מלבי"ם על איוב ד
<< · מלבי"ם על איוב · ד · >>
==פתיחה למענה השנית מענה אליפז==
אליפז החזיק כדעת התורה, כי האדם חופשי בבחירתו, ושמערכת הכוכבים אין להם שום יכולת על דברים התלויים בבחירת האדם, כי הרשות והכוח בידו בכל מעשיו לעשות או לחדול בין טוב ובין רע, והכוכבים במערכתם לדרכם ילכו יגביהו עוף, ואין פועלים בעולם השפל, כמו שאמר "ובני רשף יגביהו עוף" (סימן ה' פסוק ז), דרכי האדם אינם חרוצים מפאת המערכה רק הבחירה בידו להרע או להיטיב לעצמו, כפי שיכין את עצמו ברצונו, כי ראינו שהכעס והתאוה ימיתו את האויל בבחירתו להתנהג במו (שם פסוק ב), האדם לעמל יולד, החריצות עיקר וההשתדלות מועיל ומוכרח אל ההצלחה (שם ז).
ומה שנראה לפעמים שיצלח האדם הצלחה פתאומית בלא עמל ובלא יגיע כפיים, כאילו השיג תכלית מא?? בלי אמצעים משתלשלים מובילים אליו, היא הצלחה כוזבת, בלתי מתקיימת בידו או ביד בניו, לא כן הצלחת הנהנה מיגיע כפיים, היא זרועיה תצמיח ותעש פרי (שם ג-ז).
לכן, גם הפחד אשר פחד איוב תמיד (כמו שאמר (איוב ג כה): "כי פחד פחדתי"), אשר תלאו בחיקוי שבא אל נפשו מגזרת המערכת, הוא בטעות, כי מפני חטאיו בא לו הפחד, כי לפיהן יעלה או ירד, כמו שאמר "הלא יראתך כסלתך", שיבואר גם כן שרוצה לומר "מכסלתך היה לך לירא, ותום דרכיך ראוי שיהיה תקותך" (סימן ד' פסוק ו).
אולם ביאר בדבריו עיקר אחד, הזכירו העיקרים (פרק ה ממאמר הרביעי), כי הפעולות האנושיות אי אפשר שיהיו כולם מוכרחות הכרח גמור כמו שהוא לדעת חוזי בכוכבים, שאם כן יבוטל טבע האפשר שהתבאר מציאותו מן החוש, ויעקרו כל שורשי התורה, ושיהיו כל פעולות האנושיות בחיריות בחירה גמורה, ושיהיה ההשתדלות מועיל בכולם, וכמו שהוא כן דעת הפילוסוף, הוא גם כן מבואר הביטול, שאנחנו רואים בחוש פעולות רבות שישתדל האדם להשיג דבר מה ויעשה כל ההכנות שאפשר שתעשינה להשיג התכלית ההוא, ולא די שלא יגיע התכלית ההוא אלא שההכנות ההם שעשה יהיו סיבות אל הגעת ההיפך, כמו שהיה באחי יוסף, שהשתדלותם במה שמכרוהו לעבד כדי שלא ימשול עליהם היה סיבה להגעת ממשלתו, וכן פעמים רבות יגיע לאדם טוב מה בזולת השתדלות כלל, כמו שהשיג שאול את המלכות בזולת השתדלות. אולם הפעולות האנושיות מחולקות:
- שנמצאו פעולות הבחיריות בחירה גמורה, והם אותם שטבע האפשר שמור בהם, והם אותם שייפול בהם החריצות וההשתדלות, ושעליהם ישובח האדם או יגונה, ובהם יבוא האזהרה והציווי והשכר והעונש,
- וקצת הפעולות מוכרחות הכרח גמור, כדברים שנגזר עליהם מאת ה' שיבואו על כל פנים, כמו מעשה דיוסף וכדומה,
- וקצתם מעורבות מן ההכרח והבחירה, כמי שזורע ותגדל התבואה, והחופר ומצא מטמון, שלא תימצא התבואה לולא ההשתדלות שזרע ולולא ההשגחה שנתן מטר ורוח יורה ומלקוש בעיתו.
אולם, גם הפעולות המוכרחות או המורכבות מהכרח ובחירה, אין ההכרח מצד המערכת רק מצד השגחה ורצון ה' (שם פסוק ח).
והביא ראיה שנמצאו פעולות השגחיות מן המטר (שם ט-יב), וממה שהציל אביון מיד חזק ממנו, הגם שמצד הטבע היה ראוי שיגברו העריצים על החלשים וישמידום מעל פני האדמה (שם יב-יז), ומזה הצד ביאר, שלפעמים יגיע אל האדם איזה רעה בהשגחת ה', כדי להצילו על-ידי-כך מרעה יותר גדולה המוכנת לבוא, כמי שרוצה לצאת לדרך וניגפה רגלו באבן ומנע ללכת בדרך ההוא, או מי שרוצה ליכנס לספינה וקפץ עליו חולי ולא הלך, ונפלו לסטים בדרך ההוא, והספינה טבעה בים, נמצא על-ידי הרע המועט שמרו ה' מרעה יותר גדולה המעותדת לבוא (שם יז-כג), ההשגחה הזאת מתפשטת על הצדיקים על כל פרטי מעשיהם (שם ח), עד שישמרם מכל הפגעים למיניהם (שם כג), וגם בני חיי ומזוני לא במזלא תליא מילתא לדעתו רק בזכות ובהשגחה (שם כד-כז). והראיה על זה:
- בעניינים הכוללים - מטבע המטר, והשקות הנחלים במדינות שאין המטר יורד שם, כארץ מצרים (שם ט י),
- בעניינים החלקיים - ממה שמפר מחשבות ערומים, או שלפעמים יהיו האמצעיים שהכינו לתכלית מה סיבה אל ההיפך כנ"ל (שם יב יז).
ובזה השיב על-פי החקירה על תלונת איוב אשר התלונן ואשר היה אצלו מופת חותך להכחיש ההשגחה ממה שנמצאו צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, והוא אמר כי יהיה זה לפעמים לטובתם (שם יז כג).
אולם, יען שתשובה זו אינה מספקת בעיניו, ורק הוציאה משכלו, כמו שאמר "הנה זאת חקרנוה", לא סמך על תשובה זו (שם כז), ועיקר שיטתו בשאלה הזאת של צדיק ורע לו, ביאר בסימן ד', ואמר שהגיע לו הופעה על זה בדרך נבואה, שהודיעו לו בחזיונות לילה, שהרע הבא על הצדיק הוא בעבור איזה חטא אשר חטא, כמו שאמרו רז"ל "אין ייסורין בלא עוון", והגם שלא נמצא לו חטא בהשקפה ראשונה, אין אדם יכול להתהלל ולומר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי, אם בהשקף על גדולת הבורא ורוב טובותיו עם האדם, שלפיהו התחייב לו עבודה בלי תכלית, ואם בהשקף על שפלות האדם נגדו, שמצד שתי אלה ההשקפות הוא מן הנמנע שיזכה ילוד אשה נגד אלהי מרום, ושיאמר שהשלים כל עבודתו לאלהי עושו בתכלית השלמות, ולכן יביא ה' עליו ייסורים, לא לרעתו אך לטובתו למרק עוונו לרפא חולי נפשו טרם יתמלא סאתו, וטרם יתחייב בעונש גדול יותר כבד ויותר ארוך, אם באבדון נפשו מנצחיותה, אם באבדון גופו למות קודם זמנו (סימן ד' יב כא),
ותרופות אלה קלים המה בערך מה שיעלו ארוכה שלא ייכרת לנצח, בעניין שלפי שיטתו יצוייר שהצדיק יתייסר, אבל לא יצוייר שהצדיק יאבד (ז יב), ומייסורי איוב אין ראיה גם לפי דעתו רק שהצדיק מתייסר לא אובד, ואם כן נהרס כל היסוד אשר הניח איוב להוכיח דעתו שהארץ ניתנה ביד המערכת ממה שבאו עליו ייסורים הגם שלא חטא לפי דעתו, כי הייסורין האלה באו עליו בעבור איזה חטא שמצא בו שלא השלים עבודתו כראוי לערך עבודת האל שאין לה גבול ותכלית, ולא באו הייסורין להאבידו כי עוד ייבנה ויתכונן (שם וסימן ד' כ כז).
והוסיף להוכיח לו שאינו שלם בעבודתו לגמרי, ממה שתיכף שבאו עליו ייסורים החל להתלונן על ה' ולהכחיש בפינות האמונה, שזה סימן שיראתו את ה' לא היה באמת רק מאהבת גמול ויראת עונש, כי הירא את ה' באמת, לא ימעדו אשוריו בעת אשר יוכיחנו אלוה, ולא כאיוב הבל יפצה פיהו להפך הקערה על פיה (סימן ד' פסוקים ב ז).
פסוק ב
ביאור המילות
"הנסה דבר". מלת דבר הוא הנושא, ור"ל דבר ממקרה העולם ודבר רע, כמו כי שלום לך ואין דבר (ש"א כ' כ"א), מצייר דבר הרע כעצם מופשט שמנסה א"ע לבא על האדם להרע לו:פסוק ג
ביאור המילות
(ג-ד) "ידים רפות תחזק. וברכים כרעות תאמץ". ברכים כורעות הוא יותר מן כושל, שהוא ע"י דבר אחר, והכושל והכורע ברגליו הוא יותר מידים רפות, שזה נופל לגמרי. והוסיף במליצתו גם "כושל יקימון מליך", וגם ברכים כורעות תאמץ, והאימוץ הוא יותר מן החיזוק, והסדר תמיד חזק ואמץ. וכן אמר (ישעיה ל"ה) חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו:פסוק ד
פסוק ה
ביאור המילות
"תבא אליך", תגע עדיך. במ"ש תגע מוסיף שלא באה עדיין אליו ממש, רק נוגעת אליו. ובמ"ש עדיך, מוסיף שגם לא נוגעת אליו בעצמו רק עדיו סמוך לו, לא בעצמו ממש, שמלת עד מציין לרוב עד ולא עד בכלל (עמ"ש הושע י"ד ב'), ועז"א "ותבהל", כי הלאות לא יצדק רק אם כבר סבל את הרע ונלאה ממנה:פסוק ו
ביאור המילות
"כסלתך, תקותך". המקוה מקוה להשיג דבר טוב, והכסל הוא הבוטח שלא יגיע אליו רעה, כמ"ש כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד (משלי ג') והיראה תמנעהו מלעשות רע, מפני כסלו שלא יגע לו רע, והתום דרך יעשה טוב מפני התקוה להשיג טוב, ונגד מ"ש בשבחי איוב, תם ישר, אמר תקותך ותום דרכיך, ונגד מ"ש ירא אלהים וסר מרע, אמר יראתך כסלתך.פסוק ז
ביאור המילות
"נקי אבד, ישרים נכחדו". הנקי יציין שהוא בפ"ע נקי מחטא, הגם שיוכל להיות שבני אדם יחשדו אותו, וזה ההבדל בין נקי לצדיק, שהצדיק יציין שהוא צדיק בדינו בעיני בני אדם, וכמ"ש בסנהדרין (דף ל"ג ע"ב) מנין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד י"ל ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו, ת"ל נקי אל תהרג, (ר"ל הגם שיצא חייב הוא נקי וי"ל זכות) ומנין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד י"ל ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו ת"ל וצדיק אל תהרוג, (ר"ל הגם שאינו נקי באמת הלא יצא צדיק בב"ד), ויש הבדל בין אבד ובין נכחד, שהנכחד הוא בערך בני אדם שמכחידין מציאותו, ובזה משתתף עם הוראתו הפשוטה על ההכחשה, ולפ"ז הנקי יצוייר שיכחד, שבני אדם שאין יודעים שהוא נקי יכחידו ויכחישו מציאותו, אבל לא יצוייר שיאבד, והישרים שהם ישרים גם בפני בני אדם, לא יצוייר שיכחדו, כי כולם יודעים ישרם וצדקתם:פסוק ח
ביאור המילות
"חורשי און וזורעי עמל". העמל מציין יגיעת הנפש, והאון מציין הכח שלא במשפט, ומציין ההכנה לעשות און וגזל בשם חרישה, שהיא הכנה אל הזריעה, ואחריו תעמל נפשם לשמור האון שיעשה פרי, כמו שהזריעה בא אחר החרישה, שהיא שמירת האון בלב ובמחשבה ורוב המחשבה בו וזה קורא בשם עמל, שלכן יגדל פרי חטאתם עד יבוא להם עת הקציר לקצור פרי מעשיהם ולקבל ענשם:פסוק ט
ביאור המילות
"מנשמת אלוה יאבדו ומרוח אפו יכלו". הרוח גדול מן הנשימה ושבא על הוצאת נשימת האף לחוץ, כמו אשום ואשאף יחד (ישעיה מ"ג י"ד), והרוח הוא הרוח הכולל הנושב, והכליון גדול מן האבדה, שהאובד נמצא באשר הוא שם, והכלה אינו עוד במציאות, ויאמר, כי מנשימה קלה של אלוה יאבדו ממקומם ומנחלתם, ומרוח הגדול של אפו יכלו לגמרי מן העולם:פסוק י
ביאור המילות
(י-יא) "שאגת". מלת יכלו שבפסוק הקודם נמשך לשתים, מרוח אפו יכלו, (יכלו) שאגת "אריה וקול שחל". וכן "שני כפירים נתעו" נפעל משורש לתע כמו מלתעות כפירים, כמו נלתעו, ונפל למ"ד פ"א הפעל ונשלם בדגש, כמו שיהיה בשורש לקח, ור"ל יעקרו מלתעותיהם, כמו מ¡ס£ק?ל מ¡ש£ר?ש ודומיהם. אריה ושחל הם גדולים, וכפירים הם הקטנים, וליש מין גדול באריות, ולביא כולל הנקבה שי"ל גורים, כמ"ש (נחום ב'):פסוק יא
פסוק יב
- א) שלא ייחד אליו הנבואה ביחוד רק "אלי דבר יגונב", כמי שיתנוצץ אליו הברק בליל חשך ואפלה ואח"כ יעלם ונשאר בחשך (כמ"ש המורה בהקדמתו),
- ב) שבאתהו הנבואה דרך משל וחידה (שזה נכלל ג"כ במלת יגונב) ולא הבינוהו כל פרטי המשל רק קצת ממנו כחלום חזון לילה שמעורב בו גם דברים בטלים, ועז"א "ותקח אזני שמץ מנהו",
- ג) שלא היתה הנבואה בהקיץ רק בחלום חזון לילה ולא באהו החלום בסוף הלילה שאז כבר נחו הרעיונים מהרהורי יום, רק.
ביאור המילות
"שמץ". מעט מן המעט. וכן מה שמץ דבר נשמע בו (לקמן כ"ו י"ד) "מנהו", כינוי הנסתר. בה' וא"ו במלות כמו בפעלים:פסוק יג
- ד) שנזדעזעו איבריו מרוב הפחד, ועז"א.
ביאור המילות
"בסעיפים", הם המחשבות ההולכים בלולים בלי סדרים רק מתפצלים בתגבורת הרעיונים לרגלי המדמה, כשעיפי האילן, וכן סעפים שנאתי (תהלות קי"ט):פסוק יד
- ה) שהשיג בנבואתו איזה דמיון שזה מורה על פעולת כח המדמה בעת ההיא, וספר שהשיג את הדמיון ההוא בכל חושיו, אם בחוש המשוש, כי.
ביאור המילות
"פחד, ורעדה". הרעד הוא רעידת הגוף מרוב הפחד (עמ"ש ישעיה י"ט ט"ז):פסוק טו
ביאור המילות
"תסמר". שערותי עמדו כמסמרות מרוב הפחד:פסוק טז
ביאור המילות
"דממה וקול". וכן קול דממה דקה (מלכים א' י"ט) האנק דום (יחזקאל כ"ד):פסוק יז
- א) בהשקף על גדולת האל ורוממתו, שלפי רוב גדולתו יחויב אליו היראה וההכנעה בתכלית מה שאפשר עד שלא יוכל האדם לאמר שהשלים חובתו בזה בשלימות, וז"ש "האנוש מאלוה יצדק" ר"ל הכי יצטדק מזה הצד שהוא אלוה גבוה מעל גבוהים,
- ב) בהשקף על רוב חסדיו וטובותיו שקבל האדם ממנו, שהוא העושה אשר עשהו ויכוננהו בתכלית היופי והשלמות והתיקון, ומצד זה הוא מחויב לעבדו עבודה גדולה לפי רוב טובותיו עמו, וז"ש "האם מעושהו יטהר גבר", הכי יוכל להתטהר לפי ערך החיוב שהוא חייב לעבדו מצד שהוא עושהו ויוצרו ולהשלים מה שמחויב לעבדו מצד זה, זאת שנית א"א שישתלם האדם בשלימות מפני שפלותו ופחיתת חמרו, וז"ש.
ביאור המילות
"האנוש מאלוה יצדק, אם מעושהו יטהר גבר". יש הבדל בין אנוש ובין גבר, אנוש מציין החולשה, וגבר מציין הגבורה, שנגד מ"ש מאלוה, יאמר הכי אנוש החלוש והקטן יצדק נגד אלוה הגדול הגבור והנורא, ונגד מ"ש מעושהו, תפס שם גבר, שלפ"ז מחוייב בעבודה יתירה יותר כפי שהוסיף לו טובה שבראו גבר נאזר בגבורה וחיל ויש הבדל בין יצדק ובין יטהר, שהצדק הוא כשלא חטא כלל, והטהרה תהיה אחר הטומאה, או כשבא על החטא הוא שיטהר מחטאתו ע"י תשובה, כמו לטהר אתכם מכל חטאתיכם, וע"ז מוסיף שאחר שא"א שיצדק בלא חטא ועון הגם שתאמר שמצד שהוא אלוה יוכל לטהר מן החטא ע"י חרטה ותשובה, מצד שהוא עושהו והחטא הוא כפית טובה, מ"מ א"א שיטהר כלל ולא יסלח לו בלא יסורין:פסוק יח
ביאור המילות
"עבדיו, מלאכיו". המלאך נכבד יותר מן העבד, שהוא ישולח בשליחות של כבוד והוא קרוב למלך (עי' ישעיה מ"ד כ"ו), ולפ"ז בא פה שם עבדיו על הגלגלים, ומלאכיו על המלאכים שהם גבוהים מהם במעלה, והם המוכנים לשליחות מה' בענינים שהם למעלה מן העבודה הקבועה שהיא עבודת הטבע הסדורה מששת ימי בראשית אל עולם הגלגלים ותהלה פי' מענין הארה, (ומלת לא נמשך לשנים, לא ישים תהלה), כמו בהלו נרו עלי ראשי, וי"מ מענין הוללות וסכלות, ונשתנה משקל השם להבדיל בינו ובין תהלה לדוד, ועי' במכלול:פסוק יט
ביאור המילות
"אף", כמו אף כי, כמו כל שכן. יסודם הכינוי מוסב על הבתים, שיסוד הבתים הוא בעפר, שהוא קל מן החומר שהחומר מתדבק והעפר הוא דק, כי נוצרו מזרע לחה ורפויה, וכן כינוי "ידכאום על הבתים", שהעש והתולע יחריבו אותם:פסוק כ
ביאור המילות
"מבלי משים", טעמו כמו מבלי ישים, ובא בהוה, שר"ל שע"י שאינו משים שיאבדו לנצח לכן יוכתו מבקר לערב, וכבר בארנו (ישעיה נ"ו) שמלת נצח מציין הזמן הנצחי של הרוחניים, כמו זמן הנשמה שהיא למעלה מזמן הזה במצוין במלת עולם, ורמז ע"כ שע"י יסורים זמניים ינצלו מאבדן נצחיי שהיא אבדן הנשמה, רק שעקר הוכוח נוסד להצדיק השאלה של צדיק ורע לו גם בחיי הגוף, לכן בא ברמז:פסוק כא
ביאור המילות
"נסע", נפעל, "יתרם", עשרם וקנינם, כמו והניחו יתרם לעולליהם (תהלות י"ז), וגם ר"ל שהקנינים הם מותרות אל האדם בלתי מוכרחים לאשרו האמתי ומלות מבלי משים שבפסוק הקודם נמשך גם לכאן, מבלי משים ימות ולא בחכמה:<< · מלבי"ם על איוב · ד · >>