מלאכת שלמה על פאה ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

מלבנות התבואה כו':    ז"ל הרש"ש ז"ל. מלבנות התבואה. היינו ערוגות מרובעות כעין דפוס שעושין בו לבנים שקרוי מלבן וכן נקרא רבוע של עץ שקובעין בו הדלתות מלבן כדאמרי' בעלמא מלבן של פתחים וכן פי' בערוך. והואיל ועומדות הערוגות פסקי פסקי ואילן זית בין הבינים דאין מתערבות זע"ז קסברי ב"ש דמפסקי ונותן פאה מכאו"א. ובירושלמי מפרש לה אי ברצופין אי במרווחין. (הגה"ה כתב הר"ש ז"ל בשם הירושל' מה אנן קיימין אי במרווחין אף ב"ש מודו שהוא נותן פאה מאחת על הכל. ואי ברצופין אף ב"ה מודו שהוא נותן פאה מכאו"א. אלא אנן קיימין בנטועין מטע עשרה לבית סאה. ואינו כן בפי' ר"ע ז"ל. מועתק מהח' הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל. אכן נלע"ד שר"ע ז"ל העתיק מפי' הרמב"ם ז"ל ומשמע שכך היתה גי' הרמב"ם ז"ל בירושל' וכמש"ש בכ"מ. אכן הח' הנ"ל ז"ל תפס הלשון המצוי לפנינו בירושל' והיא גירסת הראב"ד ז"ל שם בהשגות. וע"ש). ראשי שורות מעורבין. כגון שהערוגות ארכן מצפון לדרום ורחבן ממזרח למערב ואין קוי השורות ממזרח למערב ישרים אלא א' נכנסת וא' יוצאה בענין שאין האוירין ישרים וראשי קוין של נגד רחבן קרי שורות. מודו לב"ה דנותן פאה מא' על הכל. ומה שהקשה ר"ש ז"ל בפי' המשנה במה שפירשתי א"ש. עכ"ל ז"ל. ובירושל' איתא תנאי דבית רבי דתנו שבין האילנות. ותרוייהו צריכי. אילנות צריכי לב"ש דאע"ג דלא מחייב בפאה מפסקי. וזיתים צריכי לב"ה דאע"ג דמחייבי לא מפסקי ע"כ. פי' אבל זיתים או שאר אילנות כיו"ב שחייבין בפאה לב"ש ליכא רבותא דהואיל והן חייבין בפאה ה"א דמש"ה ס"ל לב"ש דמפסיקין כדאמרי' בעלמא דבת מינה מחריב בה. אבל שאר אילנות דלא מחייבי בפאה ה"א דלב"ש נמי לא מפסקי דכאויר חשיבי. קמ"ל תנאי דבית רבי. ובירושל' מ"ט דב"ש שאין דרך בנ"א להיות מכניסין זרעים בין האילנות. אתיא דב"ש כר' יוסי דתנן בסמוך מלבנות הבצלים שבין הירק ר"י אומר פאה מכאו"א. כמה דר' יוסי אמר אין דרך בנ"א להיות מכניסין בצלים בין הירק כן ב"ש אומרים אין דרך בנ"א להיות מכניסין זרעים בין האילנות. ומסיק מסתברא דב"ש יודון לר' יוסי ור' יוסי לא יודה לב"ש. ב"ש יודון לר' יוסי שכן אין דרך בנ"א להיות מכניסין בצלים בין הירק. ר' יוסי לא יודה לב"ש שכן דרך בנ"א להיות מכניסין זרעים בין האילנות:

משנה בעריכה

המנמר וכו':    בערוך המנמר פי' הזורע שדהו מינים הרבה. וי"א קוצר מקום ומניח מקום כמו עור הנמר שיש בו גוונים הרבה. ע"כ. והירושלמי מפרש לפי שיש בשדה מקומות מזובלין יותר באותן המקומות התבואה מתבשלת תחלה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דלהכי תני מנמר ולא תני הנומר. ע"כ. ופי' הר"ש והרא"ש ז"ל קלחים לחים. שאם נתבשלו כל צרכן לכ"ע אתחלתא דקצירה הואי אבל בשביל שהם עדיין לחים נחלקו ר"ע וחכמים ר"ע סבר לאו אתחלתא דקצירה היא ונותן פאה על מה שקצר עתה ופאה אחרת כשיגמור לקצור הנותרים וחכמים לא חשבי לה הפסק ע"כ. (ועי' במש"ל פ"ב סוף סי' א'). וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל המנמר ל' אתרוג המנומר שמלקט מכאן ומניח כאן. מלקט את המבושלין כ"צ ומניח את הלחין שלא בשלו וחוזר ומלקט במקום אחר המבושלים דהו"ל מנומר וקאמר ר"ע דנותן פאה מכאו"א מכל מבושל ומבושל ומן כל לח ולח. שהמבושל הקציר הלח שבינתיים מפסיקו. והלח המחובר הקציר שבינתיים מפסיקו דס"ל לר"ע דמבושל בהדי שאינו מבושל שני מינים חשיבי ודמו לזרע אחר. והראב"ד ז"ל סובר דפלוגתא דר"ע ורבנן אינו אלא על הלח המשוייר לבד: מאחד על הכל. מן הלח המשוייר על הלח והמבושל דכולו מין א'. ומפרש בירוש' אי חשיב חד מינא לרבנן כי הוי הלח המשוייר רובא. דדילמא כי הוי רובא מצטרף לח של כאן עם לח של כאן ומן המבושל נותן פאה לעצמו ומן הלח לעצמו ע"כ. ועוד כתב ומודים חכמים לר"ע וכו' בשלשה מקומות. דוקא נקט לאשמעינן דטעמא דרישא פליג ר"ע דיהיב פאה על כל מבושל ומבושל היינו משום דהוי המבושל מופסק כגון יבש מכאן ולח באמצע ויבש מכאן דהוו שלשה מקומות. דאילו חציו לח וחציו יבש אפילו ר"ע מודי עכ"ל ז"ל:

ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת:    גרסי' דקאי אערוגות לפי מה שפי' ר"ע ז"ל ואפשר דאפילו לפי' ר"ע ז"ל גרסי' מכל אחד ואחד בדלי"ת דקאי אלשון מקומות דקתני דהוו לשון זכר. ובמס' נדה התם דייק. שבת מדמחייב בפאה מחייב במעשר דתנן התם כל שחייב בפאה חייב במעשרות. ומדמחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין דהכי תנן התם נמי כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין. אלמא כל מידי דעביד לטעמא מטמא טומאת אוכלין. דהאי שבת לטעמא עבידא. ורמינהי מהאי דתנן בפ"ג דמס' עוקצין הקושט והחמס וראשי בשמים התיאה והחלתית והפלפלין וחלות חריע נלקחין בכסף מעשר ואינם מטמאים טומאת אוכלין דברי ר"ע. ופי' רש"י ז"ל אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדרה לא מטמא דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי. ושני התם רב חסדא שאני שבת דסתמא לכמך עשויה פי' רש"י ז"ל דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבת ובו מטבלין כל אוכל דהא לאו לטעמא עביד דהוא עיקר. וכתב שם תוס' ז"ל ה"מ לאתויי הא דתנן בפ"ד דמעשרות השבת מתעשרת זרע וירק וזירין ובהדיא תנן בפרק בתרא דעוקצין השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמא טומאת אוכלין. הא עד שלא נתנה טעם בקדרה יש בה משום תרומה ומטמאה טומאת אוכלין אלא דניחא ליה למיפרך דר"ע אדר"ע ע"כ. ואיכא מאן דגריס לה למתני' בס"פ כ"ג ונזיר. וטעות הוא כמש"ש רש"י ותוס' ז"ל:

משנה געריכה

המחליק בצלים לחים כו':    הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' המחליק בצלים לחים וכו'. לאו היינו (מחליק דסיפא דהיינו שמחליק פני הקרקע ואינו עוקר כל הערוגה אלא שלש ביחד והכא עוקר הלחים והרכים למכרן) (נלע"ד להגיה כמחליק דסיפא דהתם היינו שמחליק פני הקרקע ועוקר את כל הערוגה כלם ביחד לחים ורכים למכרם והכא אפילו אתרמי כו') דאפילו אתרמי דדמי למדל קתני דנותן פאה לאלו לעצמן ולאלו כו'. אלא המחליק דהכא דהיינו שמחליק הבצלים גופייהו שמסיר מהן אותן עלין המעופשות כדי למכרן ודייקא מתני' דבסיפא תני מחליק מאחת יד לחלק בין מחליק דרישא כנ"ל: נותן פאה לאלו לעצמן כו'. בירושל' פליגי בה אמוראי איכא מ"ד דטעמא דשוק וגורן חשיבי שני מינים ולהכי הוו שתי קצירות. ואיכא מ"ד דטעמא דלח ויבש שני מינין הן. (ועי' בתוי"ט): וכן באפונים. שמחליק לחים ומקיים יבשים. ויש לפרש דלאו באותן שהן מין ירק מיירי דהיינו אפונים הגמלונים ששנינו שהן מין ירק אלא באותן שהן מין זרעים כדתנן פ' ערוגה אפונים השופין מין זרעים. א"נ הכא סתמא קתני וזרען מתקיים אפילו אותן שהן מין ירק דהתם לענין ערוגה הוא דתני לה ומפני העלין דאית בהו שרכא: וכן בכרם. אי מוכר בוסר לאכול השתא ומקיים אשכולות האחרים לעשותם יין או צמוקים נותן פאה לאלו לעצמן וכו' ע"כ:

וכן בכרם המדל:    מפרש הרמב"ם ז"ל שכולו בבא אחת ור"ל כרם מדולדל. ואין משמע כן בירושל' וכן בערוך בערך מדל אלא שפי' דנותן פאה מן הנשאר לבד ומן הנעקר לבד וז"ל. ירושלמי תנא דבי רבי מדל נוטל אחת ומניח שתים וכך מנהג בזמן שהבצלים זרועים רצופין מוציא מהם מבינתיים שיתגדלו בריות ויעשו גדולים אותם שעוקר משם להרויח הנשארים אינם נחשבין לקצירה. לפי שתקנת הנשארים הוא הלכך נותן פאה מן הנשאר לבד ומן הנעקר לבד. ע"כ. ואח"כ מצאתי שכתב הר"ש שירלי"ו ז"ל שאין נראין דברי הרמב"ם ז"ל. עוד גרסי' בירושל' תני ר"ח בד"א דמדל נותן מן המשוייר על מה ששייר במדל לשוק אבל במדל לבית נותן מן המשוייר על הכל. ופי' הר"ש ז"ל במדל לבית כלומר לגרן דחזו לכונסן לקיום ע"כ:

המחליק:    בפי' שני לערוך באחת יד בפעם אחת ע"כ. [ועי' על זה בתוספות יום טוב]:

משנה דעריכה

האמהות של בצלים כו':    מפרש בירושל' רב אמר אמהות פדגוגא. פי' הרש"ש ז"ל לשון אם. ושמואל אמר צומחתא פי' הרש"ש ז"ל הן עלי הבצלים ואמהות ל' שפחה שהעלין הן משמשין לעקרן בהן ולקושרן אגודות אגודות ור"י פטר להו מטעם הפקר ורבנן ס"ל דלאו מפקירן הוא ונקטי' במסקנא דפי' אמהות כרב הוא והם השרשים ע"כ בקיצור. ועי' בתוי"ט:

מלבנות הבצלים:    בחולין בפ' ראשית הגז (דקל"ז) שמעי' מינה דאע"ג דר' יוסי דייק בעלמא לישנא דקרא לקט קציר ולא לקט קטוף מודה הוא במידי דאורחיה בקטוף כגון בצלים ושומים דקטוף שלהן זהו קצירן. דהא מחייב פאה בבצלים ואע"ג דאינו קוצרן במגל ומרבה לה מקרא דתניא קציר אין לי אלא קציר עוקר כגון עדשים מנין ת"ל לקצור. תולש כגון פולים מנין ת"ל בקוצרך ע"כ. ופי' בערוך טעמא דר' יוסי דס"ל הואיל והירק פטור מן הפאה וכל ערוגה לבדה אין מצטרפות ע"כ. ובירוש' ר"פ מפרש טעמא דר"י משום דאין דרך בנ"א להכניס בצלים בין הירק ומש"ה מפסקי. ורבנן סברי כיון דבצלים מכניסן לקיום הוא וירק אין מכניסו לקיום בטלה ערוגת ירק לגבייהו וכאוירא חשיבא:

משנה העריכה

נותנין שתי פאות:    דבכל חד וחד קרינן ביה שדך: נותנין פאה אחת דנפקא לן בפ' ראשית הגז דשותפין חייבין בפאה דאע"ג דכתיב שדך דמשמע דידך אין דשותפין לא כתב רחמנא קציר ארצכם דמשמע על שנים הוא מדבר שנים דעלמא. הרש"ש ז"ל:

לקח זה צפונו כו':    פי' הרא"ש ז"ל אע"ג דאילן אחד הוא כיון שמתחלה לקח זה צפונו וזה דרומו ולא היו שותפים מעולם צריך כ"א ליתן פאה. ונ"ל דאחין שחלקו את האילן שנותנים פאה אחת מדלא תנא דין אילן באחין שחלקו ע"כ. וכתב עליו הר"ש שירילי"ו ז"ל ואין דבריו מוכרחים דתנא רישא לגלויי סיפא וכיון שחלקו שותפים הוו ואין כאן תפיסת הבית. ע"כ:

המוכר קלחי אילן כו':    פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל קולחי אילן לקחם עם פירותיהן. קלחי בלשון משנה כמו יונקות בל' מקרא. ויונקתו לא תחדל ויעל כיונק והוא אילן בחור היוצא אצל גזע אילן הזקן או קרוב לו והלוקח בא לעוקרן ולנוטען בתוך שדהו. וכ"ז שלא תלשן הלוקח הוא נותן מכל אילן ואילן כדכתיב שדך דמרבינן אילנות מיניה כדכתיבנא לעיל בפ"ק ואין נותן מאחד על חבירו הואיל ואין השדה שלו שאם היתה השדה שלו היה נותן מאחת על הכל דאין שום דבר מפסיק לאילן אלא גדר כדתנן לעיל בפ' ואלו מפסיקין. ובזמן שנטועים כסדר המפורש שם בירושל': אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה שום אילן מאותו מין לעצמו בשדה. אבל אם שייר מאותו המין לעצמו כולא חיובא רמיא עליה ופוטר את כל האילנות. עכ"ל ז"ל. וז"ל רש"י בחולין שם. קלחי אילן. אילנות עצמן לקח עם פירותיהן להכי נקט לשון קלחי שאין שדה זו שדה אילן אלא שדה לבן וגדלו בה ב' או ג' ומכרן נותן לוקח פאה מכל אילן ואילן כדכתיב לא תפאר אחריך ואין אחד מהם פוטר את חבירו הואיל ואין השדה שלו שאם היתה השדה שלו היה נותן מאחת על הכל: אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה שום אילן בשדה לעצמו אבל שייר א' לעצמו רמיא כולא חיובא עליה ונותן פאה בקרקע בזרעים לעניים ופוטר את כל האילנות. ומוקי לה התם והוא שהתחיל בעה"ב לקצור. ופירש"י ז"ל והוא שהתחיל בעה"ב לקצור הזרעים קודם מכירת האילנות דמההיא שעתא מיחייב בפאה ופאה דידיה דההיא שעתא חזיא למפטר כולה שדה ומיהו כי לא שייר מידי איסתלק מדין פאת פירות אילנות ואין פאת זרעים פוטרתן (הגה"ה נלע"ד דצ"ע) וכי שייר דאכתי שייר בפירות אילנות לא נפיק מחיובא קמא והו"ל כדמעיקרא עכ"ל ז"ל. וז"ל הר"ש ז"ל המוכר קלחי אילן ולא מכר לו הקרקע והם מלאים פירות ובא לעוקרם ולנוטעם בתוך שדהו: אם שייר בעל השדה מן האילנות לעצמו שלא מכר אותם הוא נותן פאה. בפ' ראשית הגז מסקי רבא ור"ח בשהתחיל בעל השדה לקצור כלומר ללקט הפירות ולקצור לאו דוקא א"נ בשיש שם תבואה כדקתני בתוך שדהו ומאחר שהתחיל לקוצרה נותן מן האילן ששייר פאה על כל מה שמכר שחל החיוב עליו. אבל בירושל' מוקי לה אפילו בלא התחיל שהוא כמוכר לו חוץ מחובתו והוא קבל עליו לתת הפאה. ומתניתין דרה"ג ר' יהודה היא דתנן לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב לא שייר הלוקח חייב ע"כ: בפי' ר"ע ז"ל [ד"ה בזמן וכו'] נלע"ד שכך היה צ"ל דמכי אתחיל בקצירה או בלקיטת הפירות איחייב בפאה של כל השדה הואיל ושייר ובהכי לא קשיא עלה דמתני' מההיא דתנן לעיל ספ"ב קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דהתם לא שייר וקרוב לזה ג"כ יישב בתוי"ט:

משנה ועריכה

ר' יהודה בן בתירה:    קבלתי שצריך להגיה ר' יהושע בן בתירה. וקיימא לן דכל תנא בתרא לטפויי חומרא אתא וכ"כ בתוי"ט ע"ש:

והלכה כדבריו:    אין למדין הלכה מפי תלמוד כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ל) אלא כר"ע קי"ל. ואפשר להיות שלטעם זה מביא סברת ר"ע אע"פ שהוא אחר ששנה כבר והלכה כדבריו וכמו שתמצא לקמן בפ"ט דמס' שביעית סי' ה' ובס"פ החולץ. כלומר שרבינו הקדוש עצמו היה מסתפק במה שאמר והלכה כדבריו. וכ"ש אם נאמר שזה הלשון בעצמו שמע. ומיהו בההיא דפ"ט דשביעית אית דל"ג לה כמש"ש:

חייב בפאה כו':    בקדושין שם כתב רש"י ז"ל דל"ג ובודוי (כמ"ש התוי"ט) וגם הרא"ש ז"ל כתב דבמתני' ל"ג ליה וגם רשב"ם ז"ל בפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) כתב דל"ג ליה וגם הרש"ש ז"ל גם הרשב"א ז"ל בחדושיו בב"ב דף כ"ז הכריח מן הירושל' דל"ג ובודוי במשנה. אבל הריטב"א ז"ל בקדושין דף כ"ו כתב ואפשר לקיים גירסת הספרים. אב"א וידוי בכורים. ואיצטריך סד"א מביא ואינו קורא משום קרקע כ"ש. דהא איכא כמה זימנין דאמרינן מביא ואינו קורא קמ"ל דמביא וקורא ושפיר מ"ל על האדמה אשר נתת לי. ואב"א וידוי מעשר וס"ל להאי תנא דאע"ג דמעשר על פירות שאינם מקרקע שלו. אינו מתודה אלא כשי"ל קרקע דהא פלוגתא הוא בירושל'. והא דלא מייתי התם מהא מתני' משום דאיכא לדחויי דמיירי בודוי בכורים וכדאמרן עכ"ל ז"ל. וגם בגמרת בתרא פ' לא יחפור איתה למתני' וכגי' רש"י ותוס' ז"ל גם שם בפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) וכדכתבינן. ומצאתי שהביאה רב אלפסי ז"ל בפרק הספינה דף ר"ד וכתב שם ובבכורים ובודוי המעשר וכן ג"כ איתיה שם בדפוס שאלוניקי:

בפאה:    בירושל' פריך וליתני רע"א קמה כ"ש חייבת בפאה. דהא אע"ג דלית ליה שדה מיחייב הלוקח דקרינן ביה קצירך. ומשני אה"נ אלא בגין דתנא בכורים ואינך אחריני דמוכרח לתלות הדבר בקרקע תנא קרקע. והר"ש שירילי"ו ז"ל נראה שהיתה לו דרך אחרת בפי' הירושל' הזה. ובתוספתא מוסיף והראיון בהדי הנך דר"ע דמי שא"ל קרקע פטור מן הראיון ויליף לה מקרא דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות אלמא אי ל"ל קרקע אינו חייב להראות:

ובכורים:    ואע"ג דחטה נמי יניקתה ג' טפחים כו' עד עיקר יניקתה אלא כנגדה. הר"ש ז"ל (ומובא בתוי"ט) וכ"כ ג"כ הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב עוד דה"נ באילן מתפשטין השרשים כ"ה אמה כדתנן בב"ב ולענין בכורים סגי בט"ז אמה וה"נ בחטה. ושכ"כ תוס' ז"ל בפ"ק דקדושין:

ולכתוב עליו פרוזבול:    דכי תקן הלל פרוזבול אשעבוד קרקע תקון דמלוה המצויה היא. ומי שא"ל קרקע אין מלוין לו ואמילתא דלא שכיחא לא תקן. א"נ כיון שי"ל קרקע הוי החוב כגבוי ואפילו קרקע כ"ש יכול לגבות ולחזור ולגבות כעובדא דקטינא דאביי דבפ' מי שהיה נשוי. וי"מ טעמא משום דאין אונאה לקרקעות וכדפי' ר"ע ז"ל הכא. אבל בפ' בתרא דשביעית פי' כמו שהעתקתי אני:

ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות:    דתנן בפ"ק דקדושין נכסים שאין להם אחריות. דהיינו מטלטלין. נקנין עם נכסים שי"ל אחריות. דהיינו קרקע. דכיון דזכי בקרקע זכי במטלטלין. (הגה"ה. רשב"ץ ז"ל בפי' הכתובה שלו כתב שהקרקעות י"ל אחריות שהן קבועין והמטלטלין א"ל אחריות ויכול להשמיטן. ולשון אחריות הוא מלשון אחר שיוכל לרדוף אחריהן ולטרוף אותן מהלוקח ע"כ. ובודאי שמ"ש שם שטועה מי שקורא מקרקעי בחירי"ק פשוט הוא. דאע"ג דבלה"ק נקראים קרקעות מ"מ בל' תרגום לא מצינו בשום מקום שנקראו קרקעי אלא במ"ם נוספת מקרקעי והיא בנקודת שו"א. אכן מטלטלין דבל' משנה וברייתא נלע"ד שעיקר קריאתו היא בחירי"ק כלומ' דברים המתטלטלין. ומצינו ג"כ בכמה דוכתי בלשון רז"ל שנקרא טלטל בלא מ"ם. דאי גרסי' מטלטלין בשו"א יתחלף השם בפועל דתנן בכמה דוכתי מטלטלין בשו"א. וחד מינייהו בס"פ כירה מטלטלין נר חדש וכו'. אכן כאן גבי כתובה כיון שהוא תרגום וגם כדי להקל על הלשון גרסי' מטלטלי בשו"א אגב מלת מקרקעי שהוא מוכרח בשו"א וכשיצטרך לומר לשון מקצת צריך לכתוב ממקרקעי וממטלטלי המ"ם הראשונה בנקודת חירי"ק והשנייה בשו"א כדכתיבנא) וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דקרי למטלטלין אין להם אחריות נ"ל הטעם דהמטלטלין מזומנין לכל נזקין ומאורעות ואינם בני חורין מן הניזקין וקרקע קרוי י"ל אחריות לשון חירות שהקרקע הן בני חורין מכל נזק דאין נרקבין ואין נשרפין ואינם נגנבין ולא נאבדין. ובירושל' מפרש אי בעינן צבורין בהן או לא עכ"ל ז"ל. וגם בבבלי שם בקדושין פ"ק דף כ"ו בעינן אי בעינן צבורין אי לא. ובירושל' דפרקין ודפ"ק דקדושין ודפ' מי שמת בעי קרקע כ"ש למהו טב. ומשני תפתר בשמרגליות טמונה בו. וכן בבבלי שם בקדושין מפרש כגון שנעץ בה מחט ותלה בה מרגניתא דשויא אלפא. ועי' בב"י ח"מ סי' ס"ז במה שדקדק ממתני' בשם בעל העיטור דמדתנן ולכתוב עליה פרוזבול ולקנות עמה נכסים שא"ל אחריות. ש"מ דפרוזבול ואגב חד דינא אית להו. וכי היכי דאמרינן בפרוזבול מזכהו בתוך שדהו. ואמרינן נמי השאיל לו מקום לתנור וכיריים כותב עליו פרוזבול. ה"נ לענין אגב בשאלה או בשכירות סגי. והוא דאחזיק עכ"ל ז"ל:

משנה זעריכה

הכותב נכסיו שכיב מרע:    מוכח בירושלמי דלא חשיב שכ"מ אלא אחר ג' ימים אא"כ קפץ עליו החולי אלא שהר"ש שירילי"ו ז"ל פי' דההיא דירושל' לענין בק"ח מתנייא דכל שלא קפץ עליו החולי פתאום אז חלוקים רחוקים מקרובים דרחוקים אחר ג' ימים הוא דחייבין לבקר ע"כ:

קרקע כל שהוא:    כתב הר"ש ז"ל פלוגתא היא בפ' מי שמת דהא קרקע לאו דוקא וה"ה מטלטלי וכ"ש לאו דוקא אלא כדי פרנסתו. ולא אתפרש שיעור פרנסתו בכמה ואם פרנסת עצמו דוקא או דלמא בעינן נמי פרנסת בניו ובנותיו וכל הסמוכין על שולחנו עכ"ל ז"ל:

הכותב נכסיו לבניו וכו':    במתנת בריא ונטל קנין והיה ש"מ ועמד. וכתב לאשתו קרקע כל שהוא. ולא פי' אם לפרעון כתובתה אם לשם מתנה:

אבדה כתובתה:    מהני נכסי אם לא יקנה הבעל נכסים אחרים הרי הפסידה. דמאלו שנתן לבניו לא תגבה עוד דנתרצית להם במתנה זו הואיל ונתן לה ג"כ. ובירושל' מפרש טעמא אמאי הפסידה בכ"ש. ודוקא שחילק כל נכסיו אבל שייר אפילו חד דיקלא אמרי' דמגו דנחתא אדיקלא נחתא נמי אכולהו. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואפילו חזרו ובאו לידו מאותן הנכסים כגון שמת אחד מן הבנים וירשו גובה מהם. ודוקא שחלק נכסיו בינה ובין בניו אבל אם חלק נכסיו בינה ובין אחרים לא אבדה. ורשב"ם ז"ל כתב דהה"נ אם חלק בינה ובין אחרים שאבדה כתובתה. ומשמע התם בגמ' דת"ק כתיבה וקבלה בעי דקיי"ל אימתי דר"י לפרש דברי חכמים הוא. ותניא א"ר יהודה אימתי אבדה כתובתה בזמן שהיתה שם בשעה שכתב לה קרקע כ"ש וקבלה עליה. דכיון דהיתה שם וקבלה. חזקה אין אדם רואה שנותנין ממונו בפניו לאחרים ומחזיק את המתנה לקיימה אא"כ עושה בלב שלם. אבל היתה שם ולא קבלה עליה אלא היתה שותקת. או קבלה עליה ולא היתה שם מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ור' יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא צוה שיכתבו כך בפניה איבדה כתובתה. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ומשום דשמעי' ר' יוסי לת"ק דס"ל הכי דהא ר"י לפרושי מילתיה דת"ק אתא מש"ה תני דבחדא סגי דאם מחלה בפירוש בפיה אע"ג דלא כתב לה אבדה כתובתה וכ"ש לא היתה שם וכתב לה ע"כ. והמפרשים כתבו דמתני' מיירי בין אם הוא ברי בין אם הוא ש"מ ואפילו אם לא חילק בפניה רק ששתקה כשנודע לה דאמרי' כיון שחלק לה כבוד לחלוק עם הבנים ודאי מחלה. אלא שר"ח פי' דוקא כשחלק לה חלק אחד כאחד מן הבנים אז מחלה בשתיקה לחוד אבל אם לא נתן לה כאחד מן הבנים אז לא מחלה בשתיקה אא"כ כתב לה וקבלה עליה ע"כ:

משנה חעריכה

הכותב נכסיו לעבדו כו':    בגיטין אמרי' בתוספתא כשנאמרו דברים לפני ר' יוסי אמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ואמר שם רב נחמן אע"פ שקילס ר"י את ר"ש שאמר לעולם הוא בן חורין הלכה כר"מ שסובר דלא יצא לחירות. ופי' הרש"ש ז"ל לעולם הוא בן חורין. בא להוסיף ואפילו אין לו אלא אותה העיר או אותה שדה ואמר חוץ מאותה שדה וכו' וה"א כיון דאין לו נכסים אלא אותה העיר או אותה שדה ואין מתקיים דבור כל נכסיו אלא בעבד לבדו וכשאמר חוץ מבטל דבור מה שאמר כל נכסיי אפ"ה יצא לחירות דפלגינן דבורא. אלא כשיאמר חוץ מאחד מרבוא שבהן שלא יפרש מה שייר ואז נאמר דשייר העבד עכ"ל ז"ל: