מלאכת שלמה על סוטה ג
<< · מלאכת שלמה · על סוטה · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
היה נוטל וכו': עד סוף סי' ב' פ"ג ביד דהל' סוטה סי' י"ג י"ד ט"ו. וכתבו תוס' ז"ל דבירושלמי משמע דקאי היה נוטל אכהן ודלא כפי' רש"י ז"ל ומיהו מצינן למימר דמצוה מן המובחר בכהן ע"כ בשנוי לשון קצת:
וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה: הא דאיצטריך תו למיתני וכהן מניח את ידו תחתיה ולא קתני בסתם ומכניס את ידו לאשמועינן דתנופה בכהן. וברוב המקומות גרסינן תחתיה ואית דגרסי' מתחתיה. ובגמ' יליף דתנופה צריכה יד בעלים ויד כהן יד יד משלמים כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה וכתיב התם ידיו תביאנה מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בתנופת חזה ושוק ואימורין שלהם בעלים אף כאן בעלים הא כיצד מניח ידו הכהן תחת יד הבעלים ומניף והגיש לקרן מערבית דרומית ומפ' בגמרא אברייתא דקתני כנגד חודו של קרן ודיו דר"ל דדי לו שיגיש שם המנחה בכלי ואין צריך לכוף בכלי כדי שתהא הסלת עצמה נוגעת במזבח:
היה משקה: בגמ' פריך הא אקרבה קודם השקאה והיכי תני קמץ והקטיר והדר תני היה משקה ומשני ה"ק וכו' דרישא דקתני הניף והגיש וכו' לאו דוקא קודם השקאה נקט דלא איירי בהשקאה כלל אלא איירי בסדר הקרבת מנחת סוטה שכן הוא תנופה והגשה קמיצה והקטרה והדר איירי מי קודם אי השקאה קודמת את כל אלה או אם כל אלה קודמין להשקאה ופליגי בה ר"ש ורבנן: בפי' רע"ב ז"ל והשקה קמא לגופיה. אמר המלקט דאין לומר דקרא קמא לדיעבד כדדריש ר"ש דבדיעבד לא פתח קרא דאין דרך הכתוב לומר בתחלה שלא כדרך מצותו אלא בתחלה סודר משפט דבריו ולבסוף מרבה מקראות לדרוש. עוד בפי' רע"ב ז"ל ואחרי ישקה אע"ג דמשמע דוקא. אמר המלקט ר"ל דמשקה דוקא אחר הקטרת המנחה דסדר המקראות כך הוא וכתב ומחה והשקה והניף המנחה והקריב דהיינו הגשה וקמץ והקטיר ואחר ישקה את האשה את המים והדר תו כתיב השקאה שלישית והשקה את המים והיתה אם נטמאה וכו'. ומלת ואחר דקאמר קרא ס"ל לרבנן דקאי אומחה דכתיבא לעיל מנה וקאמר דאם לא נמחקה יפה ועדיין רשומן של אותיות ניכר לא ישקנה והשקה בתרא לאשמועינן שאם נמחקה המגלה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. כתבו תוס' ז"ל אמרינן בירושלמי דלרבנן הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשרה והתם דריש אליבא דרבנן ואחר ישקה למערערין וה"ג התם ואחר ישקה ע"כ שלא בטובתה מודה ר"ש לחכמים שאם השקה ואח"כ הקריב את מנחתה שהיא כשרה ומודים חכמים לר"ש שאם הקריב את מנחתה ואח"כ השקה שהיא כשרה מה ביניהון מצוה רבנין אמרין מנחה היא שהיא בודקתה ור"ש אומר המים הם בודקין אותה מ"ט דרבנן מנחת זכרון מזכרת עון מ"ט דר"ש ובאו בה רבנין אמרי כותב ומוחק ומשקה ומקריב ר"ש אומר כותב ומקריב ומוחק ומשקה כ"ע מודו שמחיקה סמוך להשקאה ע"כ. ובגמ' מוכח לפי פי' רש"י ז"ל וגרסתו דר"ע ס"ל כר"ש דמקריב מנחתה ואח"כ משקה ועדיפא מיניה דלית ליה אם השקה ואח"כ הקריב את מנחתה כשרה הלכך והשקה קמא דריש למשקין אותה בעל כרחה דאע"פ שלא כדין עשו הכהנים למחוק את המגילה קודם הקטרה דכיון דאינה שותה עד לאחר הקטרה לא היה להם למחוק דכל מה שיש שהות לאחר את המגלה מאחרין במא תודה אפ"ה הואיל ונמחקה אפי' שלא כדין אין שומעין לה לאמר איני שותה אלא או תשתה או תודה שהמחיקה גורמת לה לשתות ולא מיד אחר המחיקה אלא אחר ההקטרה וקרא דואחר ישקה לרישומו ניכר והשקה בתרא לגופיה לומר שמקריב מנחתה ואח"כ משקה. ודוקא אם ניכר בה דמחמת רתיתותא וביעתותא אינה רוצה לשתות אז ס"ל לר"ע דמשקין אותה בע"כ אבל אם אינה רותתת וקאמרה איני שותה ודאי טמאה היא ואין משקין אותה. ותו מקשה בגמ' דר"ע אדר"ע ומשני תרי תנאי אליבא דר' עקיבא:
עד שלא נמחקה: וכו'. תוס' פ' נושאין על האנוסה (יבמות דף ק'):
אמרה איני שותה: פי' אע"פ שלא אמרה טמאה אני דאי אמרה טמאה אני פשיטא מכ"ש דסיפא. ופי' רש"י ז"ל מגלתה נגנזת בצדי ההיכל דכל כתבי הקדש שאינם לקרות בהן נגנזין שלא יתבזו:
ומנחתה מתפזרת: תוס' פי ואלו מנחות דף ע"ד:
על בית הדשן: [פי' רש"י] שהי' בעזרה ששורפין שם פסילי המוקדשין ופסולי אימורין שמחיצתן לפנים מן הקלעים כדאמרי' בשחיטת קדשים שלשה בית הדשן הם דהואיל וקדשה בכלי נשרפת בעזרה והאי מתפזרת היינו נשרפת כדאמרי' לקמן ואלו שמנחותיהן נשרפות וקחשיב להא האומרת איני שותה ע"כ:
ואין מגלתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת: בגמ' וגם בפ"ק דעירובין דף י"ג פליג בברייתא ר' אתאי ב"ר יאשיה וס"ל דמגלתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. וכתב הר"ן ז"ל בר"פ כל הגט דכי בעו רבנן בסוטה לשמה היינו דוקא אמחיקה ולא אכתיבה דועשה לה כתיב ומאי עשייה מחיקה כדמסקי' התם בגמ' עכ"ל ז"ל וביד פ"ד דהל' סוטה סי' ד' ו':
מערערין: פי' משברין ומכין אותה עוררו ארמנותיה ת"י פגרו ברנייתהא ורש"י ז"ל פירש בגמ' סוף פירקין דלעיל כאדם הנחנק ע"י משקה נראה כעושה ער ער והוא לשון צעקת שבר יעוערו ע"כ וכתבתיו לעיל סי' ה'. ובגמ' תניא ר' יהודה כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה שאם נמחקה המגלה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ א"ר ר"ע כלום אנו צריכין אלא לבודקה והלא בדוקה ועומדת אלא עד שלא קרב הקומץ יכולה לחזור בה משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה ע"כ:
אינה מספקת לשתות: וכו'. פ"ג ביד דהלכות סוטה סי' ט"ז. ובגמ' פריך מני מתני' ר"ש היא דאמר מקריב את מנחתה ואח"כ משקה אימא סיפא אם יש לה זכות תולה לה אתאן לרבנן ומשני דמתני' ר' עקיבא היא דסבר כר"ש דאמר דמקריב את מנחתה ואח"כ משקה ומשקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה ומדקתני אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות אלמא שכבר קרבה מנחתה דאי לא קרבה מנחתה אכתי לא הוות מיבדקת עד שתקרב מנחתה משום דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון ובזכות סבר ר"ע כרבנן דאמרי זכות תולה ודלא כר"ש דבסמוך ובירושלמי נמי איתא אנן תנינן אינה מספקת לשתות אית תנאי תנו לא היתה זזה משם מ"ד אינה מספקת לשתות ר"ש מ"ד לא היתה זזה משם רבנן ע"כ. וכתבו תוס' דבירוש' אשכחן בהדיא דס"ל לר"ע דזכות תולה דגרסי' בירוש' תניא ר' טרפון אומר כל זכרונות שנאמרו בתורה לטובה חוץ מזו שהיא של פורענות א"ל ר"ע אילו נאמר מזכרת עון ושתק הייתי אומר כדבריך הא אינו אומר מנחת זכרון אלא לטובה מנחת זכרון אם יש לה זכות מזכרת עון אם אין לה זכות ע"כ:
והן אומרים הוציאוה הוציאוה: תוס' ר"פ כל הפסולין ודס"פ האשה דפסחים ודפ"ק דיבמות דף ז' וכתבו שם תוס' ז"ל דמשמע מדאורייתא מדקאמר הוציאוה הוציאוה תרי זימני שהיו ממהרין כל כך ע"כ:
שלא תטמא את העזרה: שלא תפרוס נדה מחמת ביעתותא כדאשכחן באסתר ותתחלחל המלכה מאד שפרסה נדה והא דתנן בנדה בספ"ד מפני שחרדה מסלקת את הדמים מתרץ בגמ' דפחדא דהיינו דאגה שאינה באה פתאום אלא דואגת שמא יבואו אויבים להרגה צומת [המ' בציר"ה] המקור מלהוציא דם ואפי' בשעת וסתה אבל הכא דהוי ביעתיתא שבא לה פתאום כגון זו שלא היתה חרידה עד עכשיו ופתאום היא מרגשת בצערה וכן באסתר שבאה לה שמועת מרדכי פתאום אדרבא מרפין הדמים ופותח את המקור:
שלא תטמא את העזרה: כתוב בתוי"ט יראה לי שטהרת טומאה זו שבמחנה היא בפרישת הטומאה ממנה בלבד דלא מצינו לה טהרה לטומאה זו דאין לומר בטומאת כלים שבעזרה כיון דלא מצית מוקמת למתני' בטומאת מת ע"כ פי' דבגמרא מפ' מ"ט ממהרין להוציאה אי משום דדילמא מתה והתניא טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפי' מת עצמו שנא' ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ומשני אביי משום שלא תפרוס נדה וכו' כדכתיבנא ומבואר בקיצור בפי' רע"ב ז"ל. והעלה בתוי"ט דמשנתנו קוראה להר הבית כולו עזרה דהכי אשכחן נמי בפ' ששי דשבת סי' ח' וגם בפ"ק דבכורים סי' ח' ושכן הדין שנדה וזבה אסורין ליכנס להר הבית ע"כ בקיצור. וכבר כתבתי לעיל בפ"ק סי ה' דשער ניקנור הוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל ועד שער נקנור נקרא מחנה לויה ושער ניקנור לא נתקדש בקדושת עזרת ישראל כדכתיבנא התם:
יש זכות תולה ג' שנים: כתב החכם ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל חתנו של רש"ל ז"ל. דצ"ע וכי בעבור זכותה מניח הקב"ה לעשות הבעל איסורא בכל יום. ואפשר דלפי סברת רבי דלקמן אינו קשה כ"כ ודוק ע"כ ובמה שכתבתי לעיל פ"ק אליבא דרב ששת לא קשה מידי אפי' לרבנן עיין לעיל שם סי' ג' ועיין ג"כ במ"ש בסמוך בסימן ה'. ובגמ' מוקמי' מתניתין דלא כאבא יוסי בן חנן דתולה לה שלשה חדשים כדי הכרת העיבר דכתיב ונקתה אם יש לה זכות כדי ונזרעה זרע כשיעור שהעובר ניכר במעוברת ודלא כר' אלעזר ב"ר יצחק איש כפר דרום שאמר ט' חדשים שנאמר ונקתה ונזרעה זרע ולהלן הוא אומר זרע יעבדנו יסופר זרע הראוי לספר פי' לחיות ולבוא לידי ספור שבתי של מקום אלא כר' ישמעאל דאמר בברייתא י"ב חדש ומסמיך ליה אקרא דכתיב לקצת ירחין תרי עשר וגו' אלמא תלה לו הזכות שהיה מפרנס עמי ישראל י"ב חדש וה"נ במתני' דקתני שלש שנים ר' ישמעאל היא ואשכחן קרא דאמר בהדיא שהקב"ה מאריך זמן עד שלש פעמים דכתיב כה אמר ה' על שלשה וגו' הלכך הוו להו שלש שנים אבל בירושלמי מפרש יש זכות תולה שנה אחת מנבוכדנאצר לקצת ירחין תרי עשר יש זכות תולה שתי שנים מאמנון ויהי לשנתים ימים יש זכות תולה שלש שנים מאחאב וישבו שלש שנים אין מלחמה א"ר יוסי כל אותן ג' שנים היה עסוק במצות וכל אותן שתי שנים היה עסוק בתורה. והביאוהו תוס' ז"ל:
מכאן אמר בן עזאי חייב אדם: וכו'. ירושלמי דפירקין ודפ"ק דחגיגה בן עזאי דלא כר' אלעזר בן עזריה דאמר גבי פרשת הקהל דנשים אינם באות רק לשמוע וכתבו תוס' ז"ל ונראה דה"פ דמצוה לשמוע כדי שידעו לקיים המצוה ולא משום שידעו שזכות תולה ע"כ:
שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה: תראה ותלמוד בפרשת סוטה שהזכות תולה דילפי' מונקתה ונזרעה זרע ע"י זכיות ונקתה כדי הכרת עובר או כדי זריעת זרע או יותר כדמפ' בגמ' רש"י רז"ל:
מלמדה תפלות: גרסינן ולא גרסינן כאילו ובגמ' הוא דפריך לִמְדַהּ תפלות ס"ד וכי תורה תפלות קרית לה אלא אימא כאילו מלמדה תפלות וה"נ אשכחן בפ"ק דקדושין דף ל' ר' יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו לסטות לסטות ס"ד אלא אימא כאילו מלמדו לסטות. בפי' רע"ב ז"ל תפלות חבור משכב אנשים אבל הרמב"ם ז"ל פי' תפלות דברי הבאי ודברי משלים ע"כ. וביד בהלכות ת"ת פ"א סי' י"ג וכתב שם בסוף הפרק בד"א בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות ע"כ. ובטור י"ד סי' רמ"ו:
רוצה אשה בקב ותפלות: פי' ר"ת רוצה אשה שיהא בעלה חמר ויהא מצוי אצלה בכל שבת לתת לה עונתה ולא יביא לה אלא קב חיטין בלבד ולא יהא גמל שהולך בדרך רחוקה ואינו נותן לה עונה אלא אחת לשלשים יום ואע"פ שמביא לה לשכרו תשעה קבין חביבה עליה העונה בכל שבת וקב אחד מט' קבין ופרישות שלשים יום:
חסיד שוטה: ירושל' ה"ד חסיד שוטה ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפליי אצילנו עד כשהוא חולץ תפילין הוציא זה את נפשו. תוס' ז"ל:
רשע ערום: ר' אבהו אמר זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז וכדתנן בפ' בתרא דפאה היו מאתים חסר א' אפי' אלף נותנין לו כאחד ה"ז יטול ר' אסי א"ר יוחנן זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים קודם שיבואו הבנות לב"ד ויעמידו הנכסים בחזקתן דיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים זכו אביי אמר זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג דתניא נכסיי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון רב יוסף ב"ר חמא אמר רב ששת זה המכריע אחרים לעשות כאורחותיו להראות עצמו כחסיד ר' זריקא אמר רב הונא זה המקל לעצמו ומחמיר לאחרים עולא אמר זה שקרא ושנה ולא שימש ת"ח:
מכלי העולם: או מבלי בבי"ת הרמב"ם ז"ל. וכן הוא בספ"ח דהל' ערכין. ובגמ' תנא התנאים מבלי עולם בבי"ת והפירוש מפני שמורין הלכה מתוך משנתן בהוראת טעות שאינם יודעים טעמי המשנה ושמא אין הלכה כמותה שהיא דברי יחיד וכיוצא בזה:
ר"ש אומר: וכו'. פ"ק דסוטה דף ו' ועיין במ"ש לעיל בפ"ק סי' ג': ובספרי הגרסא ואם אומר אתה שהזכות תולה ימים המרים המאררים. ומ"מ קשה קצת מ"ש דבריש מילתיה נקט במים המרים בלבד ובסיפא נקט תרוייהו וכ"ש לרוב הנוסחאות דקשה אמאי שינה דברישא נקט המרים ובסיפא נקט המאררים אכן שם בפ"ק בתרוייהו קתני המרים:
רבי אומר הזכות תולה: ביד הל' סוטה פ"ג סי' כ':
מתנוונה: פי' הרמב"ם ז"ל שתחלה בחולי השחפח ונעשית כחושה ע"כ ובפ' הרואה (ברכות דף ס"ג ע"ב) פי' רש"י ז"ל נימוק והולך לו מתנוונה והולך לו ונמשך למיתה ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל שם בפ"ק דמכלתין דף ו' דבעלה מותר בה מיד ולא אמרי' ימתין עד שלש שנים שמא זכות תלתה לה דאם היה אסור בה היכי הוה מצי למיקרי בה ונקתה ונזרעה זרע וכן הראני רבי בירוש' ונקה האיש מעון אינו חושש שמא תלה לה זכות ואתיא כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת ע"כ:
נטמאת מנחתה: וכו'. פ"ק דמכילתין דף ו'. וביד שם פ"ד סי' י"ד:
ואלו שמנחתיהם: כו' ואיתה נמי שם בפ"ק דמכילתין. ודייקי' התם אליבא דרב ששת דכתבינן לעיל בפ"ק סי' ג' ושבאו לה עדים שהיא טמאה דאתו עדים אימת אילימא מקמי דתיקדוש בכלי שרת תפדה ותיפוק לחולין אלא וכו' ומסיק רב פפא אין ה"נ דמדאורייתא יצאה לחולין ומדרבנן הוא דנשרפת לפי שאין הכל בקיאין בהלכות לידע שבשביל שהיו לה עדים לא היתה ראויה לקדש ואתו למימר מוציאין דבר שקדש בכלי שרת לחולין. והקשו תוס' ז"ל כל הני משניות דתנן בהוא תצא ותרעה בעדר ניגזור שמא יאמרו מוציאין מקדושת הגוף לחולין ותרצו דהתם לא מוכחא מילתא וליכא היכרא בין קדושת פה לקדושת הגוף ויאמרו קדושת הפה היה אבל הכא איכא היכרא בין קדושת הפה לקדושת כלי שרת וצ"ע בפ' שתי מדות ובפ' התודה עכ"ל ז"ל:
ושבעלה בא עליה בדרך: כתבו תוס' ז"ל אע"ג דאין המים בודקים אותה אפ"ה נשרפת דכי קדוש מעיקרא שפיר קדוש והוי כמי שנשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה קודם לכן דאין המים בודקין ואפ"ה מנחה שפיר קדוש. והאי דלא חשיב במתני' מנחת ארוסה ושומרת יבם אלמנה לכ"ג מפני שידוע פסול שלהן שאינם נבדקות ואין מביאין אותם לשתות ע"כ. בסוף פי' רע"ב ז"ל והשירים קרבין לעצמן. אמר המלקט ובגמרא פריך איקרי כאן כל שהוא ממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו דה"ל למיכתב כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו למה לי אלא ודאי לדרשא אתא דכל שממנו עלה כבר אשה לה' לא תקטירו שירים שלו. ומשני דמסיק להו לשום עצים כר' אליעזר דאמר לשם ריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים ובמסקנא משני לה אפי' כרבנן וכדאמר ר"ש בר"פ ואלו מנחות גבי מנחת חוטא של כהנים דנקמצת והקומץ קרב בעצמו והשירים קרבין לעצמן ומתפזרין לאבוד ולית ליה כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר"ש וס"ל דאינה נקמצת אלא דוקא במנחת חוטא של כהנים דבת הקרבה היא דמקשי חובתו לנדבתו בקרא דוהיתה לכהן כמנחה לומר דלא בעיא קמיצה אבל הא דלאו בת הקרבה דדילמא בתר דידה אזלינן ושירים גמורים הם אפילו רבנן מודו דמתפזרין. וביד פי"ב דהלכות מעשה הקרבנות סימן י"ב ובפי"ט דהלכות פסולי המוקדשין סי' י':
בת ישראל שנשאת לכהן: וכו'. ביד פי"ב דהל' מעשה הקרבנות סי' י':
מנחת כהנת נאכלת: עי' ברש"י ז"ל דבגמ' משמע דאפי' כשהיא נשואה לכהן כליל מיהא לא הויא מנחתה. ואיתא בפ' הזרוע (חולין דף קל"א:)
כהנת מתחללת: וכתב הרמב"ם ז"ל ומה שאמר בכאן בכהנת מתחללת אין עניינו שכהנת בלבד תהיה חללה ואמנם שהיא מתחללת בכלל מי שתתחלל וכשהיתה זאת האשה חללה תעמוד חללה לעולם בין שמת בעלה או גרשה וזה הכהן כל שהוא עמה הוא פסול לעבודה ואם גרשה ונדר שלא ישא בעבירה כמו שיבאר בפ"ח מבכורות חוזר לכשרותו ולשון ספרא להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין ע"כ:
ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים: כתוב בתוי"ט דכתיב כל זכר בבני אהרן וכו' ואע"ג דמבני אהרן ממעטינן ולא מבנות אהרן טרח קרא וכתב זכר לרבות בעלי מומין למחלקות וכו' קשה לע"ד דהתם מכל נפקא לן לרבויי ואכתי מלת זכר או מלת בני אהרן יתירא:
מה בין האיש לאשה: וכו'. בתוספתא קחשיב עובר על מ"ע שהזמן גרמה מה שאין כן באשה האיש עובר על בל תקיף ועל בל תשחית ועל בל תטמא למתים מה שאין כן באשה האיש נידון כבן סורר ומורה ונעטף ומספר ואין האשה נעטפת ומספרת האיש נמכר ונשנה ואין האשה נמכרת ונשנית האיש נמכר לעבד עברי ונרצע וקונה לעבד עברי ואין האשה נרצעת ונמכרת וקונה. ולא קתני התם כל הני דמתני' ותימא אמאי לא חשיב נמי סמיכות ותנופות והגשות וקמיצות וכל הני דתנן בפ"ק דקדושין בין כהן לכהנת ולא קתני נמי שהעברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון משא"כ בעבריה הזב מטמא בראיות ולא הזבה מצורע אסור בתשמיש המטה ולא מצורעת כדמפרש בפרק ד' מחוסרי כפרה מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה. תוס' ז"ל:
האיש פורע ופורם: וכו'. דכתיב איש צרוע ומ"מ לענין טומאת נגעים אית לן קרא יתירא והצרוע אשר בו הנגע לרבות אשה דהא קרא יתירא הוא ולא איבעיא ליה למיכתב אלא בגדיו יהיו פרומים דהא במצורע קמיירי אלא לרבות צרוע שני כגון אשה:
האיש מגלח על נזירות אביו: מפ' בפ' בתרא דכריתות דף כ"ז דדוקא על מעות סתומין ולא על מעות מפורשין. בפי' רע"ב ז"ל והיה בנו נזיר פי' ר"ל שהיה הוא ואביו שניהן נזירין או שלא היה הבן נזיר בחיי אביו אלא שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו הבן מגלח על מה שהפריש אביו ובזה הלשון של רע"ב ז"ל שבכאן מכוון עם מה שכתב בספ"ד דנזיר:
האיש מוכר את בתו: וכו' וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א גרסי' בבא דהאיש מקדש קודם בבא דהאיש מוכר:
האיש מקדש את בתו: דכתיב ואמר אבי הנערה את בתי נתתי לאיש הזה באביה נתלית נתינתה. ומכאן תבין דמה שכתוב בפי' רש"י ז"ל כשהיא קטנה וכמו שהעתיק רע"ב ז"ל דלא דוקא אלא כל זמן שלא בגרה קרי לה קטנה וכדתנן בהדיא האיש מקדש את בתו כשהיא נערה וכו':
ואין האשה נסקלת ערומה: נראה דגרסינן ערומה הרי"ש בשור"ק והמ"ם דגושה כמו לשון רבים דערומים שבשפירושו לשון ערטילאין הוא דגוש המם כדכתיב ויהיו שניהם ערומים וכן בברכות דשחרית מלביש ערומים בדגש המם והנקבה אפילו בלשון יחיד המם דגושה והריש בשורק ומאן דגריס ערומה הריש בחולם כמו הזכר בלשון יחיד שהוא ערום בחולם צריך לגרוס ערומה המם רפויה אבל בשורק והמם רפויה לא גרסי' דהוי לשון חכמה כדאיתא במסרה פ' בראשית דחכימין רפין וערטילאין דגשין דאע"ג דמסרה לא מיירי אלא בלשון רבים דזכרים ממנו נלמוד לנקבות רבות דערומות ברפא המ"ם הוא לשון חכמה ובדגשות המ"ם הוא לשון ערטילאות ואפי' בלשון נקבה יחידה איכא נמי לחלק חילוק זה דזיל בתר טעמא כלום הוצרכנו לחלק אלא מפני המ"ם הנקראות במבטא ומוצא הפה הכא נמי גם ביחידה איכא האי טעמא גופיה דוק והכי נמי אשכחן לה במקרא בספר הושע פן אפשיטנה ערומה [ שם המסורה בקובץ בלא וא"ו .] הר"ש בשורק והמ"ם דגושה:
ואין האשה נתלית: בפ' נגמר הדין נפקא לן מכי יהיה באיש ולא באשה. וביד פ' עשירי דהלכות טומאת צרעת סי' ח' ובפ"ג דהלכות גניבה סי' י"ב ובפ"א דהלכות עבדים סימן ב':