פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על איוב טז


תוכן עניינים

פתיחה למענה התשיעית מענה איוב

על התשובה שהשיב אליפז על הצלחת הרשע לא התווכח עתה, וכן על שיטת בלדד בזה, כי חיכה להם עד שענו על זה שלושה המתווכחים, וענה להם תשובה כוללת סותרת דברי כולם בסימן כא.

וכן על מה שחזר אליפז שנית את דבריו שדיבר במענה הראשון בסיבת ייסורי הצדיקים, שייחס זה למחזה נבואית, לא השיב לו עתה, כי כבר ענהו בראשונה, רק התמרמר נגדו על ששב לדבר שנית דברים שכבר התווכחו עליהם, ושלא חידש בהם דבר, כאילו אינו רוצה רק להלאותו ברוב דברים, שאין זה מדרך החכמים (טז ב-ה).

גם על מה שאמר אודות חפשיות הבחירה לא ענהו מטעם זה, בל ישנה בחינם דברים שכבר נאמרו.

רק עתה יצא להשיב לו על שני דברים:

  • א] מה שעתה יצא אליפז להרשיעו כרשע גמור, ולהחליט עליו משפט הרשע ועונשו, שכל מה שדיבר מפחד הרשע וממפלתו הורה באצבעו על איוב שבו נתקיים כל זה, ועל זה הרבה לצעוק ולהתלונן (סימן טז ז-כא).
  • זאת שנית על מה שרצה לחזק שיטתו הקודמת בשיאמר שעיקר הגמול הוא השארת הנפש אחר המוות, כמו שאמר (איוב טו יא): "המעט ממך תנחומות אל כי תשיב אל אל רוחך", על זה הרבה להתווכח, שבאשר מהות הנפש היא עניין נעלם, ורוב בני אדם אין משיגים התעלומה הזאת, ולא יראו רק את המוחש, שהצדיק מיוסר בייסורים בחיים המורגשים, ועל חיים אחרים נפשיים אין מי שיהיה ערב להם על זה שהנפש תחיה אחר המוות, כי דברים האלה צפונים מעין המוחש, וגם השכל לא יתבונן בם בינה, כמו שאמר "כי ליבם צפנת משכל" (יז ד), וכל בני אדם פונים רק אל חיים הנראים ומורגשים, וכשרואים שהצדיק מיוסר בייסורים, יש יחליטו עליו משפט מעוקל ויוכיחו מזה שהוא רשע, כמו שהיה באיוב, ויש שיחזיקו שהוא צדיק ויתלוננו על ההשגחה. ואם כן, סדר זה מייסורי הצדיקים ושלוות הרשעים מביא את האדם לידי הכחשה ותלונה ושוממות הדעת, והוא צלמוות בהנהגה ולא סדרים, והיה ראוי שיתנו לצדיק צדקתו ולרשע רשעתו בעולם הזה, למען יראו וישכילו ויקחו מוסר, ועוולתה תקפוץ פיה.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעתי כאלה רבות", נגד מה שאליפז שנית שנה את הדברים שאמר כבר במענה הקודם, שמ"ש מה אנוש כי יזכה וכו' הם הם הדברים שאמר בסימן ד' האנוש מאלוה יצדק וכו', וכן במה שהשיב על חפשית הבחירה לא חדש דבר, משיב לו, למה ישנה דברים שכבר אמר, הלא כבר שמעתי כאלה רבות, ומה הוספת בדבריך עתה, "מנחמי עמל כולכם", אתם דומים כמי שאינו יכול לנחם בדברים המתישבים על הלב, וירבה דברים עד שיעמול המתנחם מלהשיב ומוכרח לשתוק, ובזה חושבים שנחמו אותו:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הקץ", המברר דבריו בהכרעת הראיה והמופת יש לדברים קץ, כי במקום שיעמוד המופת האחרון המכריע שאין תשובה עליו, יכלה הוכוח, לא כן המדבר דברי רוח, דברים העולים על רוחו בלי ראיה, הוא לא ישים קץ לדבריו, כי יוכל לשנות דבריו לאין קץ, אחר שלא ישים לב לטענות וראיות שכנגדו, "או מה ימריצך כי תענה", או אם תאמר שדבריך אינם דברי רוח רק דברי שכל, אשאלך אמור מה ימריצך ויחזק אותך במענה זאת, מה המופת והראיה שהבאת לחזק דבריך, ואחר שלא הבאת שום ראיה רק אמרת שכן חזית במחזה למה ענית שנית? :


ביאור המילות

"ימריצך". הוא פירוש ובאור הדבר לבררו היטב מה ברר דבריך, כמו מה נמרצו אמרי יושר:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם אם יש את נפשכם תחת נפשי הכי גם אנכי ככם אדברה" בתמיהה? אם היה מקרה כזאת מגיע אליכם ואתם הייתם המנוגעים תחתי ואני הייתי בא לנחם אתכם, וכי הייתי מדבר כמוכם להרשיע אתכם ולהכאיב את לבבכם? לא כן, כי בהפך הייתי עושה, " אחבירה עליכם במלים" הייתי מתחבר במלים עליכם, והייתי מסייע את דבריכם ומצדיק אתכם, " ואניעה עליכם במו ראשי" ומצטער עמכם על שנעשה לכם רעה כזאת בלא משפט:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אאמצכם", ובזה הייתי "מאמץ אתכם במו פי", כי המתיסר בחנם ימצא אומץ בלבו אם רואה שהכל מכירים צדקתו שהוא נספה בלא משפט, "וניד", ר"ל הייתי מאמץ אתכם בכל כחי גם אם "ניד שפתי יחשך", אם היו שפתי נלאים מרוב הדבור מבלי אוכל להגיד אותם יותר, עדיין הייתי מתיגע לחזק אתכם:


ביאור המילות

"וניד". נידתי השפה, כמו נוד צפור:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם אדברה", הנה אני רואה שלא ארויח בדברי ולא אפסיד בשתיקתי, כי אם אדברה לא ארויח מאומה, כי בזה לא יחשך כאבי, "ואם אחדל" מלדבר לא אפסיד, כי "מה מני יהלך" מה אפסיד ע"י איזה ריוח וא"כ היה טוב יותר לשתוק מלדבר:


ביאור המילות

"אדברה, אחדלה". ברוב דברי הספר בא מדבר בעדו העתיד בה"א נוספת בסוף, שמורה על הרצון, אם ארצה לדבר, אם ארצה לחדל וכן ואסלדה אדברה אשיחה אבחרה אשכחה אעזבה ואבליגה, וכן בכל הספר:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אך עתה הלאני", שהכאב שלי הלאני עד שאני מוכרח לדבר, "השמות" אתה כאבי, אתה "השימות כל עדתי" היא הריגת בניו ובנותיו שהם היו העדה שסביב לו, וא"כ:


ביאור המילות

"הלאני". מוסב על הכאב, וגדר לאה פסיקת הכח.

"עדתי". כן קורא בניו שהיו עשרה, נגד מ"ש עדת חנף גלמוד שכיון על בניו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותקמטני", קמטת והכרת גם אותי, (מצייר את כאבו וצרתו כעצם מופשט שהוא גרם לו כל הרעות האלה) "לעד היה", ואח"כ היה דבר זה עצמו לעד נגדי. שע"י שנענשתי בגוף ובבנים ואני איני מחריש רק צועק חמס, זאת מביאים נגדי לעד להעיד עלי שאני רשע, (וכיון עמ"ש אליפז ירשיעך פיך ושפתיך יענו בך), והנה תפס אל זה מליצה נמרצה, ממה שנודע בקורות עמים הקדמונים כשהיו רוצים לבחון את איש שנחשד על גניבה ורצח ויתר עבירות והוא היה מכחיש, היו מיסרים את הנחשד ביסורים קשים ומרים, והיו מביטים בפני המיוסר, אם ראו שסובל יסורים אלה כאלו אינו מרגיש בהם כלל, היו דנים מזה שהעלילה שקר, ואם ראו שמרגיש ביסוריו וכ"ש אם היה צועק חמס, דנו שהעלילה אמת, ואז היו מוסיפים להכותו על אלה מכה רבה, וכשהוסיף לצעוק כן היה מתחזק אצלם לדעתם שהחשד אמת, לפ"ז העד שהיו מעמידים נגד הנחשד לברר שהחשד אמת, היו המכות שהסבו הם לו, וכן צייר את ענינו כאלו הוא נחשד ועי"כ הכו אותו ביסורים קשים, וז"ש ותקמטני, וזאת עצמו מה שהוא מרגיש ביסורים וצועק, לקחו לעד לברר עי"כ שהוא רשע, וז"ש "לעד היה ויקם בי", העד הזה, "וכחשי בפני יענה", העד הזה (שהם היסורים) מברר ועונה בי שאני מכחש, כי החשד אמת שאני רשע:


ביאור המילות

"ותקמטני". ענין כריתה, כמו אשר קומטו ולא עת (לקמן כ"ב). ויקם בי, כמו כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה. ועז"א "בפני יענה, וכחשי", ר"ל שעונה ומעיד להכחישו:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אפו", האף והכעס של העד הזה, "טרף" אותי, מצייר הציור הנפלא הזה כאשר יהיה עת יקום עד באיש לענות בו סרה והוא מכחיש את העד, והעד חורק עליו שיניו וסוטרו על פניו, ופה שיצייר שההכאה הוא עצמו העד והוא עצמו המכה, בא הציור הזה נשגב מאד, שהאף של העד הוא עצמו טורף אותי, והאף הזה הטורף הוא עצמו "ישטמני", ע"י רשעי שנברר ע"י הטריפה וההכאה שלו, וע"י שאני מכחיש "חרק עלי בשניו", ומוסיף להכותי, "וצרי ילטוש עיניו לי" להביט אם אוסיף להרגיש את הטריפה וההכאה, שבזה כן יוסיפו לברר שהחשד אמת, ועי"כ.


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פערו עלי בפיהם", שכל הקהל העומדים סביב התחילו לפעור פיהם, כמו שהיה אם הנחשד לא עמד בנסיון וצעק מתוך מכאוביו שאז התברר בעיני כל שהחשד אמת, והיו צועקים עליו ומכים לחייו, "ויחד עלי יתמלאון" ויתקבצו, אחר שיצאתי חייב אצלם:


ביאור המילות

"יתמלאון". כמו מלוא רועים, קיבוץ כללי שלא יחסר אחד מהם:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יסגירני", אחר שצייר מהות העדים ומהות הקהל העומדים במקום המשפט שהוא נידון שם, מצייר את השופט הדן אותו, ואת המליץ שניתן לו להמליץ בעבורו וללמד עליו זכות, (כדרך בבתי המשפט להקים מליץ שיטעון בעד הנידון ויבקש לו זכות).

"השופט שנסגרתי בידו הוא עויל", נער עושה עול, והמליצים בעדי הם רשעים ועל ידם רוצים להעלות רטיה למכאובי:


ביאור המילות

"ירטני". מענין רטיה שמניחים על המכה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלו הייתי", עתה מצייר גוף העונש והיסורים, ומצייר שהמסיר אותו נהג עמו כאשר יעשה האריה ויתר טורפי טרף עם טרפם, שאחר שאחזוהו לא ימיתוהו בפעם אחד, רק ישחקו בו ע"י שיניחו אותו לברוח וישובו ויאחזוהו וישליכוהו ממקום למקום, כן תחלה "פרפרני", ואח"כ הניח אותי ורציתי לברוח ורדף אחרי "ואחזי בערפי ויפצפצני", ואחר כך אחר שלא יכולתי עוד לזוז ממקומי "הקימני לו למטרה" לירות בי את בני אשפתו, ואז.


ביאור המילות

"ויפרפרני". כמו פור התפוררה ארץ (ישעיה כ"ד), שפרר את גופי לפירורים קטנים, ואחר כך "ויפצפצני" מענין נפוץ, שעקרו פוץ שהפיץ הפרורים לכל רוח, וכפל אותיות הפעל מורה על רבוי הפעולה:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יסבו עלי רביו" ומורי קשתו, "יפלח כליותי" בחציו, בזה "לא יחמול" עדיין, "עד שישפך לארץ מררתי":


ביאור המילות

"רביו". מענין רובה קשת:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יפרצני", ואחר שכבר פרץ את כל איברי ואין בי מתום, התחיל "לפרוץ" שנית "פרץ על פני פרץ", את האיברים שכבר נפרצו, לשבור שבר על שבר, ואח"כ "ירוץ עלי כגבור" תפס המשל כמו שהוא במלחמה שתחלה מורים בחצים מרחוק ואחר כך ירוץ על הנלחם ללחום עמו בחרב, והיתה מרוצתו בגבורה כאילו יש בי עדיין כח ללחום אתו:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו-טז) "שק", עתה מסיים דבריו, שאחר כל המכות שהוכיתי באכזריות חמה לא עשיתי דבר רק מה "שתפרתי שק על גלדי ופני חמרמרו מני בכי", על רוע מזלי:


ביאור המילות

"גלדי". הוא העור הנגרד מלמעלה, דברי חז"ל גרדו והעמידו על גלדו, "קרני". מליצה על הראש, כמו תרוממנה קרנות צדיק, קרנו תרום בכבוד, ששם מקום הקרן בחיות, ומצייר האבילות בלבישת שק ונתינת עפר על הראש:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"חמרמרו", י"מ מענין אדמימות, כמו יין חמר, וי"מ מענין כויה, כמו מעי חמרמרו, וי"מ מענין חומר מים רבים, ששטפו מי הדמעות על פנים:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על" והיה בכייתי, כי כל זה נעשו לי "על לא חמס בכפי" ונתיסרתי בלא משפט, (ר"ל ומה ראיה יביאו מן מה שצעקתי על המכאובים שדנים מזה שאני חייב, והלא ע"ז בעצמו צדקתי יען שנעשה לי כ"ז על לא חמס בכפי, ובלא משפט), "ותפלתי זכה", ר"ל וידעתי כי אזכה בתפלתי זאת שאני מתפלל עתה, לאמר:


ביאור המילות

"זכה". משתתף עם זכות, שתפלתי תזכה בדין:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ארץ אל תכסי דמי", ר"ל הגם שבארץ יצאתי חייב בדיני, ודרכה לכסות דם הנהרג ע"י רשעו, אל תכסי את דמי, "ואל יהי מקום לזעקתי" אצלך, כי בארץ אין איש יודע זכותי, אבל בכ"ז הגם שבארץ יצאתי חייב ע"י עדי שקר שהם יסורי, וע"י שופט העויל ומליצים הרשעים, בכ"ז.


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם עתה", הגם שיצאתי חייב במשפט הארץ למטה ע"י עדי שקר אלה, הנה "בשמים עדי" שיעידו לזכותי, (ומאמר זה מובנו תאומי, ר"ל שבשמים יודעים שאני צדיק, גם ר"ל שהיסורים אינם עדים על עונותיו, כי בשמים יודעים שבאו עלי היסורים ע"י השמים שהם מערכת הכוכבים, ועדים אלה יעידו נגד העד שהזכיר בפסוק ח':


ביאור המילות

"בשמים עדי, וסהדי במרומים". מרומים גבוהים משמים וי"ל עד, במה שנוגע בין אדם לחברו, ושהד במה שנוגע בין אדם למקום, כמו גלעד ויגר שהדותא, לפי מה שפרשתי שם:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מליצי", ונגד המליצים הרשעים שהעמידו לי במשפט הארץ כמ"ש ועל ידי רשעים ירטני, יאמר "שמליצי הם ריעי" ורעיוני, שרעיוני יודעים שאני צדיק והם ימליצו בעדי בדין שמים, רק עדיין צריך שופט אחר נגד שופט העויל שאמר יסגירני אל אל עויל, ועל זה אמר "אל אלוה דלפה עיני", ואבכה לפניו שהוא יהיה השופט, ואבקש ממנו, כי.


ביאור המילות

"רעי". הם הרעיונים, כמו בנת לרעי מרחוק:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יוכח לגבר עם אלוה", ר"ל שיוכיח ויברר המשפט שיש לגבר נגד אלהים, כמו שמבררים דברים שבין "בן אדם לרעהו", שמה שהוא צדק ובלתי צדק במשפט שבין אדם לחברו יהיה ג"כ ההוכחה והבירור במשפט שבין אדם למקום, שבזה בודאי אצא צדיק בדיני, ומעתה מתחיל טענותיו:


ביאור המילות

"ויוכח", ברור הדברים, כמו מה יוכיח הוכח מכם (למעלה ו'), "ובן אדם", הוי"ו וי"ו ההשואה, כמו מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", לעומת מ"ש אליפז המעט ממך תנחומות אל כי תשוב אל אל רוחך, שהגם שנתייסר ביסורים בעוה"ז הלא ראוי שיתנחם ע"י השארת הנפש אחרי המות, שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ושם יקבל שכרו בנעימות נצח, טוען ע"ז, הלא "שנות מספר יאתיו", השנים הקצובים לי לחיות בעוה"ז שהם שנים שיש להם מספר (כי חיי העוה"ז קצובים במספר), הלא יאתיו בהכרח, ואז "ארח לא אשוב אהלך", אלך מן העוה"ז ולא אשוב עוד אל חיים האלה, וראוי שישלמו לי גמול מעשי בעוה"ז בעודי בחיים, ואתה תאמר כי.