מי השילוח/פרשת ויצא
חלק ראשון עריכה
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. במדרש (בראשית רבה סח ב) שיר המעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני כו' חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריה, לית אנא מוביד סברי מן בריה ח"ו אלא עזרי מעם ה'. הענין בזה כשיצא יעקב מבאר שבע ולא היה לו לחם לאכול ולא שום דבר והוצרך לילך אל לבן ולעסוק בצאן למען פרנסתו, נפל דעתו מאוד לאשר הביט וראה עצמו קטן מאד נגד אבותיו כי הם לא היו צריכים כלל להביט לעניני עוה"ז והיו עוסקים תמיד בעבודה ובמעשה מרבה, והוא יצטרך לעסוק בדברים קטנים כאלו. חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריה, היינו אף שהם היו בדברים גדולים ואני רואה את עצמי בדברים קטנים, מכל מקום גם בזה יש עבדות הש"י כי יוצר הכל הוא.
ויצא יעקב. העניין שלא התפלל יעקב אבינו תפלת הדרך מיד כשיצא מבאר שבע ולמה המתין עד כה בתפלתו אם יהיה ה' עמדי ושמרני, כי זה היה תפילת הדרך שהתפלל. אך הענין בזה ע"פ מה דאיתא במסכת בכורות (נו.) אמר ר"א אמר ר"י לקח עשרה עוברין במעי אמן כלן נכנסין לדיר להתעשר, ופריך הגמרא והא אנן תנן הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר, ואמר ר"א ר"י חזאי בחלמא מילתא מעלייתא אמינא תעשה כתיב בשעת עשייה, היינו שאם מעשה הלקיחה הוא בזמן חיוב במעשר אז פטור ממעשר לאפוקי לקח במעי אמן. וזה הענין היה גם כאן אצל יעקב אבינו, כי על זאת הסברא לא בא ר"א רק כשראה ר"י בחלום היינו שאין להבין זאת רק למי שמראה לו הקב"ה מדות חנינה כי ר"י מורה על חנינה כדאיתא בברכות (נז.) הרואה יוחנן כו', ולכן לא היה יעקב אבינו יכול להתפלל תחילה כי ראה ברוה"ק כל מה שיקרה אותו בדרך והיה יודע ג"כ שתפלתו יסיים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו, והיה קשה לו קושיא הנ"ל כי הלקוח פטור ממעשר ולכן לא היה יכול להתפלל תפלה הלזו, ואצלו נאמר עבדתיך שש שנים בצאנך וא"כ הוי לקוח. רק אחר שנראה אליו הש"י ואצל יעקב אבינו היה נקרא הש"י אז בתואר חנון כמ"ש (בראשית לג ה) הילדים אשר חנן כו' והיינו דאיתא בגמ' ר"י חזאי בחלמא, ע"כ ידע יעקב מילתא חדתא תעשה כתיב בשעת עשיה ויעקב קנה מלבן במעי אמן קודם עשיה כמו שמבואר, כי התנה עמו על הנולדים מכאן ולהבא שבא לו ברכה מהש"י במעי אמן וחייב במעשה וכאשר בא על זה הטעם אז היה יכול שפיר להתפלל אם יהיה אלקים כו' וכל אשר תתן לי כו'.
והנה ה' נצב עליו. הנה זאת ידוע כי עיקר התגלות הש"י הוא ע"י שלשה היינו עולם שנה נפש. עולם הוא מקום המקדש אשר שם הוא התגלות אלקותו ית', ושנה היא בהמבחר שבזמנים הוא שבת שבו נמצא התגלות אלקותו, ונפש הוא על נפשות מישראל יתגלה שכינתו. והנה כאן היו אלו השלשה בשלימות, מקום המקדש שנאמר אין זה כי אם בית אלקים, והזמן המבחר כי בטח היה התגלות הזאת בשבת קודש, ונפש הוא יעקב אבינו המובחר שבנפשות שבו נכללו כל נפשות ישראל כמ"ש (ישעיהו כט כג) והקדישו את קדוש יעקב. והנה ה' נצב עליו זה הפסוק בעצמו הוא ברכה, וביאר זה כמו שקדושת שבת היא קבוע וקיימא בלי שום הקדשה ואתערותא מישראל רק מצד הש"י בעצמו הוא קדוש ולא כימים טובים שישראל מקדשין אותם, כך הוא קדושת יעקב אבינו כקדושת שבת שקדוש מצד הש"י ואינו צריך לשום אתערותא, וע"כ לא נאמר עומד עליו רק נצב, כי עומד משמע שעתה עומד עליו ולא מקודם והיינו מכח אתערותא דיליה אבל נצב היינו שתמיד מקושר עמו.
ויאמר אני ה' אלקי אביך כו'. איתא בזוה"ק (ח"א קנ.) איתו באמצעותא, והיינו דאמר אביך גבי אברהם ולא גבי יצחק, דהנה מדות אברהם הוא מדות אהבה ומדות יצחק הוא מדות יראה והנה במקום שהאהבה בהשפעה מרובה מתצמצם מדות היראה וכן כשנמצא מידת היראה בשלימות מצטמצם מידות האהבה, אבל ליעקב אבינו ע"ה היו שניהם במשקל וזאת נקרא מדות תפארת והוא מדות יעקב אבינו כלול משניהם ואינם סותרים זה את זה[1].
הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה. ענין הברכה הזאת היא שאפילו בשעת השכיבה והשינה יהיו רעיונותיך ברורים ונקיים, ונברכו בך כל משפחות כו' היינו בהד"ת שלך יפארוך כל האומות כמ"ש (דברים ד ו) כי היא חכמתכם ובינתכם.
והנה אנוכי עמך. ולא נאמר אני, כי אות הכ' מורה על מקור החיים בלי די כדאיתא בספר יצירה (פ"ד מ"ח), והראה לו הקב"ה אז הברורין שיצטרך עוד להתברר ולסבול, וע"ז הבטיח לו ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת. והשיבותיך הוא לשון השבת אבידה, כי אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם (גיטין מג.), והיינו כי ע"י המכשול שבא לאדם יכנסו הד"ת בלב האדם בחשק גדול יותר ממקודם, וזהו והשיבותיך היינו לשון תשובה.
שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. איתא במדרש (קהלת רבה ז ג) שלשה שמות יש לאדם, אחד שקראו לו אביו ואמו, אחד שקוראין לו אחרים, ואחד מה שקנה לעצמו. ביאור הענין מה שקוראין לו אביו ואמו היינו מה שניכר בצורת הולד מיד כשהוא נולד מה יהיה חכם או טפש עצל או זריז וכדומה כי בדורות הראשונים היה זאת החכמה מפורשת בעיני כל שהיו מכירים בפרצוף הולד מה שיהיה מדות טבעו, וזה ג"כ מה שהיה לבן קורא לבנותיו שמות כפי שהיה מכיר בטבעם של כל אחת. שם רחל מורה שאוחזת קנאה ונצחון בלבה ואינה מוציאה בשפתיה כמ"ש (ישעיהו נג ז) וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, והייתה קנאתה לש"ש כמ"ש ותקנא רחל באחותה. ושם לאה היא לשון נלאה שהיתה תמיד נלאה וצמאה לישועות הש"י. ענין השם שקוראין לו בני אדם היינו מה שרואין עסקיו וטבעו במה הוא משתדל, ושם שקונה לעצמו היינו מה שמתקן ומרפא החסרון שלו אפילו החסרון שנטבע בו מיום הולדו, וזה פירוש הפסוק (משלי ג ח) רפאות תהיה לשרך היינו להחסרון הנמצא בו משעת הולדו, כי איתא בגמ' (סוטה מה:) שתחילת יצירתו של אדם הוא מטבורו, וזהו שאמר ישעיהו הנביא (מח ח) ופושע מבטן קורא לך, ע"כ גדול מה שקונה הוא לעצמו, כי מלת שם בכל מקום מורה על שורש החיים שכל הנפש הוא מדוגל בו.
ותאמר הפעם אודה את ה'. איתא בגמ' (מגילה ו:) אמר ר"י אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין. והנה בגמ' ודאי לא בשופטני עסקינן שזה האומר יגעתי ולא מצאתי איירי שאנו רואין שיגע הרבה ולא מצא וכן האומר שלא יגעתי ומצאתי איירי שאנו רואים שלא יגע ומצא וא"כ איך שייך לאמור אל תאמין. אך עומק העניין הוא מבואר ברחל ובלאה, כי בטח אמנו רחל כמה תפלות וכמה בקשות בקשה שיושיע לה ה', אך מפני זה לא הועיל לה לפי שנאמר ותקנא רחל באחותה, והוצרכה הקנאה להתברר אם הוא קנאת סופרים שהוא לש"ש או קנאה בעלמא כפי דרך הטבע ח"ו, והנה התנהגות הש"י עם האדם אשר באותה הטובה שנחן בהמדה בהמדה הזאת עצמה ברא בו חסרון, ע"כ לא יוכל הטובה לצאת לפועל קודם שיתרפא חסרונו וקודם שיתרפא החסרון לא יועיל כמה תפלות וסיגופים להאדם עד שיתרפא חסרונו ואז יושע. ע"כ לפי שרחל הוצרכה להתברר במדות קנאה וקודם שנתבררה בזאת לא הועיל לה שום תפלה וכל יגיעתה, וע"כ כאשר בקשה מיעקב אבינו שיתפלל בעדה חרה אפו עליה. ולהבין זאת כי הלא כדין עשתה, כי מי שיש לו צרה בתוך ביתו ילך אצל חכם וכן הקשה הרמב"ן ז"ל, אך מחמת שכתוב קודם ותקנא רחל ע"כ ויחר ליעקב מחמת שמקודם היתה צריכה להתברר קנאתה, אך כשאמרה ליעקב תנה אמתי לפניך כו' ואבנה גם אנוכי ממנה, מזה נראה שכוונתה היתה לש"ש הרי הכניסה צרתה לתוך ביתה. וזה פירוש יגעתי ולא מצאתי אל תאמין אף שאנו רואין שיגע את עצמו, מ"מ לא היה במקום הראוי לפניו להתייגע. כאדם הרוצה לכנוס לבית ודופק שלא במקום הפתח אפילו ידפוק כל היום לא יועיל לו, אבל כשיבא למקום הפתח וידפוק אז מיד יפתח לו. ולא יגעתי ומצאתי מובן בלאה כי כשילדה את יהודה אמרה הפעם אודה את ה' לפי שלא בקשה ע"ז כי כבר נטלה חלקה מקודם כפי החשבון על ארבע אמהות ונראה כלא יגעתי ומצאתי, ואצל הש"י הוא הכל במשפט כי הש"י העיד עליה כי יגעה את עצמה מאד בג' בנים הראשונים כמ"ש כי ראה ה' בעניי כי שמע ה' כי שנואה אנוכה, ונתן לה הש"י את יהודה כאדם שנותן הכרע לחבירו אם לוקח ממנו הרבה ותוספתו של הקב"ה הוא מרובה על העיקר (דברים רבה יח יג). וזה יקרת נפש יהודה אשר גבר באחיו כי כל הגדולות יצאו ממנו, וע"ז אמרה הפעם אודה את ה', כי נפש כזה לא יוולד בכח ובשכר צדקות וישרת האדם רק מברכת הש"י, כי כשיבא מכח האדם אינו בא רק כפי מעשיו, אבל מה שהש"י נותן הכרע מצדו אז הוא בלי שום גבול ע"כ תוספתו מרובה על העיקר. ועל כן נכתב על ותהר עוד של שמעון ולוי מונח זרקא, על כי הם באו לה ביגיעתה אבל על ותהר עוד של יהודא נקוד קדמה ואזלא היינו בלא יגיעתה והבן.
וזהו שאנו מתפללין בתפילת שמו"ע וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל למען שמו. וקונה הכל היינו שהש"י יש לו עסק עם כל בריותיו כי לא ברא דבר אחד לבטלה, וזוכר חסדי אבות היינו הש"י זוכר הטוב שהיו האבות עושין בכל כחם ובכל נפשם והיו מקרבים כל העולם להש"י ולא היו עומדים רגע בלא אהבה ויראה, ואעפ"כ ומביא גואל לבני בניה למען שמו כי בזכותם אינו כדאי לגלות אורו של מלך המשיח רק למען שמו, והיינו מה דאיתא בגמ' (סנהדרין ק.) הנותן לעני מלא עומסו בעוה"ז הקב"ה נותן לו מלא עומסו לעוה"ב, והיינו מחמת שהם מיגעים את עצמו בכל כחם שיתגלה כבוד שמים על ידם, ע"כ מדת הדין נותנת שהקב"ה ישלם להם כפי כחו יתברך.
חלק שני עריכה
וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה א-להים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. הורה לנו יעקב בזה שלא יחשוב האדם שהלחם הוא רק צרכי הגוף, רק ידע שבלחם של האדם השי"ת עוסק כי נוגע לנפש ישראל ובאם חלילה חסר לחם בטח יש לו חסרון בעבודה כמו שכתוב (תהילים לז כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. (עיין בזהר ח"א קסו:) לכן יתבונן האדם על מעשיו וישוב אל ה' וירחמהו וזה נלמד מיעקב אבינו שהתפלל על פרנסה ואיתא במדרש (בראשית רבה סט ו) אמר ר' איסי אף על הפרנסה השיבו שנאמר כי לא אעזבך כו'.
ויחר אף יעקב ברחל וגו'. קפדנותן של אבות הביא ישועה לעולם. כי אם נתודע להאדם חסרונו הוא התחלת הישועה כמו שכתיב (ויקרא ד יד) ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, כי זה צריך חקירה מאוד להכיר שורש חסרונו ואם מכיר זאת מתקנו בשורשו וממילא ירדוף אחריו ויגרשהו ממקום אחר ויתוקן הכל, וכן כאן כאשר הקפיד יעקב על רחל ואמר לה אשר מנע ממך ובאו לידי טענות כדאיתא במדרש (בראשית רבה עא י), עד שאמרה זקנתי הכניסה צרתה לתוך ביתה ובזה גילה לה חסרונה שכתיב ותקנא רחל באחותה וכאשר הכירה חסרונה אמרה אם הדבר היה מעכב הנה אמתי בלהה בא אליה ומזה נצמח הישועה ונפקדה רחל.
ויפרץ האיש מאד מאד. הענין שכתיב שני פעמים מאד כי מקום שנאמר אצל ד"ת מאד הוא עד אין סוף. והנה יעקב כלל כל י"ב גבולי אלכסון, והיה מבורר במדת החסד ובמדת הגבורה להשתמש בכל אחד במקום הראוי (ועיין בחלק ראשון על פסוק ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך), ולכן נאמר כאן מאד מאד שקנה הכל מד"ת ואף מה שנראה על הגוון להיפך מד"ת כמו שנראה כאן בעסקו עם לבן אבל יען שיעקב כלל כל ההפכים א"כ גם זה קנה מדברי תורה ולכן נאמר מאד מאד.
וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו וגו' וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום וגו' וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה וגו' כי כל העשר אשר הציל א-להים מאבינו לנו הוא לבנינו וגו'. ענין סמיכה הפסוקים האלו על פי מה שביאר בזה רבינו ר' בונם זללה"ה מפרשיסחא בעיקר ישיבת יעקב אצל לבן היה ללקוט ממנו כל הדיעות טובות ומדות טובות ולהכניסם לקדושה, וכל זמן שזה המדה הוא אצלם אז היה בגלות כי עושים עם המדה היפך מרצון השי"ת, אבל כשתכנוס זו המדה לתוך ישראל לא נשאר עוד אצל העכו"ם שום כח במדה זו כי הם רק כקוף בפני אדם. וכל זמן שהמדה היא עוד אצלם נתראה על הגוון שהם לבוש למדה זו של השי"ת יותר מישראל וזה נקרא שהמדה היא בגלות, אבל כשתכנוס לישראל אז הם יקיימו בה רצון השי"ת כי הם כלי פעולה לרצונו יתברך. וכל זמן שהמדה היא עוד בין עכו"ם יש להם גוון חן בעוה"ז, וזורח זאת בפניו ויצא לפועל על רכוש וקנינים. וכאשר שמע יעקב מבני לבן שאמרו לקח יעקב את כל אשר לאבינו אע"פ שהם בעצמם לא הבינו מה שהיו אומרים אך יעקב אבינו הבין שהשי"ת שלח זאת לפיהם כדי שהוא יבין שכבר קיבל ממנו כל כחו וכל המדות טובות שנקראו נצוצות קדושות נכנסו כבר לישראל, ולכן אין לו עוד שום עסק עמו. ומיד וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום והבין מזה שניטל ממנו כל הגוון חן שהיה לו ואין פניו עוד כראשונה ולכן היה צריך לברוח ממנו, שכבר לא היה בלבן שום ניצוץ טוב שיעצור בעדו מלהרע ליעקב. ושלח לקרוא לרחל וללאה והם הבינו כוונתו והסכימו לדבריו ואמרו כי כל העשר אשר הציל א-להים מאבינו לנו הוא ולבנינו, היינו כי מה שקבלנו מאתו הטובות היה כמציל מידו שכל הטובות שייכים בשורש לזרע ישראל.
ויבא א-להים אל לבן הארמי בחלם הלילה ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. הענין שלא אמר ה' ליעקב שלא יירא מלבן, כי באמת היה צריך יעקב לירא מלבן כי היה בידו קנינים מלבן וכל מי שיש בידו קניניים מעכו"ם צריך לפחוד ממנו ורק ללבן הזהיר, ועל זה התפלל דוד המלך ע"ה (תהילים לה ג) אמור לנפשי ישועתך אני, אתה ה' אמור לי שאני לא אירא ולא אפחד מהם כי אני איני יודע מה שאמרת לשונאי שאל ירעו לי.
לולי אלהי אבי אלהי אברהם וגו' את עניי ואת יגיע כפי ראה א-להים ויוכח אמש. על יעקב אבינו לא נאמר יגיע כפיך כי זה היה מדת יעקב שהכיר שלא יכול להושיע את עצמו ולזוז אפילו תנועה קלה בלי רצון השי"ת (כמבואר בח"א ויחי ד"ה ויאמר אלהים) ולכן המשפט שהשי"ת רואה את יגיע כפים שלו וזה נקרא תפארת. ועל זה איתא בגמ' (ברכות ח.) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב (תהילים קיב א) אשרי איש ירא את ה' ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב (תהלים קכח ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק וגו' את עניי ואת יגיע כפי ראה א-להים ויוכח אמש. זה שאמר הכתוב (תהילים יט י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, שענין הטענה הזאת שטען יעקב אבינו נגד לבן את עניי ואת יגיע כפיי ראה א-להים, כדאיתא בזוה"ק (זח"א יא:) אית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דייחון בנוהי ולא ימותון, או דחיל מעונשא דגופיה או דממוניה כו' אית בר נש דדחיל מן קב"ה בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם, תרין אלין לאו עיקרא דיראה אינון ושרשא דיליה. יראה דאיהי עקרא למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשת דכל עלמין כו'. והנה ידוע כי לבן היה עושה על הגוון כפי מה שראה מיעקב אבינו, אכן בזה נתברר יעקב אבינו שיראתו הוא טהורה מפני שהיא יראת ה', כי יראה חיצונית אי אפשר להשיג רק מפני יראת עונש, אכן יראתו של יעקב אבינו אחר שהיה משופע בכל טוב עושר וגבורה ובנים וכן היה לו הבטחת השי"ת על כל כמו שנאמר בראש הפרשה ועם כל זה היה ירא את השי"ת מאד וזה הוא עומדת לעד, מפני שהוא יראה הטהורה יראת ה'. וכדאיתא (תיקו"ז ה:, וטז.) דרגא עשיראה ביראת ה'. וביראה זו התפאר יעקב אבינו את עניי ואת יגיע כפי ראה א-להים, שליראה זו הגיע ע"י בירורים ועבודה ובזה נתברר נגד לבן, שיראת לבן היתה מן השפה ולחוץ ויראת יעקב אבינו היתה טהורה ועומדת לעד.
[1] ולכן לא נאמר אביך על יצחק כי במדת האהבה היה כבר מזוקק אבל במדת היראה עוד היה צריך להתברר. גליון.