מזומן ומוכן לזה בכל לבו, א"כ בא להוסיף על ציון מלת אני שלא לבד שנותן ברצון כי גם נתן בשמחה. ומפרש שמ"ש ואני הנני מביא את המבול כי גם בזה יש שמחה לפניו באבדן מכעיסיו
כ. הנה נתתי לך לך נתתים, הוא כפל לשון, ופי ' חז"ל שתחלה מדבר מן המתנה והוסיף לך נתתים היינו בזכותך ובזכות בניך, ובפי' למשחה פה מענין גדולה כמ"ש בשאס זבחים (דף כח צא) ובס"מ, ור' יצחק פי' משיחה ממש, ופלוגתתם תליא במה שחקרתי בהתו"ה ( צו מא צו קעג ) אם גם בני אהרן נמשחו ודעת הת"ק שרק אהרן נמשח כדעת המד' (במדבר פ' י"ב) וע"כ פי' משחת בניו מענין גדולה, ודעת ר"י שגם הבנים נמשחופסוק ט
ומ”ש לכל קרבנם מרבה שתי לחם, אע"ג דקרוי מנחה כמ”ש התוס' במנחות (דף נ"ט ד"ה היא) דכתיב מן האש ואין מגופם לאשים. ורש"י פי' לכל קרבנם זבחי שלמי צבור והם יש מהם לאישים רק שאינו נכלל בנאמרים כאן, שפרט רק מנחה וחטאת ואשם ונכלל בשם קרבן, ובמ”ש מנחתם היינו מנחת חובה ונדבה. וממלת כל מרבה בגמ' (זבחים מד מנחות עג) מנחת העומר ומנחת קנאות, וחטאתם כולל חטאת יחיד וחטאת צבור. ומלת כל מרבה חטאת העוף כמ"ש בגמ', ואשמם כולל אשם ודאי ותלוי, ומלת כל מרבה אשם נזיר כאשם מצורע. כמ”ש בגמ' שם דס”ד שבא להכשיר. ומ"ש אשר ישיבו לי מדבר באשם גזלות שנמצא גזל הגר שע"ז שייך לשון השבה כמ"ש האשם המושב לה ' לכהן. ומ"ש קדש קדשים מרבה לוג שמן של מצורע ובגמ' מרבה לה מכל קרבנם. ואף שברוב דברים אלה מבואר בקרא שנאכלים לכהן, כבר פי' בז”ר שנשנה בכאן לכרות ברית מלח על כל אלה.
<< · התורה והמצוה על במדבר · יח · >>
(י) "כב ""בקדש הקדשים תאכלנו", פי' הרמב"ן שר"ל שתאכלנו בקדושת קדשי קדשים שיש חומר באכילתם יותר מקדשים קלים, וכן דעת ת"ק, ומפרש שהוצרך לומר זה אעפ"י שמפורש בפ' צו שכל אלה נאכלים בקדושת קדשי קדשים, פה בא לומר שנכרת ע"ז ברית עם אהרן, וכן מ"ש כל זכר יאכל אותו שגם זה כבר נאמר, בא לומר שכרת ע"ז ברית, וריב"ב מפרש שר"ל שתוכל לאכלו גם בהיכל כי מ"ש ואכלוהו במקום קדוש היינו בחצר אהל מועד, ולמד פה שבעת האונס יכול לאכול גם בהיכל ומובא בזבחים (דף סג) ומנחות (דף ט):
"כג "קדוש יהיה לך, אף דבר שאינו לאכילה כגון פגול ונותר וטמא ועצמות קדשים ישרפו במקום קדוש ויש לכהנים חלק בהם שיכול ליהנות מאפרן כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' פה"מ הי"ג) (ז"א):
(יא) "כד ""וזה לך תרומת מתנם", אחר שחשב המתנות של קדשי קדשים חשיב קדשים קלים וגם אלה התבארו במקומם וחשבם פה להודיע שגם עליהם כרת ברית מלח:
"כה "תרומת מתנם, פרש"י המורם מהתודה ומהשלמים ומאיל נזיר וג' אלו הם טעונים תנופה. והנה גם זה מבואר במקומו וכן מ"ש כל טהור בביתך יאכל אותו לא היה צ"ל שגם ישראל נזהרו שלא יאכלו קדשים בטומאה רק שבא כאן ללמד שעם אהרן כרת ברית ע"ז ועל תנאי זה נתן לו המתנות בברית מלח:
(יב) "כו ""כל חלב יצהר", עתה יתחיל לחשב קדשי הגבול וגם אלה התבארו במקומם והזכירם פה להגיד שגם עליהם כרת ברית מלח: "כז "כל חלב יצהר וגו' ראשיתם אשר יתנו, הנה לא חשב בין מתנות כהונה ראשית הגז וחלה ומתנות, ובהכרח שיהיו נרמזים בפ' זו, וחז"ל דייקו שמ"ש כל חלב יצהר ראשיתם הוא כפל לשון. שחלב היינו הראשית והמיטב ומציין תרומה ותרומת מעשר כמ"ש לקמן בהרימכם את חלבו ממנו, ולמה אמר שנית ראשיתם, וע"כ פי' שמ"ש ראשיתם כולל כל מה שנקרא בשם ראשית והוא כולל גם ראשית הגז וחלה שנקראו בשם ראשית, ועם זה נכלל הזרוע והלחיים והקבה כמ"ש וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם וכו' ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ראשית דגנך תתן לו וראשית גז צאנך תתן, זה כוונת הספרי בכלל, שבמ"ש ראשיתם אשר יתנו לה' כולל כל הנאמר בפ' וזה יהיה משפט הכהנים, שכולם משום ראשית ונכלל גם החלה שנקראת ראשית רק שסמכו ראשית הגז על מלת ראשיתם, ובמ"ש אשר יתנו ר"ל כל מה שיתנו וכולל המתנות, ובמ"ש אשר יתנו לה' נרמז בפרטות החלה כמ"ש מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה:
(יג) "כח ""בכורי כל אשר בארצם וגו' לך יהיה", בבכורים לא נתפרש כלל במקומם שינתנו לכהן ועז"א ללמדך שיהיו נתונים לכהן, ומ"ש אשר בארצם, שזה נתפרש במקומו שאין מביאין בכורים מח"ל, פי' חז"ל שמלמד שחלה עליהם קדושה במחובר לארץ: "כט "כל טהור בביתך יאכלנו, כבר אמר כל טהור בביתך יאכל אותו ורק מפני שדרך הדיוק מ"ש ביתו זו אשתו היינו דוקא אשתו הנשואה כמ"ש ביומא (דף יג) ביתו אמר רחמנא והך לאו ביתו הוא, דמקדש לה, והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא, לכן אמר שנית כל טהור בביתך כל הנמצא בביתך אף הארוסה והוא עפמ"ש באילת השחר (כלל פט) שבשמות שיש בם מובן מיוחד כשבא בדיוק אמרינן שבאו בדרך הדיוק, וכשרצה הכתוב ללמדו שבאו בדרך ההרחבה כפל את השם ללמד שלא בא בדרך הדיוק עיי"ש. וכן שם ביתך בדיוק היינו רק אשתו הנשואה וע"י שכפל שנית כל טהור בביתך ידעינן שבא בדרך הרחבה כל אשר בביתך אף הארוסה, אולם בזה י"ל שרצה כל הנמצא בביתך אף התושב, ואף שכתוב תושב ושכיר לא יאכל בו נאמר שזה מדבר בתושב שאינו בביתך לא תושב שברשותך שזה נכלל במ"ש כל טהור בביתך, ע"ז השיבו חז"ל דהא כתיב תושב ושכיר לא יאכל בו ושכיר כולל אף שהוא בביתך, דהא אף עבד עברי אינו אוכל שלמד לה ממ"ש וכל עבד איש מקנת כסף אף שהוא נמצא בביתו דהא רבו חייב במזונותיו וכמ"ש בהתו"ה אמור (סי' פו), וה"ה שתושב לא יאכל אף שהוא בביתו, [וס"ל להספרי שלכן אמור שכיר אף שהוא כ"ש מתושב לגלות על תושב שאף שהוא בביתו לא יאכל, ומבואר שבמ"ש כל טהור בביתך יאכל מרבה רק הארוסה לא תושב שברשותו], וגרסתי הוא גי' הגר"א, כי המפרשים נלחצו מאד במאמר זה, ומ"ש וכבר שלח ר"י בן בג בג נמצא בקדושין (דף יג) עיי"ש:
(יד) "ל "כ"ל "חרם בישראל, ריה"ג ור"י בן בבא ס""ל "דסתם חרמים לכהנים ולדידהו מ"ש כ"ל "חרם לך יהיה מיירי בסתם חרמים וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין, ולריב"ב ור"ש סתם חרמים לבד"ה ולפ"ז מ"ש כל חרם לך יהיה מדבר בשפירש שמחרים לכהנים, וכבר דברתי מזה בהתו"ה בחקותי (סי' ק"י) ועי' בסנהדרין (דף פח) וערכין (דף כח) ובז"א כאן ואכמ"ל, וממ"ש בישראל י"ל דוקא של ישראל לא נכרים ונשים ועבדים דאתמעטו תמיד מן ישראל, ומרבי לה ממ"ש כל חרם:
(טו) "לא ""כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה'", פי' בהמה טהורה שמינו קרב לאפוקי חיה, שא"צ שהוא עצמו יהיה ראוי לקרב ונוציא בע"מ שעז"א באדם ובבהמה שבא להקיש בהמה לאדם כמו שיתבאר בסי' שאח"ז וכמו שבאדם אין הבדל בין בע"מ לתמים כן בבהמה:
"לב "באדם ובבהמה, מאמר זה נמצא במכלתא בא (סי' קב), ושם בארתי שכל דרוש נדרש מפסוק מיוחד, וממ"ש בכאן באדם ובבהמה יהיה לך נדרש שרשאי לתנו לכהן בכ"מ שירצה,ויתר הדרושים בארתי שם עיי"ש:
"לג "אך פדה תפדה וכו', כבר בארתי שמלת אך ממעט במשפט הזה עצמו, ר"ל שלא משכחת פדיון רק בבכור בהמה טמאה אבל בבכור בהמה טהורה לא משכחת פדיון אף כשמתה שלא תפדה להאכילה לכלבים רק צריך קבורה וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ב מה' אסורי מזבח ה"י), ונוסחתי הוא כגי' הגר"א:
"לד "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, היינו בכור פטר חמור לבד, דכתיב שני פעמים ופטר חמור תפדה בשה לדייק שרק פטר חמור צריך פדיון, ותפס פה בכור הבהמה הטמאה לרמז על מ"ש בפ' בחוקותי ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, שמדבר במקדיש בהמה טמאה לבד"ה כמו שפרש"י שם, ומרמז כאן שפודים אותה מהקדש ב"ה, שמ"ש בכור הבהמה הטמאה תפדה הוא שוה עם מ"ש ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך שמדבר שהקדישה לב"ה, וכן מ"ש בכור הבהמה הטמאה היינו בהקדישו לבד"ה שאם לא הקדישו א"צ לפדותו, ומאמר זה נמצא במכלתא בא (סי' קכ"א) ושם פרשתיו, ועי' בכורות (דף ה'):
"לה "ופדויו מבן חדש תפדה, הנה מה שכפל פעל תפדה, שהיל"ל אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה, יל"פ שבא לחלק בין שני הפדיונות, כמ"ש באילת השחר (כלל קנז) שלפעמים נכפל הפעל מפני שהוראת הפעל השני משונה מן הראשון, ולפ"ז בא ללמד שפדיון פ"ח א"צ להמתין שלשים יום, וי"ל בהפך שבא להקיש שני הפעלים זל"ז (כמש"ש בכלל קנט), ובא ללמד שגם פדיון פטר חמור מצוה להמתין שלשים יום, וכמ"ש בבכורות (דף יג) אמר רבא לא קשיא הא ר"א דמקיש [בכור בהמה לבכור אדם] הא רבנן דלא מקשי וז"ש אתה אומר תפדה מיד או אינו אלא לאח"ז, ולמד לה ממ"ש ופדויו מבן חדש תפדה, שפדויו לשון זכר ומוסב על בכור אדם שהוא שם זכר ואמר שלישית פעל תפדה, ר"ל רק פדיון של הקודם שהוא בכור אדם הוא מבן חדש לא פדיונה של בכור בהמה:
(טז) "לו ""ופדויו מבן חדש תפדה", נוסחה הישנה של הספרי מתאמת עם נוסחת המכלתא (בא סי' קכג), וההגהה שהגהתי הוא עפ"י הגהת הגר"א והז"א, והוא כפי שטת הגמ' בבכורות (דף נא) ושבועות (דף ד), וכבר בארתי בפי' המכלתא שהמכלתא אינו עומד בשטת הגמ' וס"ל שבכור תפדה הוא הכלל השני וס"ל דכלל ופרט המרוחקים זה מזה דנים בכלל ופרט, והגמ' שמייתי בזה פלוגתת רבי ורבנן לא יכול לומר כן, כי לרבי ס"ל בב"ק (דף פב) דכלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנים, ולפ"ז בספרי שמביא ג"כ דעת רבי צריך להגיה כשטת הגמ', ובזה תבין שהגר"א הגיה כאן בספרי כשטת הגמ', ובמכלתא לא הגיה כלום:
"לז "עשרים גרה הוא, הגהתי לפי הגהת הגר"א שהוא נוסח הספרא בחקותי (סי' קו) מובא בבכורות (דף נ'), ר"ל שהשקל הוא מענין משקל ותלוי לפי הסכמת המדינה ויש שקלים גדולים וקטנים שהמטבעות משתנות תמיד, ובפ' תשא אמר בשקל הקדש עשרים גרה השקל ופה אמר עשרים גרה הוא, ר"ל שלא יפחות ממשקל זה, ובפ' בחקותי אמר עשרים גרה יהיה מזה מבואר שיכול לשנות משקל ולהוסיף על עשרים גרה ובכ"ז יהיה תמיד עשרים גרה היינו שלא יפחות ומבואר שיכולים להוסיף ולא לגרוע ממשקלו:
(יז) "לח ""אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז", כבר כללתי בהתו"ה (ויקרא סי' קטו) ששם הנסמך לסומכים רבים לפעמים יבא השם עם כל סומך, בפרי בטנך ובפרי אדמתך, ולפעמים לא יבא בכל פעם כמו ראשית דגנך תירושך ויצהרך, ולדעת חז"ל שכ"מ שיחזור השם בכל פעם מורה שהענינים מחולקים, וע"כ ממה שהחזיר שם בכור בכל פעם למדו שבא לחלק הענינים, ובזה ממעט כלאים ונדמה כי בספרי ממעט כלאים ובגמ' בכורות (דף ה) ממעט נדמה, וזה יתבאר עפמ"ש בספרא אמור (סי' קכח) ולמעט ממ"ש שור או כשב או עז כי יולד למעט כלאים ונדמה, ובארתי שם שלכן בא מלת או שמורה החילוק שאם יאמר כשב ועז נאמר שה"ה כלאים הבא מכשב ועז ביחד, ואם יאמר שור וכשב נאמר שה"ה הנדמה לעגל וכשב עיי"ש בפי' בארתיו היטב, וה"ה מטעם זה בא שם הסומך בכור שור או בכור כשב, למעט הנדמה לעגל וכשב, ובא שלישית בכור עז למעט כלאים מכשב ועז ביחד:
"לט "לא תפדה קדש הם, ת"ק מפרש מ"ש קדש הם בא ללמד שנשאר תמיד בקדושתו אף אם פדאו וכמ"ש בתמורה (דף ה), ור' יאשיה ס"ל שמ"ש קדש הם בא ללמד שמה שיאמר את דמם תזרוק, הוא מצד שקדש הם, וה"ה לכל קדש כמהו כגון מעשר ופסח את דמם תזרוק, וס"ל שמעשר ופסח דינם בזריקה, ולפ"ז מ"ש ודם זבחך ישפך בא ללמד שהניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא, לכן אמר שיטעון שפיכה אחת, ר"ל שטעון זריקה אחת ויוצא בשפיכה, ור' יצחק ס"ל שמ"ש ודם זבחיך ישפך קאי רק על מעשר ופסח ודינם רק בשפיכה, ומ"ש קדש הם ר"ל שמצד שהם קדש את חלבם תקטיר וה"ה כל קדש ומלמד שמעשר ופסח טעון הקטר חלבים (עי' בז"א מה שפלפל בזה וכבר רמזתי זה בפי' המכלתא פ' משפטים), ולפ"ז לר' יצחק אין זריקה בכלל שפיכה וזה כמ"ש בזבחים (דף לז) דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל עיי"ש ועי' מה שפלפלו בזה בתוס' שם ובפסחים (דף קכא) אבא חנן אומר שגם משום הקטר חלבים לא צריך קרא דיש ק"ו משאר קדשים שלא שוו מתן דמם לבכור, ר"ל שבכור בזריקה אחת והם טעונים שתים שהן ארבע, מעשר ופסח ששוו מתן דמים לבכור שאף שבכור בזריקה ופסח בשפיכה מ"מ די בשפיכה אחת, כ"ש שישוו בהקטר חלבם, ומ"ש קדש הם בא ללמד שאם פדאו אינו פדוי:
"מ "את דמם תזרוק, זה א"צ להשמיענו שאחר שהבכור מובא לעזרה בודאי זורקים את דמו ככל הקדשים, רק שבא להשמיענו שזריקתו משונה מיתר קדשים וא"ל שקמ"ל שמשונה מדם חטאת שניתן על ד' קרנות והוא טעון שתי מתנות שהן ארבע שזה נלמד מעצמנו מק"ו שכאן מיעט בחלבים נגד עולה שכולה כליל, והוא א"צ ד' מתנות כמ"ש וזרקו הכהנים את דמו שלמד שהם ב' מתנות שהן ארבע, וע"כ בא לומר שמשונה מדין עולה שא"צ רק מתנה אחת, ובהגהת הגר"א גרס ת"ל וזרקו הכהנים שתי מתנות שהן ארבע דנתי וחלפתי בטל החלוף וזכיתי לדין כבתחלה ומה מקום שריבה בחלבים מיעט בדמים כאן שמיעט בחלבים א"ד שמעט בדמים א"כ מה ת"ל את דמם תזרוק מתנה אחת, וכ"ה בילקוט:
"מא "ואת חלבם תקטיר, כבר התבאר בספרא ויקרא (סי' קסו) שיש חמשה יתורים בשלמים ובחטאת ובאשם למעט חלב הדפנות, ופה שאמר סתם יש לטעות שאף חלב הדפנות ולמד לה מק"ו, ומ"ש אינו נרצה עד שישרף נראה לגרוס ואינו נרצה ר"ל אעפ"י שאינו נרצה עד שישרף באש בכ"ז הוא ריח ניחוח לה':
(יח) "מב ""ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה", כל מימרא זו מובא בזבחים (דף נז), כי יש להסתפק בכור לכמה נאכל, שיש להקישו לחטאת ואשם שהם מתנה לכהן. ואף אחר שכתוב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה י"ל כחזה ושוק של תודה, לכן הוסיף לך יהיה, שיהיה לך לזמן אכילתם להקל באכילתם כשלמים, ור' ישמעאל ס"ל שאין לדמותו לתודה שתודה גופא לא ידעינן רק משלמים ואין למדין מן הלמד, ור"ע לשטתו שס"ל דהימנו וד"א לא הוה למד מן הלמד, ור' ישמעאל ס"ל שלך יהיה מוסיף בכור בע"מ, ור"ע יליף לה מן ובשרם בל"ר, כ"ה בגמ', ור"א למד שנאכל לשני ימים ממ"ש לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה כמ"ש בבכורות (דף כז), ויסבור שמ"ש לך יהיה מוסיף שאף בכור בע"מ מתנה לכהן, כמ"ש בגמ' שם:
(יט) "מג ""כל תרומת הקדשים", בא כלל בסוף המאמר וכן בא הכלל בתחלת המאמר והפרטים באו באמצע ללמד שכלם נתנו בברית מלח אף דברים שאינם מפורשים רק למדנו מריבוי הכתוב וע' במכלתא בא (סי' פג), ואמר בתחל' ובסוף לחק עולם שינהגו לדורות ובארתי הטעם בזה אמור (סי' סו) ואמר באמצע גם גבי חזה ושוק לחק עולם כי חזה ושוק אין נוהגים בבמה ומלמד שבכ"ז בזמן המקדש לא יבטלו לעולם, ומ"ש ברית מלח פי' הראב"ע שמקום המלח כמו נכרת מן הישוב שלא יעלה בו כל עשב, וטוב יותר דברי חז"ל כפרש"י שהמלח לא יסריח ולא יתקלקל ולא עוד אלא שמבריא דברים אחרים שלא יתקלקלו כן לא יופר הברית הזה ע"י חטאים:
(כ) "מד ""ויאמר ה' וגו'", כי ממ"ש לאלה תחלק הארץ משמע גם כהנים ולוים לכן באר פה באהרן ובפסוק כ"ג בבני לוי שאין להם חלק בארץ, וכן מיעט גרים ונשים ועבדים כמ"ש בספרי מטות על פסוק זה:
"מה "בארצם לא תנחל, הנחלה שייך בארץ והחלק שייך אף במטלטלין שלא יחלקו עם אחיהם בשלל בעת כבוש הארץ, כי במלחמת מדין ניתן ללוים בתורת תרו"מה "עפ"י הדבור וכמ"ש הראב"ד (פי"ג מה' שמטה ויובל) ורק א' אחוז מן החמשים ונגד קדשי המקדש אמר אני חלקך כמ"ש חלקם נתתי אותה מאשי, שנוטלים חלק מהשייך לגבוה, ונגד קדשי הגבול אמר אני נחלתך, שזה יקחו אף בזמן שאין מקדש וקרבנות כנחלה שאין לה הפסק, ומביא פ' חלקם נתתי נגד קדשי המקדש כי זה נאמר במנחה, ופסוק אשי ה' ונחלתו יאכלון לקדשי הגבול וכמו שפרש"י אשי ה' אלו קדשי המקדש ונחלתו אלו קדשי הגבול:
"מו "אני חלקך ונחלתך, כ"ד מתנות חשבם (בב"ק קי, חולין קלג), ועי' בז"א מישב השנוי שבין הספרי והגמ' בזה. ואמרו שנסמכה פ' זו לענין קרח שמחלקת קרח הסבה כריתת הברית, ויתר הדברים מובנים והגהתי עפ"י גי' הגר"א לבד שהוא מוחק מה שסיים ואומר סוף דבר הכל נשמע, וי"ל שר"ל שכל הכתרים הבל כמו שנזכר בספר קהלת שההביל הכל, וסיים שעקר האדם הוא השומר תורת ה' ומצותיו:
"מז "ולבני לוי הנה נתתי, מבואר אצלי שדרך הלשון להקדים את הפעל תמיד והיל"ל הנה נתתי לבני לוי, ובארתי באיה"ש (פי"ב) שבמקום שמקדים את השם, בא לתת הבדל בין השמות, אני נתתי לך את משמרת תרומותי ולבני לוי נתתי את כל מעשר, מבואר שב' המתנות הם מענין א' ושניהם נאמרו בברית מלח, רק שמובדלים במתנותיהן לבד, זה כ"ד מת"כ וזה מעשר כמש"ש בכלל קי"ד:
(כא) "מח ""ולבני לוי הנה נתתי", מלת הנה מורה על החדוש כמ"ש באיה"ש (כלל תקסה), ובכ"ז פי' למעלה (סי' יח) מ"ש ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי שמלת הנה מורה על השמחה כי כבר התבאר בספרא צו (סי' קסא) שמת"כ התחילו מה"ס ומאז היו מפרישין מתנותיהם וא"כ לא היה דבר חדש. אמנם במתנת לוי הולך ר"י לשטתו שאמר שנתנה להם חלף עבודתם וא"כ לא נאמר עדיין מתנת לויה עד עתה, שעז"א שמצות כהונה נאמרה מה"ס וזו בתחלה נאמרה ר"ל שנתחדש עתה, וע"ז מורה מלת הנה על החדוש לא על השמחה, ור' יוחנן לשטתו שס"ל שגם מתנת לויה קנאו ה' ונתנו ללוים, ולשטתו גם מתנת לויה נאמרה מה"ס אף שלא עבדו עדיין אז קנאו ה' כמו מת"כ, ולפ"ז מלת הנה אינו מורה על החדוש, לכן אמר שגם הנה דפה מורה על השמחה, ומ"ש שנאמר וכל מעשר הארץ ר"ל וסיום הכתוב קדש הוא לה' שקנאו ה' ונתנו ללוים:
"מט "הנה נתתי וגו' לנחלה, מ"ש לנחלה מלמד שאין לו הפסק כי מע"ש אין נוהג בשנה השלישית והששית אבל מע"ר נוהג בכל השנים:
"נ "חלף עבודתם, מבואר שרק בעת שעובדים ולקמן (סי' עב) מבואר שאינו ממעט רק אם אינו מודה בעבודה, כי כבר בארתי (משפטי סי' יח) שנקרא בשם עובד כ"ז שהוא משועבד לעבודה אף אם חלה ולא עבד, רק אם פרק עול כגון עבד הבורח לא נקרא עובד, וכ"ז שהוא מודה בעבודה נקרא עובד:
(כב) "נא ""ולא יקרבו עוד ב"י וכו'", בא עונש ואזהרה על קריבת זרים למקדש או לעבודת לוים:
(כג) "נב ""ועבד הלוי הוא", הלא פה אינו מדבר מחיוב הלוים רק ממתנותיהם, וחיוב עבודת הלוים כבר נאמר בראש הפרשה? ופי' חז"ל שלא נטעה אחר שאמר שהמעשר חלף עבודתם יש רשות בידו שלא יעבוד ולא יקח מעשר או שפטור מן העבודה בעת שמטה ויובל, לכן אמר שבכ"ז מחויב לעבוד, וכבר התבאר באיה"ש (כלל רט) שכ"מ שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל כמו הוא מקריב, הם מקריבים, בא תמיד למעט ולהוציא זולתו, וע"כ ממ"ש ועבד הלוי הוא, מלת הוא המיותר מוציא שלא יעבוד כהן, וממ"ש והם ישאו מלת הם ממעט כהנים, ומ"ש ובתוך ב"י לא ינחלו נחלה, התבאר למעלה (סי' מד):
(כד) "נג ""אשר ירימו לה' תרומה", ר"ל המעשר שעתידים הלוים להרים ממנו תרומה, ואמר זה ללמד שכל עוד שלא הרימו ת"מ קרוי בשם תרומה ויכול לעשותו תרומה על טבלו, וזה דוקא קודם שהפריש ממנו ת"ג וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מה"ת הל' כא כב) והביא כן הר"ש (פ"א דתרומות ה"ה) מהספרי זוטא, ומ"ש מכאן אתה דן לתרומה כבר נשנה בספרי נשא על פ' וכל תרומה לכל קדשי ב"י ושם בסי' ל' פרשתיו והגר"א מחקו מכאן שאכ"מ:
"נד "נתתי ללוים לנחלה, אמר שנית לנחלה, שלמעלה למד שאין לה הפסק בשנה הג' והו' (כנ"ל סי' מט) ופה מלמד שאין לה הפסק אף שלא בפני הבית, ועי' בר"ה (דף יב):
"נה "ע"כ אמרתי להם בתוך ב"י לא ינחלו נחלה, כפל הדבור שנית שלא ינחלו לעולם אף אחר חלוק הארץ, וכן שלא ינחלו אף בארץ קיני וקנזי וקדמוני. וה"נה "מזה משמע כדעת הרמב"ם (פי"ג מה' שמטה ויובל הי"א) שס"ל שאם כבש מלך ישראל בח"ל נוטלים לוים חלק לכן תפס קיני וקנזי וקדמוני שזה דינו כא"י, אמנם להראב"ד שס"ל שם שאף בח"ל לא יטלו חלק, למה תפס קיני וקנזי וקדמוני ועי' בפר"ד דרוש ו', ומ"ש ע"כ אמרתי להם, והלא הצווי הוא לשבט לוי שהוא לוקה אם נטל כמ"ש הרמב"ם שם, פי' שזה אזהרה להב"ד כמ"ש הרמב"ם שם שאם נטל חלק בארץ מעבירים אותה ממנו:
(כו) "נו ""ואל הלוים תדבר וגו' מאתם בנחלתכם", אמר זה ללמד שהמעשר הוא חלף הנחלה שהיה להם לקחת חלקם בארץ, ומזה ידע"נו "שמ"ש ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה אין הפי' שיתנו להם מנחלתם בארץ חלק עשירי, וזה יהיה נחלת הלוים, [ומ"ש בתוך ב"י לא ינחלו נחלה היינו שלא ינחלו בפ"ע רק יקחו מנחלת ישראל חלק עשירי], דהא אמר כי תקחו מאתם בנחלתכם שפי' חלף נחלתכם, כי אתם לא תנחלו בארץ כלל רק תקחו פירות, והראב"ד הקשה מזה לדעת הרמב"ם שסובר (בפי"ג מה' שמטה ויובל) שממה שכובשים בח"ל יש לכהנים וללוים חלק, שא"כ לא יקחו שם תו"מ, ועי' מ"ש בזה בארך בפר"ד דרוש ו':
"נז "והרמותם ממנו, מלת ממנו זרה, דהא אמר והרמותם וכו' מן המעשר, וזה כאומר ממנו מן המעשר וזה זר כמ"ש הרד"ק במכלול וכמ"ש באילת השחר (כלל ר"י) ומשמע שר"ל ממנו ממינו ולא משאינו מינו. אמנם בריש פ"ט דבכורות למד לה ממ"ש כל חלב יצהר וכל חלב ודגן תן חלב לזה וחלב לזה ועז"א והרמותם ממנו מופנה, ומשיב שצריך לגז"ש שנזכר בספרא (צו סי' קיא) ובמנחות (דף עז) עם מ"ש גבי לחמי תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' שהוא אחד מעשרה, וממ"ש והרמותם למד שלא יתרום מן המחובר וכמ"ש הרע"ב (תרומות פ"א משנה וא"ו) שלשון הרמה לא שייך אלא בתלוש, ואגב חושב יתר הדינים המבוארים במשנה שם שלא יתרום מן החדש על הישן שלמד לה בבכורות (דף נג) ממ"ש שנה שנה ולא מפירות ח"ל דכתיב וכל מעשר הארץ:
"נח "ונחשב לכם תרומתכם כדגן, פי' שתרומת מעשר יחשב כתרומה גדולה שלוקחים אותה מן הגרן, ופי' שמזה בעצמו ידעינן גם למוד לתרומה גדולה שהיא חובה, כי לקמן (סי' סז) למד לה ר' יונתן מלמוד אחר, ופי' כאן שנלמד מתרומת מעשר, ולמה שאפרש לקמן (שם) מלמד שהוא חובה גם ללוים שה"א שהם אין צריכים להפריש ת"ג, ולמד מתרומת מעשר שלמד לקמן (סי' סא) שגם הלוים חייבים בו, וגירסתי הוא גי' הגר"א, והוא מחקו מכאן וגורס אותו בסי' שאח"ז קודם אבא אלעזר בן גומל:
(כז) "נט ""ונחשב לכם תרומתכם", ר' ישמעאל שס"ל שתרומת מעשר אין להפריש מאומד אחר שהיא אחד מעשר אינו דומה לתרומה שנטלת מאומד מפני שחטה אחת פוטרת את כל הכרי, והוא פי' שאמר אם והרמותם מעשר מן המעשר [שזה א"א לעשות ע"י אומד רק ע"י מנין ומדה ומשקל] אז ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן, אבל אם לא הפרשתם כראוי ע"י מדידה רק ע"י אומד אינו נחשב כתרומה, ואבא אלעזר ס"ל שגם תרומת מעשר מצותו מאומד, ומפרש שעז"א הגם שצריך מעשר מן המעשר בכ"ז ונחשב לכם תרומתכם, תוכל להפריש באומד ובמחשבה כדגן מן מגרן שנטלה באומד, ועי' בר"ש פ"א דתרומות מ"ו ובתוס' גיטין (למ"ד) ביצה (יג) מנחות (נד) בכורות (נח) שהאריכו בפלוגתא זו אם תרומת מעשר מופרשת ע"י אומד, והוא הפלוגתא בספרי דפה, והרמב"ם (פ"ג מה' תרומות ה"י) פסק דאין מפרישין תרומת מעשר מאומד:
"ס "כדגן מן הגרן, הדגן הוא הנגמר והודש ועומד בגרן וכן המלאה מן היקב ומלמד שלא יתרום דבר הבלתי נגמר על הנגמר כמ"ש בפ"ק דתרומות, ומ"ש מכאן אמרו הוא בפ"א דמעשרות, ובפרק קמא דבכורות יליף לה ממק"א, והרמב"ם (פ"ו מה' תרומות הלכה ד') למד מכאן כדברי הספרי:
(כח) "סא ""כן תרימו גם אתם תרומת ה'", ופי' שקאי על הכהנים שיש לטעות שאחר שאין נותנים מעשר ללוים א"צ להפריש מעשר ותרומת מעשר, ור' ישמעאל ס"ל שע"ז א"צ קרא דיש ק"ו מחלה שהכהנים חייבים להפרישה דשם לא כתיב כי תקחו מאת בני ישראל, רק שמלמד על מעשר של לוים עצמם, ופי' כן תרימו גם אתם מכל מעשרותיכם היינו מעשר של לוים, וכן אשר תקחו מאת ב"י, ונראה דת"ק ס"ל כראב"ע ביבמות (דף פו) שאמר שפרשה ואל הלוים תדבר כולל גם כהנים שנקראו בכ"ד מקומות בשם לוים, ור' ישמעאל סבירא ליה כר"ע שם שמ"ש ואל הלוים תדבר הוא רק לוים ומעשר ראשון ללוי ולא לכהן, ועי' ברמב"ם (פ"א מה' מעשר הלכה ג'):
"סב "מכל מעשרותיכם, ר"ל מכל מיני מעשרות כי מעשר נוהג בכל הפירות, ומאמר הספרי הנוכחי כבר נשנה בפ' נשא על פסוק וכל תרומה לכל קדשי ב"י ושם פרשתי שקאי על מעשר שני (עיי"ש סי' למ"ד):
"סג "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, כבר בארתי באילת השחר (כלל רסה) שכ"מ שאומר אהרן הכהן והיא מצוה נהוגה לדורות יכוין על הכהן הדיוט כי תואר הכהן מיותר ובא לומר שנוהג באהרן מצד שהוא כהן לא מצד שהוא כ"ג, אבל בכ"ז שם אהרן מיותר, שהיל"ל לכהן, ופי' חז"ל שמרמז שיהיה חבר כמו שהיה אהרן, וכמ"ש בסנהדרין (דף צ):
"סז "מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה', ס"ל לר' יאשיה שמדבר בתרומה גדולה שיהיו הלוים מחויבים להפריש והוא אם הקדים הלוי את הכהן בכרי שכבר נתחייב בתרומה גדולה, שהגם שאמרו שאם הקדימו בשבלים פטור מת"ג דכתיב והרמותם ממנו מעשר מן המעשר ולא תרומה גדולה ומעשר מן המעשר אם הקדימו בכרי חייב כמ"ש (בברכות דף מז ביצה דף יו"ד ובכ"מ), ור' יונתן ס"ל שבא ללמד שהלוי חייב להפריש תרומה גדולה משדותיו, דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה וראשית גז צאנך תתן לו ואמר בחולין (דף קלא) שהלוי פטור מן המתנות למ"ד שהלוים לא נקראו עם וכן ס"ל לר' יונתן וה"א שרשות בידו שלא להפריש תרומה גדולה לכן אמר תרימו את כל תרומת ה' ללמד שהוא חובה, וכבר בא מאמר זה בפ' שלח בפ' חלה והמפרשים תמהו שר' יונתן למד שם מפסוק אחר ולמ"ש לק"מ ור' יאשיה ס"ל כמ"ד שהלוים נקראו עם ולכן לא דריש כר' יונתן:
"סח "מכל חלבו את מקדשו ממנו, פי' שתרימו ממנו את השעור שהוא מקדש אותו כשנופל לתוכו והוא א' ממאה כי יותר מזה אינו מקדש בנפילתו, ומ"ש אם מעלה היתר את האיסור פי' חולין שהם מותרים מעלים את התרומה, כ"ש שיעלה האיסור את ההיתר פי' תרומה טהורה שאסורה לזרים תעלה תרומה טמאה שהיא מותרת לכהנים כמו הטהורה, ובכת"י גורס אם יעלה איסור מן האיסור להתיר ק"ו לאיסור מן המותר להיתר, פי' אם יעלה איסור מן האיסור כדתנן הערלה מעלה את הערלה אע"ג דכולה איסור ק"ו לאיסור דהיינו תרומה טמאה מן המותר דהיינו תרומה טהורה, ורבי למד אם עלה איסור דהיינו תרומה שהיתה אסורה תחלה ועלתה להיתר ק"ו מן המותר למותר להתיר ור"ל תרומה טמאה מן תרומה טהורה שגם טמאה היתה תחלה מותרת לכהנים, ולמד מגזרה שוה המלאה שה"ה שערלה וכלאי הכרם בטלים רק ע"י שהם אסורים באכילה ובהנאה צריך מאתים:
(ל) "סט ""בהרימכם את חלבו", החלב הוא המיטב והמובחר ותחלה אמר מכל מתנותיכם תרימו וכו' מכל חלבו, שזה מדבר בתרומה (כנ"ל סי' סז) ופה מדבר בתרומת הלוים תרומת מעשר שגם זה יהיה מן המובחר, ועז"א הרי זה אזהרה ללוים כן גריס הגר"א, ועז"א ואמרת אליהם ר"ל ללוים ועי' ברמב"ם (פ"א מה' מעשר הי"ג):
"ע "ונחשב ללוים כתבואת גרן, ר"ל שמאז שהפריש תרומת מעשר השאר חולין גמורין ולא תאמר הואיל וקראו הכתוב תרומה שנאמר כי את כל מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה יכול יהא כולו אסור רש"י בפי' וכן ביבמו' (דף פו) מ"ט דר"מ דאמר מעשר אסור לזרים דכתיב כי את כל מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, ועל פי זה הגהתי את הספרי כי נוסחא הכתובה והרמותם ממנו תרומת ה' וכן נוסחת הגר"א לפי שהוא אומר ונחשב לכם אין לה טעם:
(לא) "עא ""ואכלתם אותו בכ"מ", אפי' בבה"ק ועי' ביבמות (דף פ ע"ב), ומ"ש אתם וביתכם שביתו זו אשתו הנשואה (כנ"ל סי' כט) מרבה שאשתו נותנת רשות לעשר, שעל לאכול א"צ קרא שאף בתרומה אוכלת, כן פי' ביבמות (דף פו):
"עב "כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם, כבר בארתי קדושים (סי' למ"ד) שיש הבדל בין שכר ובין פעולה, שבשם פעולה ישקיף על העסק שפעל ועשה, ובשם שכר כולל גם השוכר איש לזמן שיעשה לו כל עבודתו, ומשלם לו שכירות קצוב מבלי השקף על פעולתו, וממ"ש שהוא שכר לכם היינו שאתם שכירים לעבוד כל עבודתו א"כ מחויב לעבוד כל עבודת הלוים ואם אינו מקבל עליו דבר אחד אין לו חלק בלוים, וכבר פרשתי הדבר למעלה עיי"ש:
(לב) "עג ""ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו", מבואר שאם לא ירימו את החלב והמיטב הם בנשיאת עון וממ"ש בהרימכם מבואר שהמרים בנשיאת עון אף ישראל שהרים של לוי ע"י נטילת רשות, וממ"ש ואת קדשי ב"י לא תחללו שקאי על תרומה טמאה מבואר שבא הצווי גם על תרומה טמאה שירים המיטב כי על שלא יחללו כבר אמר בפ' אמור ומתו בו כי יחללוהו. ור' יאשיה אומר שהוא אזהרה לכהנים כי מ"ש בפ' אמור ומתו בו כי יחללוהו עונש ופה בא האזהרה שלא יאכלו קדש בטומאה, והגי' כמו שהוא בספרים אין לה באור והגר"א גרס ומנין אתה אומר שאם הפריש שלא מן המובחר שהוא בנשיאת עון ת"ל ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אין לי אלא ת"מ ת"ג מנין ת"ל ואת קדשי בני ישראל תחללו ולא תמותו והשאר נמחק:
קיצור דרך: mlbim-bm-18