מלאכת שלמה על פאה ח
<< · מלאכת שלמה · על פאה · ח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
הנמושות: ירושלמי אבא שאול היה קורא אותן משושות וכן נמי אית תנויי תנו משושות מאן דתני נמושות שהן באין בסוף ולשון נמושות כמו לא ימיש שנוטלין ומשין הכל מלפניהם שבאין אחר חבריהם ומ"ד משושות שהן ממשמשין ובאין על משענתם ופי' הרא"ש ז"ל ומתוך שהולכים כפופים ועיניהם מסתכלין למטה רואין כל מה שמוטל לפניהם בקרקע ואינם משאירין כלום וכשיודעין שאר עניים שהלכו אלו מתייאשין הם ובפ' אלו מציאות מייתי לה אייאוש שלא מדעת עכ"ל ז"ל. ואיתא בירושלמי דר' יוחנן בן נורי. שהיה עני היה יוצא מן הנמושות ומביא פרנסתו של כל השנה:
משילכו העניים וכו': בירושלמי מפרש דלא תני נמושות הכא דעל ידי שהן חביבין באין לאלתר פי' הרא"ש ז"ל דזקנים חביבין עליהן ענבים ובאין מיד פי' באין והולכין ואין העניים מתייאשין בהליכתן וכן בזיתים מחמת הצנה שבשעת מסיקה אין הזקנים יוצאים עכ"ל ז"ל:
רביעה שניה: כאן פי' ר"ע ז"ל כמ"ד כ"ג בחשון אבל בפ"ק דתעניות סי' ד' וגם שם רפ"ג פי' כמ"ד י"ז במרחשון וכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל עיין מ"ש ע"ז בפ"ט משביעית והנה תמצא דבריו כתובים בספר זה לקמן שם פ"ט מ"ו:
ולא יהא מביא אלא בד' איסרות: דהיינו שני פונדיונין וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט יש גורסין במשנה אלא בארבעה וגם החכם הר"ר יהוסף ז"ל כתב דבס"א גרסי' במתני' מלת אלא ולפ"ז צריך להגיה בפי' ר"ע ז"ל בסמוך וכיון שאינו מביא זיתים אלא שוה ד' וכו' אם הוא גורס במשנה מלת אלא. והנכון שמלת אלא טעות היא וצריך למחוק אותה וכן בספרי כ"י שראיתי איננה:
בארבעה איסרות: שיעור כל איסר ד' שעורות נמצא שהפרוטה חצי שעורה כסף וכן תנן בריש קדושין וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי:
משנה ב עריכה
נאמנין על הלקט כו': פי' הר"ש שירילי"י ז"ל נאמנין על הלקט כו' בשעתן נאמנין העניים לומר חטים הללו של לקט שכחה ופאה הן ופטורין ממעשר ותרומה כדתנן בריש חלה ואפי' הן עמי הארץ יכול החבר ליקח מהם ולסמוך עליהן ובע"ה שאינם לא חשודין ולא נאמנין מיירי וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות מעשר: בשעתן. בשעת הקציר: בכל שנתו. נאמן עליו דהיינו שנה שלישית וששית: נאמן לעולם לומר מעשר ראשון זה ונתתי (הגה"ה. לשון החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בירושלמי דייק שהלוי נאמן אפי' לומר שהפריש ממנו תמ"ע מדקתני לעולם ולא קתני ובן לוי נאמן על מעשר ראשון) לכהן תרומת מעשר ולעולם מע"ר נוהג דקרוי נחלה כדאיתא פ"ק דר"ה ולית ביה משום טבל והלוקח ממנו א"צ לעשר מהן דמאי: להיות נוהגין כן. כדתני סיפא דלקמיה נאמנין על החטים ואין נאמנים על הקמח וכו': ובירושלמי גרסי' סלק ר"א דרומיא בעי קומי ר' יוסי נימא מתני' דמיקל להאמין ע"ה לומר זה לקט או מ"ע ר"א היא דתניא וכו' ורבנן פליגי עליה התם ונכתבה הברייתא לק' פ"ד דדמאי ותירץ לו ר"י דאפי' רבנן מודו בהא דאין דרך עני לעשות ערמה בדבר זה דהיא מלתא דעבידא לגלויי. ונראה מן הירושלמי דגרסי' במתני' אלא על דבר שכן דרך בנ"א נוהגין כן. דגרסי' התם ר' מני בעי ובן לוי נאמן לעולם אפי' בשביעית פי' אם אומר פירות הללו מע"ר של ששית הן מהו שיהא נאמן ויהא מותר לאכלם שלא בקדושת שביעית מדקתני מתני' לעולם ולא קתני בכל שנות המעשר. או דילמא לפי ששנות המעשר הם שש עליהם אמר לעולם אבל בשביעית לא יהא נאמן לומר מע"ר של ששית וסלקא הבעיא בתיקו: אין נאמנין אלא על דבר שכן דרך בנ"א נוהגין כן כיני מתני' ומשנה יתירה היא ודאי שדי בשיאמר אלא על דבר שבנ"א נוהגין כן אלא ודאי יתור המשנה לאתויי הנהו דיני דאמר התם ר' בון ב"ר חייא כגון אם אמר פירות אלו נתנם לי איש פלוני במתנה ואמר לי שהן מתוקנין ולא של מעשר ראשון הם אינו נאמן וכן נמי אם אמר משדה שלי הן אינו נאמן כיון שהוא ע"ה וה"ה דמאי כשאר פירות ע"ה ולא אמרי' דיהא נאמן במגו דאי בעי אמר מעש"ר שקבלתי ע"כ אבל הרא"ש ז"ל נראה דגרס כמו שהוא כתוב בדפוס אלא על דבר שבנ"א וכו' אכן בה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מצאתי שכתב בפירוש הירושלמי ה"ג כיני מתני' אין נאמנין אלא על דבר שדרך בנ"א נותנין כן והיינו כדתני באידך בבא דלקמיה ובני אדם דקתני אעשירים דנותנין להם קאי ע"כ וכן שם בה' מעשר הלשון כן ואינם נאמנין אלא על דבר שדרך בנ"א ליטלו ע"כ:
משנה ג עריכה
ואין נאמנין לא על הקמח ולא על הפת: לומר של מעשר עני שניתן לי הוא או לקט או שכחה או פאה הן ובעי עשורינהו דמאי. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וזו ואצ"ל זו קתני וכן מבואר שם בה' מעשר. ובירושלמי אמרינן דאפי' הכל יודעין שרוב מכנסו לקט אין נאמן לומר קמח ופת ניתן לי והיכי משכחת לה שמחלקים והלא דרכן לבזוז מיהו משכחת לה בשכולן אומרים לחלק כדאמרי' לעיל גבי פאה פ"ד או בעניים שנותנים זל"ז. ה"ר שמשון ז"ל:
כתוב בספר תוי"ט. הדברים הללו נמצאים במהד"ק של התוי"ט שהדפיסה בפראג שנת שע"ה:] ולא על הפת דאע"ג דטבל אוסר במינו בכ"ש כדתנן בספ"ג דחלה הא לעיל מינה תנן נמי אם נתערב במאי מיתקן ע"כ ואיני מבין מה שייך לומר זה אהאי בבא ושמא ר"ל שיש להקשות דמאחר שאינו נאמן העני לומר שהפת הוא של לקט וכו' א"כ הקונה הפת שבידו של עני צריך לעשרו. וע"ז הקשה כיצד יעשרנו דניחוש שמא הוא מעורב מלקט שכחה או פאה שהן פטורין עם טבל שהיה ביד העני ג"כ. ותירץ שהרי י"ל תיקון להביא לו פרנסה ממקום אחר וכו':
בפי' ר"ע ז"ל. נ"ל שכך צ"ל ואית דמפרשי שעורה של אורז קודם שנכתש במכתש והוסרה קליפתו ממנו קורא לו שעורה ולאחר דישה דהיינו קודם כתישה בעודו וכו':
ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל: פי' אחר כתישה אין נאמנין עליו אפי' חי וזו ואצ"ל זו קתני:
ואין נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא: פי' זית ניקוף הן זיתים שמשיירין באילן ואינם ראויין והפקר הן ובירוש' תני ר' יודן אומר מקום שנוהגין להיות דורכין את העוללות עני נאמן לומר יין זה של עוללות הוא ודכוותה מקום שנהגו להיות מוסקים (ס"א טוחנים) זיתי ניקוף עני נאמן לומר שמן זה של זיתי ניקוף הוא:
משנה ד עריכה
אא"כ היה לו דבר מועט: פי' החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כי כשבעה"ב ליקט ירק לצרכו אינו מוציא ממנו מ"ע כך כשהוא חי. כי אינו ראוי לעני שאין העני רוצה ליטפל בו ולבשלו בעבור שהוא מעט. וע"כ הבעה"ב מבשלו תחלה ואח"כ נותנו לעני כך מבושל אבל אם יש לעני ירק מבושל הרבה והוא אומר שמ"ע הוא שנתנו לו כך מבושל אינו נאמן כי אין בעה"ב רגיל לבשלו תחלה כשהוא הרבה ע"כ:
שכן דרך בעה"ב להיות מוציא מלפסו: כתב הרמב"ם ז"ל ומתוך שיכול לומר בעל הבית נתנו לי יכול לומר נמי בשלתיו ממתנותי ע"כ:
משנה ה עריכה
אין פוחתין לעניים בגורן כו': פי' הרש"ש ז"ל
[ב' תיבות אלו אין להם מקום כאן ואולי בטעות נשמטו ממקומם בראש מ"ז:] (גבאי צדקה) אין פוחתין לעני בגורן בשנת מעשר עני אם יש לו לבעה"ב בגורן מ"ע לחלק הרבה ובאו עניים הרבה לגורן והוא מחלקן אל יפחתו לכ"א משיעורא דקתני הכא ע"כ. ובעירובין דף כ"ט מייתי לה וקא' רב התם עלה וכן לעירוב פי' לעירובי תחומין דבעינן מזון שתי סעודות ואחצי לוג יין קאי דמערבין בו וה"ה לכולהו כדמשמע התם וע"ש בתוס' ובהג"א:
וקב שעורים: כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה בעיני דהאי תנא מיירי באדום כדמפרש בכתובות בפ' אע"פ לא כפל לה שעורים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום והיו השעורים רעות ובעו כפליים ור"מ דפליג עליה דדי בחצי קב שעורים כשיעורא דחטים היינו בשעורים דשאר ארצות ולא פליגי ע"כ:
או מנה דבלה: פירושו בכאן משקל מנה אבל במקומות אחרות כגון ואלמנה מנה לשון מנין והוא מאה זוז והכל אחד כי לא נקרא המשקל מנה אלא מפני מספר הידוע שבו והמנה הוא ששים שקלים והשקל עשרים גרה [כדכתיב] עשרים שקלים עשרים וחמשה שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם מרד"ק ז"ל בשרש מנה:
שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות: גרסי' הכא ומאן דגריס הכא בהאי בבא שלש סעודות טעות גדול הוא בידו שכן כתב ג"כ רש"י ז"ל שם בפ' בכל מערבין וז"ל וכן לעירוב דחלק עני בגורן נמי מזון שתי סעודות ע"כ. וכבר נפסקה הלכה דמזון שתי סעודות של עירוב הן י"ח גרוגרות שהן ששה ביצים כדעת ר' יוחנן בן ברוקא בעירובין פ' כיצד משתתפין ונראה דהכי משערינן ג"כ שתי סעודות דעני וכן פי' כבר ר"ע ז"ל לקמן סי' ז' והוא פי' הר"ש ז"ל:
משנה ו עריכה
מדה זו וכו': פי' בכהנים לתת להם תרומה לוים לתת להם מע"ר הרא"ש ז"ל וכן פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ג"כ. ועתי"ט:
נוטל מחצה ונותן מחצה: פליג אאבא יוסי בן דוסתאי דתוספתא דקאמר אם רנה נותן לפניהם שליש ושתי ידות לקרוביו ותנא דמתני' סבר דמיבעי ליה לאשוויינהו ככולהו עניים ולא למיהב טפי משום דנענש בנפשות הרבה הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' הרא"ש ז"ל י"מ שפי' בירושלמי שאם רוצה להציל ולשמור מקצתו לעניים קרוביו אם יש מותר אחר שיתן לכל עני ועני העומד עתה בגרן כשיעור המפורש נוטל מחצה ושומר לקרוביו ונותן לעניים כשיעורם ומחצה דנקט לאו דוקא כי כל דישאר אחר שיתן לעניים שיעורם יכול להציל אלא משום דאיכא תנא דתני דמציל שני חלקים מש"ה נקט מחצה. היה לו דבר מועט. שאם יציל מחצה לא ישאר לעניים כדי שיעורן לא יציל אלא מחלק לעניים שבגורן כדי שיעורן. ולשון דמחלקין ביניהן קשה שהרי בעה"ב מחלק להם ואלמלא לא פי' הירושלמי כן הייתי מפ' דלהך אמורא מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אהיה מציל אלא קאי אמדה זו וכו' הי"ל דבר מועט שאין לו ליתן לכל עני העומד בגורן כשיעור המפורש לא יתן להם דאין לו ליתן מידו לכל עני פחות מכשיעור אלא מניח הכל לפניהם והן מחלקין אותו בשוה ביניהם עכ"ל ז"ל ולדעתו ז"ל כתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דכיון דתנא דמתני' אמר נותן מחצה ותנא דברייתא אמר נותן לפניהם ע"כ תנא דמתני' בשיש שיעור במחצה ליתן הבעה"ב בעצמו מידו לידם לכ"א שיעור הקצוב וע"ז חלק תנא דברייתא עליו ואמר דאינו מחלק להן כשיעור הקצוב אלא נוטל שני שלישים לקרוביו וכיון שאין בשליש הנשאר כשיעור נתינה לכ"א בידו נותנו לפניהם והן מחלקין ביניהם ע"כ. וע' במרדכי שהביא ב"י בי"ד סי' רנ"א:
משנה ז עריכה
אין פוחתין לעני כו': עי' בפי' ה"ר שמשון ז"ל וע' בנימוקי יוסף ב"ב דף קס"ה ע"ב וז"ל מככר בפונדיון כשנותנים ד' סאין בסלע ומגיעו חצי קב בפונדיון שהקב ד' לוגין והלוג ששה ביצים שהם מזון שתי סעודות וא"כ ב' לוגין הוו ד' סעודות ואיך יתכן זה והא אמרי' שבת נותנין לו מזון ג' סעודות ואיך נתן לו בלא שבת יותר אלא ודאי צ"ל שהחנוני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק משתכר מחצה א"כ לא הוי אלא לוג א' בפונדיון שהוא מזון שתי סעודות ואם שבת מוסיפין לו סעודה אחת עכ"ל ז"ל. ובפ' כל כתבי שם כ' התוס' ז"ל מככר בפונדיון וכו' היינו כריב"ב דחשיב ככר בפונדיון מד' סאין בסלע שתי סעודות דעירוב ופליג התם אדר"מ ור"י שאומרים התם שיעור אחר ע"כ:
שבת כו': פי' תוס' ז"ל שבת נותנין לו מזון שלש סעודות פי' בשבת בצהרים שאותן שתי סעודות שנתן לו אתמול בע"ש אכל ליל שבת ושבת שחרית ושלש סעודות שנותנין לו בשבת יאכל א' בשבת בסעודה שלישית וא' למוצ"ש ושלישית תשאר לו למחר לדרך שלא ילך ריקם. עוד הקשה רשב"א ז"ל אמתני' דקתני מי שי"ל מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי אמאי הא א' יאכל מיד וא' בלילה וא"כ כי אזיל ריקם אזיל. וצריך לפ' דמזון שתי סעודות דקאמר היינו בלא אותה שי"ל לאכול מיד. וא"ת שבת אמאי נותנין לו מזון ג' סעודות למאי דמוקמי' לה אליבא דר"ע כמ"ש בסמוך. ונראה לרשב"א ז"ל דבשביל סעודת שבת אין לו להתחיל וליטול אבל בשכבר צריך ליטול נוטל גם לכדי סעודת שבת ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. ככר הנמכר בפונדיון כו' עד מנה והמנה. אמר המלקט צריך להגיה מעה והמעה שני פונדיונים. ודע כי בפי' הרמב"ם ז"ל וסלע ד' דינרים והדינר ששה זוזים ויהא צרוף הסלע כ"ד זוזים ע"כ משמע דלית ליה דדינר וזוז הכל א' אלא נראה דס"ל דזוז ומעה הכל א' אבל זוזים הנזכרים בפ' גט פשוט פי' הוא ז"ל דהוו דינרים. גם בפ' בתרא דכריתות [כ'] וז"ל שם ועשרה דינרים הן עשר זוזים לפי שזוז רביעית הסלע ג"כ ע"כ. גם בפ"י דה' אישות סי' ח' כ' והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום ע"כ. וכן הוכרח לפרש ג"כ בס' תוי"ט דברי הרמב"ם ז"ל דבספ"ב דדמאי שכתב דהדינר ששה זוזין דהנהו זוזין ר"ל מעין:
ארבע עשרה סעודות כו': בשבת התם פריך מתני' לא רבנן ולא ר' חדקא לא רבנן דאמרי שלש סעודות חייב אדם לאכול בשבת דא"כ חמסרי הויין לא ר' חדקא דאמר ד' סעודות חייב אדם לאכול בשבת דא"כ שיתסרי הוויין. ומוקי לה התם כר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ולענין סעודת שבת במאן דאפשר ליה איכא למימר. כרבנן וא"ל כר' חדקא ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ואל יצטרך להטיל על אחרים כבוד שבתותיו. ורישא דמתני' דקתני נותנין לו מזון ג' סעודות מוקמינן לה התם אפי' כר' חדקא וכגון דאיכא סעודה בהדיה דאמרי' ליה הא דאיכא בהדך אכליה וכי אזיל מלוינן ליה סעודה בהדיה: ופי' הרמב"ם ז"ל ולפי החשבון צריך שיהא י"ב סעודות [א"ה קאי על מ"ש הר"מ שם לפני זה ואולם נעשו י"ד סעודות מזון לשבוע א' מפני שיש ג' סעודות לשבת ואחד עשר בששה ימים הנותרים ב' העודות בכל יום א' ביום וא' בלילה].] אלא שהם לא חשבו לו סעודת מו"ש [א"ה וזהו כתירוץ הראשון בשבת שם דמתני' א"ש כרבנן ואמרי' ליה מאי דבעית למיכל במו"ש אכול בשבת].] ע"כ. ומצאתי שכתב עליו הח' הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל וקשה מדאמרי' בכתובות בענין המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה משני קבין חטים דהיינו ט"ז סעודות אליבא דריב"ב כדמפ' התם ומוקי לה דל חדא סעודה לאורחי ופרחי נשארו לה ט"ו וכן אליבא דר"ש קאמר התם אפי' תימא ר"ש פי' דלדידיה הוו תמני סרי דל תלת לאורחי ופרחי ונשארו לה ט"ו מ"מ הרי נותנין לה בכל שבוע ט"ו סעודו' וי"ל דשאני העני שנתנו לו חכמים בצמצום מה שיספיק לו לפי שלוקח מן הקופה אבל בכאן בשביל כבוד שבת שצריך האדם שיהא עורך שולחנו אפי' א"צ אלא כזית נתנו לה חכמים סעודה יתירה למוצ"ש עכ"ל ז"ל:
ומתחלקת בשלשה: בספ"ק דסנהדרין משמע מפי' רש"י ז"ל דגובים אותה שנים ושלשה אחרים הם המחלקים אותה וכמש"ש סוף הפרק. ובירושלמי אמרי' איתא חמי דיני ממונות בשלשה דיני נפשות להחיות נפש העני לא כ"ש ופריך ויהיה עשרים ושלשה כיון דדיני נפשות קרית ליה ומשני דאפשר בעוד שהוא מקבץ עשרים ושלשה אנשים יסתכן העני וימות:
משנה ח עריכה
מי שיש לו מאתים זוז: פי' זוזי מדינה שהם כ"ה זוזי צורי. ופי' הר"ש ז"ל מאתים זוז שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושים וכן במשרה אשתו ע"י שליש תנן בפ' אע"פ שנותן לה שני קבים חטים בכל שבוע והוא שליש דינר שעולה לי"ז דינרין לשנה. וכלים של חמשים זוז ושלשה מנעלים ושאר פירות ויכול לעלות למאה זוז [ומאתים זוז דהכא היינו לו ולאשתו] ומיהו לא יתכן דגבי קופה ותמחוי לא כייל אשתו בהדיה עכ"ל ז"ל. פי' שני קבין בשליש דינר וכו' היינו כשד' סאין בסלע כדתנן במתני' דלעיל בסמוך:
חסר דינר: משמע הא חסר פחות מדינר אינו נוטל:
אפי' אלף נותנים לו כאחת ה"ז יטול: משמע שר"ל אפי' אלף זוזים נותנים לו כאחת ה"ז יטול בין שנותנם לו אדם א' בין שנותנים אותם לו הרבה בנ"א. מיהו קשה דאי מלת אלף קאי אזוזים הו"ל למיתני אפי' נותנים לו אלף כאחת ה"ז יטול או לכה"פ ליתני אפי' אלף ניתנין לו כאחת ה"ז יטול אלא ודאי משמע טפי דמלת אלף קאי אבנ"א הנותנים והוי רבותא טפי דלא תימא א"א לצמצם וא"כ כיון שקבל זוז א' או שנים הרי נשלמו לו המאתים והותר קמ"ל דאעפ"כ יטול וכאחת קרינן בהו ויטול כל מה שנותנים לו. ומכ"ש אם יקבצו הרבה ויתנום לו ע"י שליח אחד מהם או מזולתם דיטול הכל. ותמהתי שלא רמז בזה כלל שום מפרש גם לא הרמב"ם ז"ל לא בפי' המשנה גם לא שם בחבורו. אח"כ מצאתי בטור י"ד שם סי' רנ"ג כלשון הזה יש לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נותנים לו אלף זוז בב"א ה"ז יטול משמע שמכריח לפרש דוקא כפי' הראשון. אחר זמן רב מצאתי שכתב הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וז"ל פי' אפי' אלף בנ"א נותנין לו כאחת כן משמע הלשון וצ"ע ע"כ:
אין מחייבין אותו וכו': בכתובות דף ס"ח פרכי' עלה והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף. בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת. ומשני אמר רבה בר רב הונא במחרישה דכספא. יש שפי' שהיא המגרדת שמגרדין בה בבית המרחץ. רב פפא אמר לא קשיא כאן קודם שיבא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי. פי' הרי"ף והרא"ש ז"ל כ"ז שאינו נוטל אלא בצנעה אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו אבל אם הוצרך ליטול מן הגבוי של קופה אין נותנין אלא לאחר שימכור ע"כ. ולזה הפי' הסכים הר"ן ז"ל. וכתב שפי' רש"י ז"ל אינו מחוור. ור"ת ז"ל פי' קודם שיבא ליטול מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור לאחר שבא לידי גיבוי שכבר נטל מן הקופה אם שוב נזדמנו לו כלי בית אין מחייבין אותו למכור ע"כ והוא שם באשרי. וכתב בסמ"ק סוף סי' רמ"ז ודין תמחוי וקופה אינו נוהג בזה"ז בינינו וכן דין מי שיש לו מאתים זוז אינו נוהג בינינו ע"כ. ומצאתי כתוב שאל רבנו יהודה בן רבנו קולינימוס אביו של ה"ר אליעזר מגרמיזא את רבנו אפרים מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה או לא אם יש לדמותו ללשו"פ או לא. והשיב דהכל לפי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ולפי מה שהוא רגיל בתענוגים. מיהו אם הוא יחיד לא יטול דאפי' מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי ע"כ. וע"ש ביו"ד בב"י:
משנה ט עריכה
מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו נפטר מן העולם עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו: אמר המלקט כך הוא הנוסח האמתי במתניתין כמו שכתבתי. ועד כאן לבד היא המשנה אע"ג דבהרמב"ם ז"ל בסוף ה' מ"ע בתרווייהו נקט אינו מת מן הזקנה וטעמא דגבי מי שהוא חסיד שאינו רוצה ליטול שייך למיתני לשון נקיה טפי אינו נפטר כו' ולענ"ד נראה עוד לומר דגבי מי שאינו צריך ליטול ונוטל שייך למיתני אינו מת מן הזקנה כלומר אפשר שהוא מוכן לשתים רעות אחת שלא יאריך ימים ואם באולי יאריך יצטרך לבריות והצדיק הצריך ליטול ואינו נוטל לא מיבעיא שלא יצטרך לבריות אלא אדרבא יפרנס אחרים משלו ולא זו בלבד אלא שגם יאריך בטובה ושלוה והיינו אינו נפטר מן העולם דוק. ועל ספר תוס' יו"ט אני תמה דמאחר שהוא גורס בסמוך גבי דיין הלוקח שוחד אינו מת מן הזקנה אע"ג דהתם ודאי הוי לרעה למה לא ילמוד משם לומר שג"כ ברישא אינו נפטר מן העולם הוי לשון שפיר מאינו מת מן הזקנה ובכל שכן לדעתו ז"ל שהוא סובר שגם הסיפא ההיא היא משנה. ומה שכ' בספרים וכן דיין וכו' אינו מסדר נוסח המשנה וגם הרי"א ז"ל כתב לא מצאתי' בכל הספרים ע"כ. ואעפ"כ נ"ל לכותבה הנה למלאות רצון הרוצה לשנותה לההיא ברייתא בלי טעות וזו היא וכן דיין שדן דין אמת לאמתו שנא' צדק צדק תרדוף וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהן אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהן שנא' ודורש רעה תבואנו וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות שנא' ושוחד לא תקח כי השחד וכו'. אכן בתוס' יו"ט כתובה בסדר המשנה כמ"ש ופרשה ופלפל בה ע"ש. ירושלמי חמשין דעבדין טבן ממאתן דלא עבדן כלומר ממאתן חסר דינר דהתם יטול והכא לא יטול ה"ר שמשון ז"ל. ונראה בעיני שמצאתי כתוב דהא דקתני במתני' עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר וכו' ה"פ ברוך הגבר ר"ל מבורך יהיה בנכסיו הגבר אשר יבטח בה'. ועוד ישלם לו ה' שכרו שיהיו בנ"א בוטחין בו והוא מפרנסם והיינו והיה ה' מבטחו. וכמדומה לי שגם זה מבאורי החכם הר"ר שלמה שירילי"ו ז"ל:
סליק פרקא וסליקא לה מס' פאה. תושל"ב עלמיא. בעה"י שובר זרוע רשע ורמאי. נתחיל מסכת דמאי