פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על איוב ד


תוכן עניינים

פתיחה למענה השנית מענה אליפז

אליפז החזיק כדעת התורה, כי האדם חופשי בבחירתו, ושמערכת הכוכבים אין להם שום יכולת על דברים התלויים בבחירת האדם, כי הרשות והכוח בידו בכל מעשיו לעשות או לחדול בין טוב ובין רע, והכוכבים במערכתם לדרכם ילכו יגביהו עוף, ואין פועלים בעולם השפל, כמו שאמר "ובני רשף יגביהו עוף" (סימן ה' פסוק ז), דרכי האדם אינם חרוצים מפאת המערכה רק הבחירה בידו להרע או להיטיב לעצמו, כפי שיכין את עצמו ברצונו, כי ראינו שהכעס והתאוה ימיתו את האויל בבחירתו להתנהג במו (שם פסוק ב), האדם לעמל יולד, החריצות עיקר וההשתדלות מועיל ומוכרח אל ההצלחה (שם ז).

ומה שנראה לפעמים שיצלח האדם הצלחה פתאומית בלא עמל ובלא יגיע כפיים, כאילו השיג תכלית מא?? בלי אמצעים משתלשלים מובילים אליו, היא הצלחה כוזבת, בלתי מתקיימת בידו או ביד בניו, לא כן הצלחת הנהנה מיגיע כפיים, היא זרועיה תצמיח ותעש פרי (שם ג-ז).

לכן, גם הפחד אשר פחד איוב תמיד (כמו שאמר (איוב ג כה): "כי פחד פחדתי"), אשר תלאו בחיקוי שבא אל נפשו מגזרת המערכת, הוא בטעות, כי מפני חטאיו בא לו הפחד, כי לפיהן יעלה או ירד, כמו שאמר "הלא יראתך כסלתך", שיבואר גם כן שרוצה לומר "מכסלתך היה לך לירא, ותום דרכיך ראוי שיהיה תקותך" (סימן ד' פסוק ו).

אולם ביאר בדבריו עיקר אחד, הזכירו העיקרים (פרק ה ממאמר הרביעי), כי הפעולות האנושיות אי אפשר שיהיו כולם מוכרחות הכרח גמור כמו שהוא לדעת חוזי בכוכבים, שאם כן יבוטל טבע האפשר שהתבאר מציאותו מן החוש, ויעקרו כל שורשי התורה, ושיהיו כל פעולות האנושיות בחיריות בחירה גמורה, ושיהיה ההשתדלות מועיל בכולם, וכמו שהוא כן דעת הפילוסוף, הוא גם כן מבואר הביטול, שאנחנו רואים בחוש פעולות רבות שישתדל האדם להשיג דבר מה ויעשה כל ההכנות שאפשר שתעשינה להשיג התכלית ההוא, ולא די שלא יגיע התכלית ההוא אלא שההכנות ההם שעשה יהיו סיבות אל הגעת ההיפך, כמו שהיה באחי יוסף, שהשתדלותם במה שמכרוהו לעבד כדי שלא ימשול עליהם היה סיבה להגעת ממשלתו, וכן פעמים רבות יגיע לאדם טוב מה בזולת השתדלות כלל, כמו שהשיג שאול את המלכות בזולת השתדלות. אולם הפעולות האנושיות מחולקות:

  • שנמצאו פעולות הבחיריות בחירה גמורה, והם אותם שטבע האפשר שמור בהם, והם אותם שייפול בהם החריצות וההשתדלות, ושעליהם ישובח האדם או יגונה, ובהם יבוא האזהרה והציווי והשכר והעונש,
  • וקצת הפעולות מוכרחות הכרח גמור, כדברים שנגזר עליהם מאת ה' שיבואו על כל פנים, כמו מעשה דיוסף וכדומה,
  • וקצתם מעורבות מן ההכרח והבחירה, כמי שזורע ותגדל התבואה, והחופר ומצא מטמון, שלא תימצא התבואה לולא ההשתדלות שזרע ולולא ההשגחה שנתן מטר ורוח יורה ומלקוש בעיתו.

אולם, גם הפעולות המוכרחות או המורכבות מהכרח ובחירה, אין ההכרח מצד המערכת רק מצד השגחה ורצון ה' (שם פסוק ח).

והביא ראיה שנמצאו פעולות השגחיות מן המטר (שם ט-יב), וממה שהציל אביון מיד חזק ממנו, הגם שמצד הטבע היה ראוי שיגברו העריצים על החלשים וישמידום מעל פני האדמה (שם יב-יז), ומזה הצד ביאר, שלפעמים יגיע אל האדם איזה רעה בהשגחת ה', כדי להצילו על-ידי-כך מרעה יותר גדולה המוכנת לבוא, כמי שרוצה לצאת לדרך וניגפה רגלו באבן ומנע ללכת בדרך ההוא, או מי שרוצה ליכנס לספינה וקפץ עליו חולי ולא הלך, ונפלו לסטים בדרך ההוא, והספינה טבעה בים, נמצא על-ידי הרע המועט שמרו ה' מרעה יותר גדולה המעותדת לבוא (שם יז-כג), ההשגחה הזאת מתפשטת על הצדיקים על כל פרטי מעשיהם (שם ח), עד שישמרם מכל הפגעים למיניהם (שם כג), וגם בני חיי ומזוני לא במזלא תליא מילתא לדעתו רק בזכות ובהשגחה (שם כד-כז). והראיה על זה:

  • בעניינים הכוללים - מטבע המטר, והשקות הנחלים במדינות שאין המטר יורד שם, כארץ מצרים (שם ט י),
  • בעניינים החלקיים - ממה שמפר מחשבות ערומים, או שלפעמים יהיו האמצעיים שהכינו לתכלית מה סיבה אל ההיפך כנ"ל (שם יב יז).

ובזה השיב על-פי החקירה על תלונת איוב אשר התלונן ואשר היה אצלו מופת חותך להכחיש ההשגחה ממה שנמצאו צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, והוא אמר כי יהיה זה לפעמים לטובתם (שם יז כג).

אולם, יען שתשובה זו אינה מספקת בעיניו, ורק הוציאה משכלו, כמו שאמר "הנה זאת חקרנוה", לא סמך על תשובה זו (שם כז), ועיקר שיטתו בשאלה הזאת של צדיק ורע לו, ביאר בסימן ד', ואמר שהגיע לו הופעה על זה בדרך נבואה, שהודיעו לו בחזיונות לילה, שהרע הבא על הצדיק הוא בעבור איזה חטא אשר חטא, כמו שאמרו רז"ל "אין ייסורין בלא עוון", והגם שלא נמצא לו חטא בהשקפה ראשונה, אין אדם יכול להתהלל ולומר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי, אם בהשקף על גדולת הבורא ורוב טובותיו עם האדם, שלפיהו התחייב לו עבודה בלי תכלית, ואם בהשקף על שפלות האדם נגדו, שמצד שתי אלה ההשקפות הוא מן הנמנע שיזכה ילוד אשה נגד אלהי מרום, ושיאמר שהשלים כל עבודתו לאלהי עושו בתכלית השלמות, ולכן יביא ה' עליו ייסורים, לא לרעתו אך לטובתו למרק עוונו לרפא חולי נפשו טרם יתמלא סאתו, וטרם יתחייב בעונש גדול יותר כבד ויותר ארוך, אם באבדון נפשו מנצחיותה, אם באבדון גופו למות קודם זמנו (סימן ד' יב כא),

ותרופות אלה קלים המה בערך מה שיעלו ארוכה שלא ייכרת לנצח, בעניין שלפי שיטתו יצוייר שהצדיק יתייסר, אבל לא יצוייר שהצדיק יאבד (ז יב), ומייסורי איוב אין ראיה גם לפי דעתו רק שהצדיק מתייסר לא אובד, ואם כן נהרס כל היסוד אשר הניח איוב להוכיח דעתו שהארץ ניתנה ביד המערכת ממה שבאו עליו ייסורים הגם שלא חטא לפי דעתו, כי הייסורין האלה באו עליו בעבור איזה חטא שמצא בו שלא השלים עבודתו כראוי לערך עבודת האל שאין לה גבול ותכלית, ולא באו הייסורין להאבידו כי עוד ייבנה ויתכונן (שם וסימן ד' כ כז).

והוסיף להוכיח לו שאינו שלם בעבודתו לגמרי, ממה שתיכף שבאו עליו ייסורים החל להתלונן על ה' ולהכחיש בפינות האמונה, שזה סימן שיראתו את ה' לא היה באמת רק מאהבת גמול ויראת עונש, כי הירא את ה' באמת, לא ימעדו אשוריו בעת אשר יוכיחנו אלוה, ולא כאיוב הבל יפצה פיהו להפך הקערה על פיה (סימן ד' פסוקים ב ז).

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנסה", וכי "נסה" מכבר איזה "דבר" רע ומקרה ופגע לבא "אליך", אשר לכן "תלאה" עתה? ר"ל וכי כבר קדמו עליך פגעים רבים ומכאובות עד שעתה נלאית נשוא אותם? הלא עד עתה שום דבר לא נסה א"ע לקרב אליך ולהרע לך, וזה הפעם הראשון שבא עליך דבר רע ואיך נלאית תיכף ומעדו אשוריך? "ומי יוכל לעצור במלין" מלהתוכח כנגדך?


ביאור המילות

"הנסה דבר". מלת דבר הוא הנושא, ור"ל דבר ממקרה העולם ודבר רע, כמו כי שלום לך ואין דבר (ש"א כ' כ"א), מצייר דבר הרע כעצם מופשט שמנסה א"ע לבא על האדם להרע לו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה יסרת", ר"ל אך עתה ע"י שפערת פיך לבלי חק לכפור בהשגחה ובפנות האמונה, בזאת יסרת רבים, שזה יהיה להם למוסר השכל, וגם הכושל באמונה יקימון אותו מליך עתה ויצדיק דין שמים, ויכיר כי צדיק ה' במשפטו, כי ממה שיראה שתכף בבא עליך רעה נלאית ולא עמדת בנסיון, מזה יכירו כולם שעבודתך לא היתה לשם שמים רק מאהבת הגמול ויראת העונש, ויראתך היתה ע"י כסלתך ותקותך ולא יראה אמתית ובזה יכירו כולם שה' הביא עליך את הרעה במשפט ובצדק, משא"כ אם היית מחריש ומקבל היסורין היו הכל אומרים שצדיק כמוך נתיסר בלא משפט, והיו מוצאים פ"פ לכפור בהשגחה:


ביאור המילות

(ג-ד) "ידים רפות תחזק. וברכים כרעות תאמץ". ברכים כורעות הוא יותר מן כושל, שהוא ע"י דבר אחר, והכושל והכורע ברגליו הוא יותר מידים רפות, שזה נופל לגמרי. והוסיף במליצתו גם "כושל יקימון מליך", וגם ברכים כורעות תאמץ, והאימוץ הוא יותר מן החיזוק, והסדר תמיד חזק ואמץ. וכן אמר (ישעיה ל"ה) חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה" עתה ע"י שמלאת פיך חצץ "יסרת רבים" שיקחו מוסר ממך להצדיק דין שמים, וגם "ידים הרפות" באמונה "תחזק" עתה," ומליך יקימון את הכושל" באמונה שיכיר וידע שכל דרכיו משפט ואין עול:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי עתה", אחר שעתה בפעם הראשון "תבא" הדבר והרעה "אליך", וגם רק תבא אליך, שזה תחלת ביאתה ולא מימים רבים רק עתה מתחלת הרעה לבא, ויותר מזה "שרק תגע עדיך" נגיעה לבד, ר"ל ששבט אלוה רק התחיל לנגוע בך זה מעט זמן, ובכל זה "ותלא ותבהל", ולא יכולת להתאפק מעט זמן ולעמוד בנסיון, מזה יכירו כולם וידעו, כי.


ביאור המילות

"תבא אליך", תגע עדיך. במ"ש תגע מוסיף שלא באה עדיין אליו ממש, רק נוגעת אליו. ובמ"ש עדיך, מוסיף שגם לא נוגעת אליו בעצמו רק עדיו סמוך לו, לא בעצמו ממש, שמלת עד מציין לרוב עד ולא עד בכלל (עמ"ש הושע י"ד ב'), ועז"א "ותבהל", כי הלאות לא יצדק רק אם כבר סבל את הרע ונלאה ממנה:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלא יראתך כסלת", שמה שעד עתה היית ירא אלהים לא היתה יראה אמתית, כי היתה רק בסבת "כסלתך", שהיית מקוה על ידי יראת ה' להשמר מכל רעה ונזק, והיית ירא יראת העונש לא יראת ה', וכן "תקותך" היתה סבת "תום דרכיך", מה שהיית תמים דרך לא היה לשם ה' רק בעבור תקות הגמול והשכר, כי לכן אחר שראית שה' הביא עליך יסורים וסר טובו ממך התחלת להכחיש בהשגחה ובפנות האמונה, וא"כ מבואר כי הביא עליך היסורין כדין:


ביאור המילות

"כסלתך, תקותך". המקוה מקוה להשיג דבר טוב, והכסל הוא הבוטח שלא יגיע אליו רעה, כמ"ש כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד (משלי ג') והיראה תמנעהו מלעשות רע, מפני כסלו שלא יגע לו רע, והתום דרך יעשה טוב מפני התקוה להשיג טוב, ונגד מ"ש בשבחי איוב, תם ישר, אמר תקותך ותום דרכיך, ונגד מ"ש ירא אלהים וסר מרע, אמר יראתך כסלתך.

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכר נא". אתה אומר שהצדיק נספה בלא משפט ומזה הבאת ראיה לכפור בהשגחה, הנה הבא להחליט דבר כזה צריך שיברר דבריו מן הבחינה והנסיון שכן קרה לצדיקים רבים שנאבדו בלא עון. אני אומר לך "הזכר נא מי הנקי אשר אבד", הזכר נקי אחד בשמו שבו קרה זאת? ואם שכחת שמו, הזכר נא עכ"פ "איפה ישרים נכחדו", הזכר שם המקום ששם קרה המאורע הזאת:


ביאור המילות

"נקי אבד, ישרים נכחדו". הנקי יציין שהוא בפ"ע נקי מחטא, הגם שיוכל להיות שבני אדם יחשדו אותו, וזה ההבדל בין נקי לצדיק, שהצדיק יציין שהוא צדיק בדינו בעיני בני אדם, וכמ"ש בסנהדרין (דף ל"ג ע"ב) מנין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד י"ל ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו, ת"ל נקי אל תהרג, (ר"ל הגם שיצא חייב הוא נקי וי"ל זכות) ומנין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד י"ל ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו ת"ל וצדיק אל תהרוג, (ר"ל הגם שאינו נקי באמת הלא יצא צדיק בב"ד), ויש הבדל בין אבד ובין נכחד, שהנכחד הוא בערך בני אדם שמכחידין מציאותו, ובזה משתתף עם הוראתו הפשוטה על ההכחשה, ולפ"ז הנקי יצוייר שיכחד, שבני אדם שאין יודעים שהוא נקי יכחידו ויכחישו מציאותו, אבל לא יצוייר שיאבד, והישרים שהם ישרים גם בפני בני אדם, לא יצוייר שיכחדו, כי כולם יודעים ישרם וצדקתם:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כאשר ראיתי", ר"ל אנכי אזכיר לך מעשים רבים שרשעים כלו ואבדו ואזכיר לך שמותם, ואתה הזכר עכ"פ מעשה של נקי אחד שאבד כמו שאני אזכיר מה שראיתי שחורשי און יאבדו, ושיעור הכתוב "זכר נא מי נקי אבד כאשר ראיתי חרשי און מנשמת אלוה יאבדו", ר"ל שזה יקרה לרוב שהצדיק מתיסר ביסורים זמניים לפי שעה למרק חטאיו, אבל לא יקרה שיאבד לגמרי, וזה ההבדל בין צדיק לרשע, שהרשע במלאות ספקו זכרו אבד מני ארץ והצדיק שבע יפול וקם. וז"ש זכר נא מי הוא נקי שאבד על זה האופן שראיתי שחורשי און וזורעי עמל בהגיע העת אשר יקצרוהו ויקבלו עונשם, אז.


ביאור המילות

"חורשי און וזורעי עמל". העמל מציין יגיעת הנפש, והאון מציין הכח שלא במשפט, ומציין ההכנה לעשות און וגזל בשם חרישה, שהיא הכנה אל הזריעה, ואחריו תעמל נפשם לשמור האון שיעשה פרי, כמו שהזריעה בא אחר החרישה, שהיא שמירת האון בלב ובמחשבה ורוב המחשבה בו וזה קורא בשם עמל, שלכן יגדל פרי חטאתם עד יבוא להם עת הקציר לקצור פרי מעשיהם ולקבל ענשם:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מנשמת אלוה יאבדו", מן העולם לגמרי, "ומרוח אפו יכלו" ולא ישאר זכר למו, ואבדון כזה לא יקרה אל הצדיק והנקי:


ביאור המילות

"מנשמת אלוה יאבדו ומרוח אפו יכלו". הרוח גדול מן הנשימה ושבא על הוצאת נשימת האף לחוץ, כמו אשום ואשאף יחד (ישעיה מ"ג י"ד), והרוח הוא הרוח הכולל הנושב, והכליון גדול מן האבדה, שהאובד נמצא באשר הוא שם, והכלה אינו עוד במציאות, ויאמר, כי מנשימה קלה של אלוה יאבדו ממקומם ומנחלתם, ומרוח הגדול של אפו יכלו לגמרי מן העולם:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שאגת", שיעורו שאז "יאבדו ויכלו שאגת אריה וקול שחל, ושני כפירים נתעו", שאז נעקרו מלתעותיהם החדות, (המשיל את הרשעים לאריה טורף בגבורתו, שיצוד טרפו על ידי שאגתו שיפיל אימה, ואח"ז אוחז הטרף בשניו, ובבא זמן מפלתו יכלו כלי הטרף שלו ויאבד כחו), ואז.


ביאור המילות

(י-יא) "שאגת". מלת יכלו שבפסוק הקודם נמשך לשתים, מרוח אפו יכלו, (יכלו) שאגת "אריה וקול שחל". וכן "שני כפירים נתעו" נפעל משורש לתע כמו מלתעות כפירים, כמו נלתעו, ונפל למ"ד פ"א הפעל ונשלם בדגש, כמו שיהיה בשורש לקח, ור"ל יעקרו מלתעותיהם, כמו מ¡ס£ק?ל מ¡ש£ר?ש ודומיהם. אריה ושחל הם גדולים, וכפירים הם הקטנים, וליש מין גדול באריות, ולביא כולל הנקבה שי"ל גורים, כמ"ש (נחום ב'):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ליש אובד מבלי טרף", וימות ברעב, "ובני לביא יתפרדו", והנמשל שהרשע העריץ עת יחלש ויתום כחו ימות ברעב וזרעו מבקש לחם, לא כן הצדיק הגם שיתיסר לפעמים, לא יאבד רק עוד ינוב בשיבה ולא ירעיב ה' נפש צדיק:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואלי", אמנם על היסורים שבאים על הצדיק, הודיע תשובה אחת אשר השיג על ידי הופעה נבואיית, רק שלא היה לו בזה נבואה שלמה (כי תשובת השאלה הזאת מפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו לא גלה ה' לשום נביא וחוזה, וכמ"ש חז"ל שע"ז בקש מרע"ה הודיעני נא את דרכיך) רק נבואה כהה כרואה באספקלריא שאינה מאירה, וחשב כי נמצא בהשגה זאת כל החסרונות הנמצאים לנבואה בלתי מבוארת (כמו שחשבם הרמב"ם פ"ז מה' יסודי הדת בחשבו ההבדלים שהיו בין נבואת אדון הנביאים לנבואת יתר נביאים),

  • א) שלא ייחד אליו הנבואה ביחוד רק "אלי דבר יגונב", כמי שיתנוצץ אליו הברק בליל חשך ואפלה ואח"כ יעלם ונשאר בחשך (כמ"ש המורה בהקדמתו),
  • ב) שבאתהו הנבואה דרך משל וחידה (שזה נכלל ג"כ במלת יגונב) ולא הבינוהו כל פרטי המשל רק קצת ממנו כחלום חזון לילה שמעורב בו גם דברים בטלים, ועז"א "ותקח אזני שמץ מנהו",
  • ג) שלא היתה הנבואה בהקיץ רק בחלום חזון לילה ולא באהו החלום בסוף הלילה שאז כבר נחו הרעיונים מהרהורי יום, רק.


ביאור המילות

"שמץ". מעט מן המעט. וכן מה שמץ דבר נשמע בו (לקמן כ"ו י"ד) "מנהו", כינוי הנסתר. בה' וא"ו במלות כמו בפעלים:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשעיפים מחזיונות לילה", בעת שהיו הסעיפים עדן מלאים מחזיונות לילה, שזה היה בתחלת השינה תיכף, "בנפול תרדמה על אנשים", שמצד זה היה הבר מעורב עם התבן, ודבר האמת מתנוצץ בין מסך ערפל,

  • ד) שנזדעזעו איבריו מרוב הפחד, ועז"א.


ביאור המילות

"בסעיפים", הם המחשבות ההולכים בלולים בלי סדרים רק מתפצלים בתגבורת הרעיונים לרגלי המדמה, כשעיפי האילן, וכן סעפים שנאתי (תהלות קי"ט):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פחד קראני ורעדה", והפחד הזה נתפשט בכל האיברים עד "שרוב עצמותי הפחיד",

  • ה) שהשיג בנבואתו איזה דמיון שזה מורה על פעולת כח המדמה בעת ההיא, וספר שהשיג את הדמיון ההוא בכל חושיו, אם בחוש המשוש, כי.


ביאור המילות

"פחד, ורעדה". הרעד הוא רעידת הגוף מרוב הפחד (עמ"ש ישעיה י"ט ט"ז):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רוח על פני יחלף", שהשיג רוח נושב על פניו ונתפעל ממנו כ"כ עד כי "סמרה שערת בשרו", וכן השיג את הדמיון בחוש הראות, אבל בראיה כהה מאוד, כי.


ביאור המילות

"תסמר". שערותי עמדו כמסמרות מרוב הפחד:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יעמד", שעמד לנגד עיניו, ובכ"ז "לא הכיר מראהו" רק "תמונה לנגד עיני" ולא ידע מהות התמונה בבירור, וכן השיג אותו בחוש השמע וגם זה בשמיעה חלושה מאד כי "דממה וקול אשמע" ששמע דבר שהוא אמצעי בין הדממה ובין הקול, כאילו היו קול ודממה יחד, וכ"ז ציור אל חולשת ההשגה:


ביאור המילות

"דממה וקול". וכן קול דממה דקה (מלכים א' י"ט) האנק דום (יחזקאל כ"ד):

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האנוש", ר"ל דממה וקול אשמע שהקול אמר אלי בנבואה "האנוש מאלוה יצדק", הודיעו אותו שמן הנמנע שימצא גבר שיהיה צדיק בדינו לגמרי אחר שהעבודה וההודאה המוטלת על האדם לאלהים א"א שיצא בו ידי חובתו בשלמות משני טעמים,

  • א) בהשקף על גדולת האל ורוממתו, שלפי רוב גדולתו יחויב אליו היראה וההכנעה בתכלית מה שאפשר עד שלא יוכל האדם לאמר שהשלים חובתו בזה בשלימות, וז"ש "האנוש מאלוה יצדק" ר"ל הכי יצטדק מזה הצד שהוא אלוה גבוה מעל גבוהים,
  • ב) בהשקף על רוב חסדיו וטובותיו שקבל האדם ממנו, שהוא העושה אשר עשהו ויכוננהו בתכלית היופי והשלמות והתיקון, ומצד זה הוא מחויב לעבדו עבודה גדולה לפי רוב טובותיו עמו, וז"ש "האם מעושהו יטהר גבר", הכי יוכל להתטהר לפי ערך החיוב שהוא חייב לעבדו מצד שהוא עושהו ויוצרו ולהשלים מה שמחויב לעבדו מצד זה, זאת שנית א"א שישתלם האדם בשלימות מפני שפלותו ופחיתת חמרו, וז"ש.


ביאור המילות

"האנוש מאלוה יצדק, אם מעושהו יטהר גבר". יש הבדל בין אנוש ובין גבר, אנוש מציין החולשה, וגבר מציין הגבורה, שנגד מ"ש מאלוה, יאמר הכי אנוש החלוש והקטן יצדק נגד אלוה הגדול הגבור והנורא, ונגד מ"ש מעושהו, תפס שם גבר, שלפ"ז מחוייב בעבודה יתירה יותר כפי שהוסיף לו טובה שבראו גבר נאזר בגבורה וחיל ויש הבדל בין יצדק ובין יטהר, שהצדק הוא כשלא חטא כלל, והטהרה תהיה אחר הטומאה, או כשבא על החטא הוא שיטהר מחטאתו ע"י תשובה, כמו לטהר אתכם מכל חטאתיכם, וע"ז מוסיף שאחר שא"א שיצדק בלא חטא ועון הגם שתאמר שמצד שהוא אלוה יוכל לטהר מן החטא ע"י חרטה ותשובה, מצד שהוא עושהו והחטא הוא כפית טובה, מ"מ א"א שיטהר כלל ולא יסלח לו בלא יסורין:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן בעבדיו", שהם צבא מרום הכוכבים והגלגלים, הגם שהם עובדים אותו בתמידות במהלכם הנצחי, בכ"ז אין בהם קיום והתמדה וגם "במלאכיו לא ישים תהלה" והארה בשלימות, הגם שהמלאכים הם עוד נעלים מן הגלגלים רוחנים ושכליים, אינם טהורים נגד האל:


ביאור המילות

"עבדיו, מלאכיו". המלאך נכבד יותר מן העבד, שהוא ישולח בשליחות של כבוד והוא קרוב למלך (עי' ישעיה מ"ד כ"ו), ולפ"ז בא פה שם עבדיו על הגלגלים, ומלאכיו על המלאכים שהם גבוהים מהם במעלה, והם המוכנים לשליחות מה' בענינים שהם למעלה מן העבודה הקבועה שהיא עבודת הטבע הסדורה מששת ימי בראשית אל עולם הגלגלים ותהלה פי' מענין הארה, (ומלת לא נמשך לשנים, לא ישים תהלה), כמו בהלו נרו עלי ראשי, וי"מ מענין הוללות וסכלות, ונשתנה משקל השם להבדיל בינו ובין תהלה לדוד, ועי' במכלול:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אף" וכ"ש בני אדם שחומר האדם שפל ונקלה מאד, בהשקף על משך זמן מציאותו, ועל התחלתו ועל אחריתו, כי כל משך זמן מציאותו וימי חייו הם "שוכני בתי חומר", ישכנו נפשותם בגויות שעשוים מחומר האדמה, והחומר הוא הבית שבו ישכון האדם (היינו נפשו שהיא עקר האדם) כל זמן היותו על האדמה, והבית חומר הזה "בעפר יסודם", היסוד שלו בנוי מעפר, היינו שראשית הויתו הוא מטפת הזרע הסרוחה וסופו של הבית הוא "שידכאום לפני עש", שאח"כ רימה ותולעה ידכא אותו אחרי מותו ויבלה אותו, ואיך אפשר שהוא יטהר וישתלם בעבודתו נגד האל ית', ואחר שא"א שהאדם ימלא את חובתו בשלימותו ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לערך החיוב שמחויב לעבוד לאל, לכן היה זה מחסד ה', כי.


ביאור המילות

"אף", כמו אף כי, כמו כל שכן. יסודם הכינוי מוסב על הבתים, שיסוד הבתים הוא בעפר, שהוא קל מן החומר שהחומר מתדבק והעפר הוא דק, כי נוצרו מזרע לחה ורפויה, וכן כינוי "ידכאום על הבתים", שהעש והתולע יחריבו אותם:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מבקר לערב יוכתו". שיוכתו ביסורין על עונותיהם לזמן קצר כמו מבקר עד ערב, "מבלי משים לנצח יאבדו" כדי שלא יצטרך לשום להם עונש יותר גדול שיאבדו לנצח. שע"י שיוכתו בעונש זמני ע"י יפטרו מעונש נצחי, שעל ידי היסורים לפי שעה יפטרו ממיתה ואבדון נצחי, וכן.


ביאור המילות

"מבלי משים", טעמו כמו מבלי ישים, ובא בהוה, שר"ל שע"י שאינו משים שיאבדו לנצח לכן יוכתו מבקר לערב, וכבר בארנו (ישעיה נ"ו) שמלת נצח מציין הזמן הנצחי של הרוחניים, כמו זמן הנשמה שהיא למעלה מזמן הזה במצוין במלת עולם, ורמז ע"כ שע"י יסורים זמניים ינצלו מאבדן נצחיי שהיא אבדן הנשמה, רק שעקר הוכוח נוסד להצדיק השאלה של צדיק ורע לו גם בחיי הגוף, לכן בא ברמז:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלא נסע" מהם "יתרם בם", שיקח מהם את היתרון שלהם דהיינו העושר והקנינים, שהוא אך מותרות ואינם עצמיים להם, "(מבלי משים) ימותו ולא בחכמה" כדי שלא ישים להם עונש יותר כבד שהוא עונש המיתה, וטוב להם עונש העוני שע"י יפטרו מעונש מיתה, וטוב להם גם עונש היסורים לפי שעה, שע"י יפטרו מעונש אבדת נצח (וגם רמז בדבריו שטוב להם עונש עוה"ז כדי שלא יכרתו בעה"ב שתכרת נפשם, שע"ז תפס לנצח יאבדו, שמלת נצח מציין אבדן הנפש הנצחי):


ביאור המילות

"נסע", נפעל, "יתרם", עשרם וקנינם, כמו והניחו יתרם לעולליהם (תהלות י"ז), וגם ר"ל שהקנינים הם מותרות אל האדם בלתי מוכרחים לאשרו האמתי ומלות מבלי משים שבפסוק הקודם נמשך גם לכאן, מבלי משים ימות ולא בחכמה: