מלאכת שלמה על ביצה ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א עריכה

יום טוב שחל כו':    ביד ר"פ ששי דהלכות יו"ט וסי' ה' י' ובטור א"ח סי' תקכ"ז:

ועושה תבשיל מעי"ט:    וי"מ דוקא תנן מעי"ט ולא יום או יומים קודם. וק"ק לע"ד דמשמע קצת מלשון המשנה דקתני ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת שצריך לכתחלה לבשלו מעי"ט לשם כבוד שבת ואז מותר לו להוסיף בי"ט לכבוד שבת דאי לא תימא הכי הל"ל ומניח מעט תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת או ליתני הכי ושומר מעט תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת וכי תימא אה"נ דבעי לבשלו מעי"ט לשם שבת ליתא דהא לא קיימא לן הכי לכן נלע"ד דמש"ה קתני מתני' בהאי לישנא לאשמועי' שאפי' שאינו רוצה לבשל כלל מעי"ט לצורך י"ט אלא בי"ט עצמו הוא מבשל לצורך י"ט מ"מ צריך הוא לבשל תבשיל כל דהו מעי"ט לצורך שבת אבל אה"נ שאם הוא מבשל מעי"ט לצורך י"ט שלוקח ממנו מעט ועושה בו ערובי תבשילין וסומך עליו לשבת: ובגמ' בלשון שני אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא דמידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא הלכך לא מוכחא מלתא שהרי בכל יום יש לחם ודייסא נמי לא דדייסא נמי לא מלפתא דא"ר זירא הני טפשאי בבלאי דאכלי נהמא בנהמא: והאי תבשיל דבעינן אסמוכה בגמ' אקרא דכתי' זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו פי' רש"י ז"ל אין זכירה אלא בדבר המשתכח זכרהו מאחר שבא להשכיחו פי' כשבא י"ט בע"ש קרוב שבת להשתכח מחמת י"ט שמרבה בסעודת היום ואינו מניח כדי כבודו והזהירך הכתוב לזכור וכשמערב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת עכ"ל רש"י ז"ל אבל הר"ן ז"ל פי' דזכרהו מ"ט שבא לאסור עליך שלא תבשל לו והזכירהו בעירוב כדי שתוכל לבשל לצורך השבת עד כאן. ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ה"ל למיכתב היום אפו ובשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר מכאן א"ר אליעזר אין אופין אלא על האפוי בחמישי בשבת ואין מבשלין אלא על המבושל בחמישי בשבת מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה: ובגמ' בעי מאי טעמא תיקנו עירוב דהא ודאי קראי לאו בעירוב משתעו ואסמכתא בעלמא נינהו ומשני רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב ולא יכלה את הכל ליום טוב ורב אשי אמר לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יום טוב כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת קל וחומר דמי"ט לחול לגמרי לא: וכתב הרא"ש ז"ל ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם ערב יום טוב ויום טוב של סוכות שחל להיות בחמישי בשבת יכול לערב עי"ט עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה ע"כ:

אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת:    ובגמ' בברייתא תניא ובלבד שלא יערים לאחר שבשל לצורך י"ט ואם הערים אסור לאכול דאחמור רבנן בהא מלתא שלא לעקור תורת עירוב ול"ד להערמה דרב אדא בר אהבה דמלת גרמא גרמא דאין עיבוד באוכלין ואי משום טרחא הא עדיפא דילמא חס שלא יסריח הבשר ומימנע ולא שחיט רש"י ז"ל:

בש"א שני תבשילין:    גמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא א"ר שמעון בן אלעזר מודים ב"ש וב"ה על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש"א תבשיל אחד פי' דג וביצה שעליו אינו חשוב אלא תבשיל אחד וצריך עוד תבשיל אחר ובה"א שני תבשילין פי' דג וביצה שעליו חשוב שני תבשילין זו היא גרסת תוס' ז"ל ומסיים ר' שמעון בן אלעזר ושוין שאם פרפר ביצה מבושלת ונתן לתוך הדג או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין דלחודי' קאי:

ומודים בדג וביצה שעליו:    נ"א ושוין בדג וביצה שעליו:

אכלו או שאבד:    אותו תבשיל שבשל מעי"ט כך נראה שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל. אבל הה"נ אם נאבד מע"ש קודם שבשל לצרכי שבת כדפי' רש"י ז"ל:

סומך עליו:    לבשל בשבילו ופי' ר"ע ז"ל אבל מתחלתו אין עירובי תבשילין פחות מכזית. אמר המלקט מסקנא בגמ' בין בתחלה בין בסוף בעי שיעור ומאי כל שהוא דאית ביה כזית וכן כתבו הגהות מיימוניות דוק וכן פסק בטור א"ח שם סי' תקכ"ז דבין בתחלה בין בסוף שיעורו בכזית וכן שם בשלחן ערוך סעיף ג':

משנה ב עריכה

ובה"א כלים וכו':    ביד פכ"ג דהלכות שבת סי' ח' ובפ"ד דהלכות יו"ט סי' י"ז ובטור א"ח סי' שכ"ג ושכ"ו ותקי"א (הגהה ולהטביל כלי חדש הניקח מן הגוי בשבת יש מתירין משום דס"ל דהא דתנן אין מטבילין כלים בשבת היינו כלי ישן של ישראל הנטמא משום דחיישי' אי שרית ליה לאטבוצינהו בשבת משהו להו עד השבת שהוא פנוי ואתי בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה דזה לא שייך למגזר גבי כלי חרש שאין הטומאה מצויה בו ויש אוסרין והטעם שלהם הוא דס"ל דבכל הכלים גזרו ולא משום תרומה אלא משום שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות בר"ה א"נ משום מתקן כלי ולשני הטעמים אין חילוק בין שבת לי"ט דלטעם הראשון גזרו י"ט משום שבת ומטעם השני הגזרה היא ג"כ משום י"ט עצמו וגם לטעם השני אין חילוק בין כלים חדשים לישנים ע"כ מספר לבוש החור שם סימן שכ"ג):

כלים מלפני השבת:    גמ' דכ"ע מיהת כלים בשבת לא מ"ט אמר רבה גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות בר"ה וגזרה בור בחצרו אטו בור בר"ה וגזרה י"ט אטו שבת ולא הוי גזרה לגזרה דיום טוב ושבת אחת היא ורב יוסף אמר גזרה משום סחיטה וגזרינן כלים דלאו בני סחיטה נינהו אטו כלים דבני סחיטה נינהו רב ביבי אמר גזרה שמא ישהה ואתי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה ותניא כותיה דרב ביבי כלי שנטמא מעי"ט אין מטבילין אותו בי"ט גזרה שמא ישהה ופירשו רש"י והר"ן ז"ל שמא ישהה אי שרית ליה לי טבולינהו בי"ט או בשבת משהה לה בטומאתם עד י"ט שהוא פנוי ומתוך כך אתי להשתמש בהן בטומאתן ועוד שנמצא שהוא משהה מלאכתו למועד אבל טהרת גופו כיון דחמירא ליה לא משהה וב"ש לא פלוג ע"כ. רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי כדפי' כבר ר"ע ז"ל:

ואדם בשבת:    כתב ב"י בטור א"ח שם סי' שכ"ו וז"ל אחר שהביא סוגיית הגמרא ורבינו קיצר בדבר וכך ה"ל לכתוב מפני שנראה כמיקר ואפילו אם טובל במים סרוחים לפעמים אדם מיקר עצמו במים סרוחים ובימות הגשמים דליכא למימר דמיחזי כמיקר נראה כיורד לרחוץ עצמו מטנוף וצואה שבגופו ע"כ:

משנה ג עריכה

ושוין שמשיקין וכו':    ביד בהלכות שבת פכ"ג סי' ח' ובפ"ד דהלכות יו"ט סי' י"ז ובפ' שני דהלכות טומאת אוכלין סי' כ"א. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ושוין שמשיקין וכו' פי' אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה על הטבילה אם תהיה בע"ש או בשבת מכל מקום בדברים אלי שנזכיר לקמן כולן מודים שמותר לעשותם ביום טוב דהיינו שמשיקין את המים וכו' ומטבילין מגב לגב וכו' משום דהא לאו טבילה היא אלא הוי כאילו שואבים מן המקוה דכיון שהן בכלי אבן שאינו מקבל טומאה אין צריך להטבילן לגמרי דבמה שהוריד הכלי מצד אחד רואין המים כמעורבין ונטהרו המים אבל כשהכלי מקבל טומאה אם ישיקו המים מ"מ עדיין הכלי טמא ויחזור ויטמא את המים ועל כן צריך להטבילם לגמרי וזה אסור לעשותו בי"ט. וגם מטבילין מגב לגב וכו' משום דלאו טבילה היא שכבר טבל לפני יום טוב עכ"ל ז"ל.

בפי' ר"ע ז"ל ונותנו במקוה מים מלוחים או עכורים לאו דוקא אלא כלומר מים שאינם ראויין לשתיה והשקה עניינו הצפה ובמקרא ביואל והשיקו היקבים והציפו וכאן משקעים את המים הטמאים עד שיצופו מי המקוה עליהם וכן פי' הרמב"ם ז"ל שיעלו המים עליו:

אבל לא מטבילין:    גמ' מתני' מני לא רבי ולא רבנן דתניא אין מטבילין את הכלים ע"ג מימיו לטהרין ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דברי רבי וחכמים אומרין מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן מני אי רבי קשיא השקה דר' אסר ומתני' תנן משיקין אי רבנן קשיא הטבלה דאינהו שרו להטביל ומתני' קתני אין מטבילין ומשני אי בעית אימא רבי ורישא דמילתא דרבי דאיירי בהטבלה למיסרה הא השקה שריא איירי בי"ט וסיפא דמילתיה דאסר אף השקה איירי בשבת וכן רבנן נמי רישא איירי בי"ט וסיפא בשבת וה"ק מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו בי"ט וכ"ש דמשיקין ומשיקין את המים בכלי אבן בשבת השקה אין הטבלה לא וכולה מתני' בי"ט ואליבא דרבי ואיבעי' אימא מתני' רבנן היא וכולה מתני' בשבת הלכך הטבלה אסירה והשקה שריא כרבנן דאמרי משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת השקה הוא דשריא הא הטבלת כלים אסירא אבל בי"ט אפי' הטבלת כלי ע"ג מימיו מותר והרמב"ם ז"ל נראה שתפס בפירושו וגם שם בהלכות שבת פכ"ג וגם בהלכות י"ט פ"ד כי האי אוקימתא תנייתא וז"ל בפירושו אבל לא מטבילין שיעורו אבל לא מטבילין כלי טמא ע"ג מימיו וכל זה בשבת אבל בי"ט מותר לו להטביל כלי ע"ג מימיו ויטהר המים והכלי כאחד ומה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאים הם מתוקים ומי המקוה אינם ראויין לשתיה ע"כ:

מגב לגב:    פי' בתוספת י"ט ולשון גב השנוי במשנתנו נ"ל שהוא מלשון ולחשוף מים מגבא כו' ולא נהירא לע"ד אלא שהוא לשון ממעלה למעלה כמה דאת אמר זה על גב זה:

ומחבורה לחבורה:    בי"ט אם הטביל כלים ע"מ לאכול פסחו עכ"ל ר"ע ז"ל [*) הגה"ה כתב הר"פ ז"ל זו הטבילה שפי' ר"ע ז"ל אינה צריכ' אפי' משום מעלה דרבנן אלא אם רצה לעשותה מעצמו לתוספת קדושה ועיין בפי' רש"י ז"ל. ורבינו חננאל ז"ל פי' מחבורת תרומה לחבורת הקדש וכן דעת הרמב"ם ז"ל בחבורו פרק י"ד מהלכות שביתת יום טוב. וקשה לפי' ר"ע ז"ל מה שייך בי"ט להטביל כלים מחבורה לחבורה שאינו יכול למשוך ידו מן הפסח אחר שזרק הדם ואע"פ שאפשר שמשך ידו מקודם ועתה רוצה לטבול ביום טוב מ"מ דוחק הוא ע"כ:] אמר המלקט או אם הטביל כליו מחבורת אכילת חולין לאכול מעשר שני בחבורה אחרת כדפי' הרמב"ם ז"ל שנראה שמשם העתיק ר"ע ז"ל רוב פי' מתני' דזה לשון רש"י ז"ל מגב לגב מי שהיו כליו טמאים והטבילן לדעת דריכת זיתיו ונמלך לעשות גתו עושה גתו ע"ג טבילה זו שהטביל לשם כדו ואין צריך לחזור ולהטביל לשם גת וההיא טבילה שנייה הבא להחמיר על עצמו ולהטביל קתני מתני' שהוא מטביל בי"ט שאין כאן תקון כלי ואינה טבילה שהרי אינה צריכה:

מחבורה לחבורה:    נמנה בחבורה זו על פסחו והיה טמא או כליו טמאים וטבל לדעת כן הרשות בידו ואין צריך לחזור ולטבול וקתני במתני' דאם בא להחמיר ולהטביל כליו לשם חבורה אחרת מטביל בי"ט ע"כ. ונראה דאפי' לפי' הרמב"ם ז"ל גבי סיפא דמחבורה לחבורה נצטרך לפרש שבא האדם להחמיר על עצמו או על כליו להטבילן שנית דלא אשכחן לה דמתנייא בשום דוכתא. אח"כ מצאתי במגיד משנה שפי' שם בהלכות י"ט פ"ד בשם ר"ח ז"ל מחבורת תרומה לחבורת שלמים ע"כ:

משנה ד עריכה

בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל נדרים ונדבות ד"ה אין קריבין בי"ט לא עולות ולא שלמים ע"כ. אמר המלקט ולפום האי פירושא מתני' דלא כי האי תנא דתניא א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על עולה שאינה של יום טוב כגון נדר ונדבה שאינה קריבה דאית בה תרתי לאיסורא אין בה אכילת אדם ואפשר לאחר זמן ועל שלמים שהן של יום טוב כגון חגיגה ושלמי שמחה שקריבין דאיכא תרתי להיתרא אכילת אדם והן זמנן ברגל ואם יעבור הרגל בטל קרבנו דהא תנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו על מה נחלקו על עולה שהיא של יום טוב ועל שלמים שאינם של יום טוב שבש"א לא יביא ובה"א יביא אלמא שלמים דנדרים ונדבות לב"ה קריבין ותנא אחרינא איכא בגמ' דמפ' כפי' שהביא ר"ע ז"ל ובהכי לא קשיא לעולא דהכי משני רב יוסף בגמ':

משנה ה עריכה

[ב"ש אומרים]:    מתני' מייתי לה בשבת פ' כירה (שבת דף ל"ט:)

לא ַיחֵם:    בניקוד ציר"י תחת החי"ת של יחם. ופשיטא דראויין לשתיה ר"ל צלולים וז"ל רש"י ז"ל שם פ' כירה ראויין לשתיה דמחים להו לשתיה ואי בעי רחיץ בהו פניו ע"כ. וז"ל תוס' ז"ל אא"כ ראויין לשתיה נראה לר"י דוקא שמחמם אותם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אע"ג דראויין לשתיה אסרי ב"ש דהא בפ' שני דביצה אסרי ב"ש מדורה להתחמם כנגדה ואע"ג דראויה היא לבשל ולאפות ועוד אומר ר"י דמהכא נמי יש לדקדק דאי שרו ב"ש לצורך רחיצה משום דראויין לשתיה א"כ לא אתיא מתניתין אפי' כב"ש דקתני אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה ומדקתני ומותרין בשתיה מכלל דראויין לשתיה ואפ"ה קתני דאסורין ברחיצה אלא ודאי (הגהה עיין במ"ש בפ' כירה סי' ד' בשם ה"ר יהונתן ז"ל) לא שרו ב"ש אלא כשעושה לצורך שתיה ונראה לר"י דיכול לחמם אפי' ביותר מכדי שתיה גם לב"ש ודוקא יותר מעט בכדי שיעור רחיצת פניו ידיו ורגליו אבל לצורך כל גופו לא והיינו טעמא שהבלנים חשודין דפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה וב"ה מתירין ג"כ דוקא לרגליו אבל לא לצורך כל גופו כדמשמע בכולה שמעתין וכו' ע"כ. ואיתא בתוס' פ"ק דגיטין דף ח' וז"ל תוס' ז"ל כאן וא"ת מאיזה טעם שרו ב"ש ואפי' ראויין לשתיה הא לית להו מתוך וי"ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בהדיא בירוש' דלב"ש צריך לשתות מהן וב"ה מתירין ודוקא לרגליו אבל לכל גופו מודו דאסור דדבר השוה לכל נפש בעינן וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש ע"כ וביד פ"א דהלכות יו"ט סי' ט"ז ובטור א"ח סי' תקי"א:

וב"ה מתירין:    ודוקא חמין לרגליו הוא דשרו ב"ה אבל כל גופו לא כדתנן אמרו להן חכמים אם בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה:

ועושה מדורה. וכו':    ב"ה קאמרי לה והכי קתני בהדיא בברייתא אבל ב"ש לא שני להו בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד דאפי' הנאת כל גופו דדמי לאוכל נפש כגון מדורה אסיר להו הכי מפרש בגמ':

משנה ו עריכה

שלשה דברים ר"ג מחמיר:    ואיתא בתוס' שבת פ' כירה (שבת דף מ"ו) ועיין במ"ש בפ"ק דשבת ריש סי' ט':

אין טומנין את החמין וכו':    ירושלמי הדא דתימא בשלא עשה לו עירובי תבשילין אבל אם עשה לו עירובי תבשילין מותר מה בין תבשיל ומה בין חמין תבשיל דרכו לאכול ממנו חמין אין דרכו לשתות מהן ע"כ וצ"ע ושמא יובן בדברי אביי שכתבתי בסמוך. וכתב הר"ן ז"ל פרכי' עלה בגמ' ה"ד אי דאנח עירובי תבשילין מ"ט דב"ש ואי דלא אנח עירובי תבשילין מ"ט דב"ה ואוקמה רב הונא לעולם שלא הניח ואפ"ה כדי חייו שרו ליה רבנן רב הונא לטעמיה דאמר מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר וקיימא לן הכי ע"כ ואביי תירץ כגון שעירב לאפיה ובשול ולא טמן חמין לשם עירוב. ומתני' חנניא היא ואליבא דב"ש דתניא חנניא אומר בש"א אין אופין וכו' כדפי' ר"ע ז"ל:

ואין זוקפין את המנורה בי"ט:    בטור א"ח סי' תקי"ט ועיין במ"ש הר"ן ז"ל ס"פ כירה. ופי' רש"י ז"ל אין זוקפין משמע אם נפלה מנורה של מתחכת אין זוקפין ומושיבין אותה ע"כ וכתבו תוס' וב"ה סברי אין בנין וסתירה בכלים וא"ת והא בשבת במנורה של חוליות כ"ע ל"פ דאסור וי"ל דהתם מיירי בשבת והכא מיירי ביום טוב ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים א"נ י"ל דהתם מיירי שכולה של חוליות ומפרקין אותה אברים אברים אבל הכא מיירי שאין חסר כאן רק להקימה קצת ואינה בעלת אברים דכולה מחוברת היא ע"כ. ואפשר דכולה מחוברת דקאמרי לאו דוקא אלא כלומר רובא דרובא וכדמשמע מלשון הר"ן ז"ל אשר שם בפ' כירה:

ואין אופין פִיתַן גריצות אלא רקיקין:    כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב כן מצאתי וצרי' לפר' פת שלה' ע"כ וכן הגי' בכולה מתני':

אלא רקיקין:    ככרות דקות עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט פי' הרמב"ם ז"ל ואין הכונה לא שיהיה הככר גדול ולא קטון אבל הכוונה רוב הבצק ומיעוטו שב"ש אוסרין שילוש אדם לישה גדולה בי"ט וב"ה מתירין זה זולתי בפסח דלד"ה אין לשין אלא שיעור חלה ע"כ וכן איתא בגמרא אמר רב שאילית את רבינו הקדוש ביחוד ואמר לי מאי פת עבה דקתני בברייתא פת מרובה ואמאי קרי לה פת עבה משום דנפישא בלישה א"נ אתריה דהאי תנא קרו לפת מרובה פת עבה והכי איתא נמי ברייתא דקתני בהדיא פת מרובה. וביד פ"ג דהלכות י"ט סי' ח' ובטור א"ח סי' תק"ו והר"ן ז"ל פי' אלא רקיקין דכיון דרקיקין נפיש טרחייהו אף הוא אינו אלא כדי שיאכל בי"ט בלבד: והוא פי' הירוש' דרקיקין דקין: וכתבו תוס' ז"ל פי' רש"י ז"ל וב"ה מתירין כדאמרי' שהפת נאפית יפה כשהתנור מלא כדאר"ש בן אלעזר לעיל ולא נהירא חדא דא"כ ה"ל לאתויי בגמ' הא דרשב"א כיון דפלוגתייהו בהכי ועוד דלא דמו כלל לפיתין גריצין לכן נ"ל דפת מרובה דקאמר לאו יותר מכדי צרכו קאמר אלא היינו פתים גדולים ביותר ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כ"כ והכי משמע בירוש' מתוך שאתה מייגעו מימנע ואינו עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר בעריכת כל אחד ואחד ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צרכו בלבד וגם הן שוין בעבים אלא דגריצין היינו גדולות ורקיקין קטנות ע"כ ואשכחן מרובות לשון גדולות במתני' דבפ' הקומץ רבה או שפתתם פתים מרובות פי' גדולות יותר מהדין המפורש בהן מנחת ישראל כופל א' לשנים ושנים לד': והר"ן ז"ל הכריח דודאי אף במה שצריך לו נחלקו ב"ש וב"ה בברייתא דפת מרובה שב"ש אוסרין לאפות פת מרובה בבת אחת מפני שטרחו מרובה א"נ מתוך שאין אתה מתיר לו הרבה בבת אחת אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו וכטעמייהו במאי דאמרי' אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין וב"ה מתירין דלא חייש להכי עכ"ל ז"ל: ומ"מ בכולה מתני' פִיתַן גריצין והתי"ו בניקוד פת"ח:

וחורי:    בגמ' במתני' וכן בפי' רש"י ז"ל כתוב וחררין: ובירוש' ר' אחא שמע לה מן הדא מה חרי האף הגדול הזה ורבנין שמעין לה מן הדא והנה שלשה סלי חורי על ראשי ע"כ ופי' בערוך מה חרי האף הגדול הזה כלומר לעשות חררות גדולות אף הוא: פ"א חררות אפויות גדולות: והנה שלשה סלי חורי כלומר חררות גדולות הראויות למלך ע"כ: והרמב"ן ז"ל כתב בסוף פ' וישב בשם רבינו סעדיה גאון ז"ל סלי לחם לבן כלחם המלך מלשון ולא עתה פניו יחורו מן הארמית שתאמר ללבן חיור והוא הנכון כי היה בכל הסלים מלחם המלך ובסל העליון מכל מיני מאכל פרעה שהיה מעשה אופה ולשון רבותינו במשנה פתין גריצין וחיורי ואמרו בירוש' רבנין שמעין לה מן הדא והנה שלשה סלי חורי על ראשי עכ"ל ז"ל משמע קצת מתוך לשונו שהיה גורס במשנה וחיורי וביד פ"ג מהלכות יום טוב סי' ח' ובפ"ד סי' י"ג:

מה נעשה לבית אביך:    אפשר לפ' שר"ל הואיל והן מקילין לכל ישראל אין אנו יכולין להם דבר שהרי אינם עוברין על דברי בית הלל לגמרי דאי לא תימא הכי משמע שהן דברים שאין להם לא טעם ולא ריח או אפשר לומר שחכמים באו כמפרשים דבריו כדי שלא יחשבו שהלכה כמותו ויקבעו הלכה לדורות כחומרתו ע"כ:

משנה ז עריכה

מכבדין בין המטות:    כתב הר"ן ז"ל ס"פ המצניע שכתב הרי"ף ז"ל בתשובה דמאן חכמים דאסרי כבוד בשבת וי"ט ר' יהודה היא אבל אנן ס"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר וליכא למיתש לאשויי גומות ע"כ וגם פה כתב דחכמים דהכא היינו ר' יהודה דהא חכמים דבמתני' דר' אלעזר בן עזריה דבסמוך כר' יהודה ס"ל והם עצמם הם חכמים דהכא אבל לר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר וקיימא לן כותיה כבוד שרי דלאו פסיק רישיה הוא וכי תימא מכל מקום הרי הוא מזיז עפר ממקומו איכא למימר דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר משום כבוד י"ט התירוהו עכ"ל ז"ל: ובגמ' בבלית וירושלמית א"ר אלעזר ב"ר צדוק פעמים הרבה אכלתי אצל רבן גמליאל ולא היו בין המטות אלא סדינין היו פורשין ע"ג הארץ וכיון שהיו האורחין יוצאין היו קופלין אותן א"ל א"כ אף בשבת מותרין לעשות כן של בית ר"ג היו מכניסין את המוגמר במגופה אמר ר' אלעזר ב"ר צדוק פעמים הרבה אכלתי אצל ר"ג ולא היו מכניסין את המוגמר במגופה אלא ערדסקיס פי' כלים שהן נבובין ומנוקבין היו מעשנין מעי"ט וכיון שהיו האורחים נכנסין היו פותחין אותן א"ל א"כ אף בשבת מותרין לעשות כן עכ"ל הירושלמי:

ומניחי' את המוגמר:    בערוך ערך גמר נראה דגריס את המגמר בלתי וי"ו בכל דוכתא: וביד פ"ד דהלכות יו"ט סי' ו' ובטור א"ח סי' תקי"א וסי' תק"ך:

ועושין גדי מקולס וכו':    פ"ח דהלכות חמץ ומצה סי' י"א וכו' וכתב הר"ן ז"ל איכא מ"ד דדוקא גדי אסור מפני שאין בו אליה ומיחזי דלגבוה סליק אבל טלאים לא וליתא דבתוספתא תניא בהדיא בהא עובדא דתודוס טלאים המקולסים עכ"ל ז"ל:

משנה ח עריכה

פרתו יוצאה וכו':    ירוש' אמרו לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה א"ר יוסי ב"ר בון שהיה מתריס כנגדן א"ר חנניה פעם אחת יצאת והושחרו שיניו מן הצומות ע"כ: ועוד יותר מזה כתבתי בשבת ס"פ במה בהמה יוצאה: וביד שם פ"ד סי' ט"ז ובטור א"ח סי' תקכ"ג. ובהאי בבא דמקרדין לחוד הלכה כר' אלעזר בן עזריה משום דקאי בשיטתיה דר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר וכתבו תוס' ז"ל ודוקא במגררת של עץ דאין עושה חבורה אבל במגררת שלנו שהן של ברזל כ"ע מודו דאסור דפסיק רישיה ולא ימות היא שתולש שערות. אבל הריא"ף ז"ל כתב דאפי' קירוד מותר ובערוך בלשון שני קירוד כמין תולעים והוא רמש שנושך בבשר הבהמה והם קטנים ואין נפרדין מבהמה אלא בעשיית חבורה שאין שולפין אותה מן השיער אלא בקושי והפרדת הגדולים נקראת קרצוף ובלשון ערבי קורין לתולעת קרד ע"כ:

ושוחקין פלפלין:    תוס' פ' ר"א דתולין דף קמ"א ובירוש' תני של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין בריחים שלהן ומפרש התם בפ"ק בסי' י' דהיינו משום שלא היתה טחינה כדרכה ע"כ:

רבי יהודה אומר וכו':    פ"ק דפסחים דף י"א ובקצת דפוס היא חסר שם:

מפני שהוא עושה חבורה:    דכיון ששיניה דקות נכנסין בעור הבהמה ועושה חבורה:

וחכמים אומרים אין מקרדין וכו':    ירוש' אין מקרדין שלא יבואו לידי חבורה ואין מקרצפין שלא יבואו לידי תלישה:

משנה ט עריכה

בסוף פי' ר"ע ז"ל אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום כלי ארוג עד כאן. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל אבל תוס' ז"ל כתבו ולי נראה דלא שייך ארוג במעשה של עץ כי אם בכברה של סלתות דקאמר בירוש' כברה של סלתות טמאה משום שיש עליה תורת כלי שמקבלת הסובין שאינם יכולין לצאת דרך נקבים והא דקאמר כלי כברה ולא קאמר משום בית קבול ה"ק משום תורת קבול כלי כברה דחשיב קבול שלהם ע"כ: ובשם הר"ר יהוסף אשכנזי מחקו מלת כלי דגבי כברה אלא ה"ג ומשום כברה:

משנה י עריכה

עגלה של קטן:    שבת פ' במה אשה (שבת דף ס"ו) וכתוב בתוס' י"ט ואינה נגררת לשון הר"ב בשבת וכן לשון רש"י ז"ל ותמהני כו' ע"כ ואני רואה בלשון הגמ' אפי' בתלמוד המוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל כתוב ומוגה אימא סיפא ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין בשבת חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת:

ר' יהודה אומר וכו':    תוס' ס"פ המוציא יין ובפ' אמר להם הממונה דף ל"ד ובפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ט) ס"ל לרב יוסף דבין בכלים גדולים בין בכלים קטנים ס"ל לר' שמעון דגורר ואע"ג דקטנים כגון כסא וספסל אפשר להו בטלטול ור' יהודה ס"ל דאפי' גדולים כגון מטה אע"ג דלא אפשר בטלטול אסור לגרור ובפ' כירה (שבת דף מ"א) פלפלו תוס' ז"ל לפי גרסתם ז"ל אי דבר שאין מתכוין אסור לר' יהודה מן התורה או מדרבנן גם בפ' א"ל הממונה דף ל"ד ונראה שהעלו דגבי שבת ס"ל לר' יהודה דבר שאין מתכוין מותר מן התורה: כתב ה"ר יהוסף בס"א ל"ג אין נגררין אלא ה"ג כל הכלים נגררין חוץ מן העגלה וכו' וביד פ' עשירי דהלכות כלים סי' ז' ופ' כ"ה סי' ט"ז: