מי השילוח/פרשת ויחי

<< · מי השילוח · פרשת ויחי · >>

חלק ראשון

ויחי יעקב. איתא במסכת אבות (ג יז) אם אין בינה אין דעה, בינה היינו הכללים של ד"ת היינו טעמי הדברים כמו שנמצא כמה פעמים זה הכלל וע"י הכלל יודע לאדם כמה פרטים, ודעת היינו הפרטים, וזה פירוש אם אין בינה אין דעת היינו אם אין האדם יודע הכלל שהוא טעם הדבר אינו יכול לדעת הפרט כי מפרט אחד לא יודע פרט השני וכן להפך, אם אין דעת אין בינה היינו אם תמצא לאמר אדע הכלל ולא אצטרך ללמוד הפרט, ע"ז אמרו אם אין דעת היינו שלא יהיה מסודרים אצלך הפרטים לא תדע שורש הכלל לאמיתו איך יוכל להסתעף, וזהו ויחי היינו שורש החיים והוא הכלל של כל דבר, ויעקב היינו דעת הוא הפרט, כי יעקב מכונה נגד זעיר אנפין היינו שהש"י משגיח על כל פרט על כל דברים הנצרכים לו אפילו קטן שבקטנים.

שכל את ידיו. להיות כי יצחק אבינו היה מדרגתו מדות הגבורה, ולכן רצה לברך את עשו כי מדת הגבורה מורה על ד"ת, כך שמע משה מפי הגבורה ולכן אמר יקוב הדין את ההר, ולכך לא היה בכחו לעשות נגד המשפט ורצה לברך את עשו ביען כי היה הבכור, אך הש"י סומך ידים טהורות כי הידים הם ענפי הלב ולבו היה טהור ומזוכך וסיבב הדבר שיברך את יעקב בלא דעתו וע"ז נאמר (תהלים טז ה) אתה תומיך גורלי. אבל יעקב אבינו היה מסתכל תמיד אל הבינה ולרצון הש"י, ולכן נאמר ידעתי בני ידעתי, שכל את ידיו וישם את אפרים לפני מנשה.

ויאמר א-להים אשר התהלכו אבותי לפניו הא-להים הרועה אותי מעודי. היינו שיעקב אבינו היה מקטין עצמו נגד אבותיו אברהם ויצחק, ואמר כי להם היה חכמה ובינה גדולה מאד עד כי הרחיבו את רצון הש"י מעצמם, ואף אם פתח להם הש"י פתח קטן היו מרחיבים ומתפשטים אותו בחכמתם כדי לעשות רצון בוראם והבינו אף בדבר שלא האיר להם הש"י מפורש, וזה פירוש אשר התהלכו היינו שהיו הולכים בכחם, אבל אני הא-להים הרועה אותי מעוד עד היום הזה היינו שבכל פרט מעשה שאני עושה אני צריך שהש"י יאיר עיני איך הוא רצונו יתברך, ואף בזה המעשה שראיתי איך הוא רצונו, אם רצונו לשנותה מ"מ צריך אני לראות גם בפעם השניה איך הוא רצונו יתברך. ובאמת בזה הענין היה יעקב הגדול שבאבות כי זאת היא מדרגה גדולה שהש"י מנהיג את האדם תמיד, וזאת היה תפלת דוד המלך ע"ה ה' רועי לא אחסר (תהלים כג א), היינו שלא אחסיר השגחת הש"י עלי ורק שיהיה רועה אותי תמיד וגם אני אכיר תמיד שהש"י הוא רועי כי הש"י בטובו מנהיג כל דבר אך שהאדם מחזיר פניו ואינו רוצה לצפות ולהתפלל, ובעת שהאדם יתפלל תפלה שלימה אז תיכף יענה ויראה כי הש"י הוא הרועה וזה פירוש לא אחסר היינו שלא אחזיר פני ממנו.

ויקרא יעקב אל בניו. במדרש (בראשית רבה צח א) אקרא לאלהים עליון לא-ל גומר עלי, הענין בזה כי כאשר רצה יעקב אבינו לברך את בניו היה מסופק אם צריך לברך אותם מחמת שצערוהו במכירת יוסף וכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כו' (יומא כב:), לכן נאמר ויקרא לשון צעקה וקוי בלב שהיה תולה עיניו ולבו למרום ואת אשר ישים ה' בפיו אותו יאמר, וזה כוונת המדרש שהזכיר זה הפסוק שבקש מה' שיגמור בעדו ולא נאמר תחילה לשון ברכה כי עוד לא היה מבורר אצלו מה יאמר להם. אבל משה רבינו ע"ה התחיל תכף וזאת הברכה, כי מלת וזאת מורה ע"ז שהיו כל הדברים מבוררים אצלו מיד כשהתחיל לדבר, וביעקב לא נאמר וזאת רק אחר כל הברכות שרק אז אחר כל הדברים היו אצלו מבוררים שכל ברכותיו המה מהש"י ולא מקודם. והנה תחילה נתן ה' דברים של קנטור בפיו לקנטר הג' שבטים הראשונים, כי ת"ח צריך לנקום ולנטור (שם), וכשהגיע לשבט יהודא אז הראהו ה' מן השמים להעביר על מדותיו, כי באותיות יהודא נמצא שם הויה ית' והד' שבשמו מרמז על פסוק (ישעיהו סו ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, היינו שמבין כי אין לו מצד עצמו כלום כדאיתא בזה"ק (ח"א רמד:) ד' לקוט, ע"כ לא היה בזה מקום לחול שום כעס ורוגז כלל, וכאשר נפתח ביהודא מדות הרחמים נתגבר גם על שאר השבטים ונכללו כלן בברכה.

ובדם ענבים סותה. סותה היינו לשון הסתה, כי הסתה של שורש יהודא היא אחרי החטא ומכשול שאירע לו יתעורר עוז בנפשו אין זאת רק שהש"י ירצה להושיעני ביתר שאת, כי ענבים היינו טעות ושכחה, ומשה רבינו אמר ודם ענבים תשתה חמר, חמר מורה על (ישעיהו סד ג) עין לא ראתה א-להים זולתך, כי אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי (שבת יב:), רק (תיקוני זהר כט א) משה מלגאו ויעקב מלבר, כי אצל יעקב נאמר ענבים היינו שני טעותים יברר הש"י על שבט יהודא היינו יצרא דעריות ויצרא דע"ז, ובירר הש"י שהוא נקי בשתיהן. ומשה מלגאו כי משה רבנו ע"ה ראה כי אין ליהודא שום טעות ביצרא דע"ז כי בזה כבר נתברר שהוא נקי מאד, רק יצרא דעריות צריך עוד להתברר כדאמר רב (סנהדרין סג:) לא עבדו ישראל את העגל אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, אבל ביצרא דע"ז כבר הם נקיים והבן.

בנימין זאב יטרף. כי בנימין הוא מקבץ כל הטובות מבין האומות ומכניסם לישראל.

גד גדוד יגדונו והוא יגוד עקב. דהנה בהי"ב שבטי י-ה נתן הקב"ה אור וחיים שאין אחד דומה לחבירו, ולכך נקראים גבולין אלכסון היינו שאורו של זה הוא היפך משל זה, כי לזה נמשך כח חיותו ממדות האהבה ולזה ממדות היראה וכדומה, ועבור זה נמצא כל הפלוגתות בגמ' אף כי הכל הולך למקום אחד כדי לקיים רצון הש"י כמו שמצאנו בגמ' (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו, וכן הוא כל הפלוגתות כי מקורם ממקום אחד ולכן נקראים שבטים מלשון ענפים שמתפשטים לכאן ולכאן, והוא שהניח הש"י בשבט גד מדת יסורין כי זה השבט אומר כי בלתי אפשר שיכנסו ד"ת בלב האדם בלא יסורין, ובדרך עולם מי שהוא בעל יסורין אין לו כ"כ שמחה ואינו כ"כ בצוותא עם בני אדם, ולכן נתברכו שיהיה להם שמחה וצוותא. וברך אותם שיהיה להם התחברות ויהיה בהם גדודים גדודים, ולכן לא נמצא בשום שבט שיכלול כל המספרים היינו מאות ואלפים ועשרות רק בשבט גד מה שאינו בשאר שבטים. והוא יגוד עקב היינו בזמן שיצטרך לקבץ את ישראל אז הוא יאגוד ויקשור את כל ישראל, וממנו יבא כל מיני שמחה לישראל, כי אליהו הוא משבט גד כנזכר במדרש (בראשית רבה עא ט).

נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. היינו כי נמצא בו השגה גדולה בכל עניני עוה"ז לשאול תיכף מי ברא אלה, וזה פירוש הנותן אמרי שפר היינו שכיון שהיה מכיר את הש"י בכל דבר היה נותן הודאה אליו, וזה שתרגום אונקלוס ויהיה מודין ומברכין עליהן.

ויאסוף רגליו אל המטה. איתא בגמ' (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת, הענין בזה כי ענין מיתה הוא השתנות האדם מעוה"ז לעוה"ב, ויעקב כל אותן שנים שהיה במצרים הטעימו הש"י טיפה חיים מעין עוה"ב, ע"כ נאמר עליו לא מת כי לא נשתנה במותו כלום. וע"ז מסמיך תיכף הגמ' (שם) כל האומר רחב רחב מיד נקרי, ומסיק שם הגמ' ביודעה ומכירה. ולזה הוא סמיכות הגמ' להראות כי כמו שנמצא בעניני עוה"ז חמדה שנשאר קבוע בלב האדם, כן היה הטפה חיים שנקבע בלב יעקב אבינו בעת אשר נטף בו הש"י נשאר בו קבוע גם אח"כ, ע"כ לא יתכן להאמר בו לשון מיתה רק כאדם שפושט מלבושיו ולובש בגדים אחרים, וזה ענין הפסוק (ישעיהו נח ח) אז יבקע כשחר אורך, יבקע הם אותיות יעקב וגם אותיות קבוע, והבן.

ואתם חשבתם עלי רעה א-להים חשבה לטובה. בזה הענין הראה הש"י איך היה באפשר להביא השבטים בגלות מצרים, ועיקר היה הפירד שהתחילו להפרד, כי בעת שישראל באחדות לא יוכל לשלוט עליהם שום דבר. והענין בזה היה שפירש יוסף מן השבטים, כי בעוד שיעקב אבינו היה קיים לא היה ניכר ממנו מי הוא הגדול שבשבטים כי לפעמים היה מקרב את זה יותר ולפעמים זה יותר איזה שהיה ישר בעיניו באותו שעה, אך קודם לפטירתו בשעה שברכם ואמר ליהודא ישתחוו לך בני אביך אז הכירו כלם כי יהודא גבר באחיו, ולכך לא היה יוסף יודע איך להתנהג באם להושיב את יהודא בראש הלא הוא מלך ואסור לזלזל במלך, ובאם שישב הוא בעצמו בראש הלא יודע בעצמו כי יהודא הוא הראש ע"כ ישב בפני עצמו ולא עם השבטים. והשבטים דנו אותו שעשה זאת מחמת שנאה ולכן נענשו להיות בגלות כי היה להם לדונו לכף זכות, וגם ליוסף נחשב לחטא על אשר הניח להם מקום לטעות בו כי באמת היה לו להתנהג שהוא ישב בראש מאחר שלעת עתה הוא מלך אך בלבו היה צריך לידע כי יהודא גדול ממנו. ובאמת מחר שהשבטים טעו בו היה נמצא בדבר שמץ מנהו לעיני אדם, וע"ז צריך האדם להתפלל תמיד לפני השם יתברך שלא יבוא בדעתו לדון את חבירו לחוב וגם שחבירו לא ידונו לחוב, וע"ז נענשו השבטים שעברו על שהיו צריכים לדונו לכף זכות.

חלק שני

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. בזה הסדרה כתיב עיקר החיים של יעקב אבינו, כמו שכתיב אחר כן הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, שיעקב אבינו כל ימיו היה מצפה בכל פרטיו ומעשיו לידע מה הוא אצל בוראו, ואיזה ברכה וקדושת השם ישאר אחריו השארה קיימת להיות נקרא על שמו. ויען שהשי"ת כן דרכו להודיע לאדם שכרו ופעולתו כדאיתא במדרש (בראשית רבה סב ב) כד דמיך ר' אבהו אחזו ליה י"ג נהרי אפרסמון כו', לכן בהקבץ יחד שבטי ישראל ובאו אל יעקב שיברכם אמרו כולם שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד כדאיתא בגמ' (פסחים נו.), ומקודם לא סדרו ביניהם מה שיאמרו רק ששרתה עליהם רוח הקודש שכוונו לדבר אחד. ובזה הראה השי,ת ליעקב תעלומות לבו כל ימי חייו, כי תעלומות לב האדם נתראה ביוצאי חלציו שעל ידם נתגלה מחשבותיו, לכן הראה לו השי"ת כי אחדות השי"ת יתקרא על שם יעקב אבינו כדאיתא בזוה"ק (ח"א רסג.) שמע ישראל ישראל סבא, וכששמע יעקב אבינו אחדות השי"ת מפיהם שמח מאוד ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וזה שאיתא בגמ' (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת, כי זה היה עיקר חיים שלו שיכיר כל אדם אחדות השי"ת, וזה ויחי יעקב שצורתו נחקק בכסא הכבוד כדאיתא בזוהר חדש (רות צג:) יעקב אבינו לא מת והקב"ה חתים ליה גו כורסא יקריה (עיין שם כל העניין מק"ש).

ויברך את יוסף ויאמר הא-להים אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק, הא-להים הרועה אותי מעדי עד היום הזה, המלאך הגאל אתי מכל רע וגו'. כתיב (תהלים כח ט) הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם. זה נאמר נגד מעשה ומחשבה ורצון, שאפילו אם האדם נקי כפים ממעשה ובר ממחשבה עוד נצרך לסייעתא על הרצון, כי זה הוא אף בצדיקי עולם צריכים רחמים לבל יעלה על רצונם רק כרצון השי"ת כדכתיב (דברי הימים א כח ט) דע את א-להי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, וזה הא-להים הרעה אתי מעודי כמו שכתיב (תהלים לז ג) ורעה אמונה, שהשי"ת ישים ברצון לבי שאכיר שאני כגמול עלי אמו, וכדכתיב (תהלים כג א) ה' רעי לא אחסר, שהכיר בכל רגע שהשי"ת רעה אותו שחסד ה' תמיד לנגד עיניו. וזה הגאל אתי מכל רע שלא יקרב באהלי, והוא יברך את הנערים וגו' וידגו לרב בקרב הארץ. וזה הוא פירש ורעם ונשאם עד העולם כמו שכתיב (מלכים א ט ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים.

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו. במדרש (תנחומא ויחי פט ח) האספו הטהרו כענין שנאמר (במדבר יב יד) תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף. הענין בזה כי יעקב היה הראשון שצוה לבניו שידרשו שלום רעיהם ולא ידברו דופי איש ברעהו. וזה שהזהירם בלשון אסיפה שזה נקרא טהרה, כי מי שנזהר בזה יש לו אסיפה במחנה ישראל, לפי שמצינו שמי שמחזיק במחלוקת ומשלח מדנים אין לו אסיפה, כדכתיב תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף מחמת שדברה במשה. מזה נלמד שאין לאדם אסיפה וחיבור לכלל ישראל רק כאשר נשמר מלדבר בחסרון רעהו, וזה האספו שהזהירם על זה לדרוש בשלום רעיהם.

ראובן בכרי אתה וגו' פחז כמים אל תותר. אם כוונת יעקב אבינו על ראובן היה רק לקנטר אם כן היה לו להתחיל פחז כמים, אכן בזה היה קצת ברכה לראובן שזה הוא מדת ראובן שבכל עניניו יהא ההתחלה שלו טוב מאוד, הן בפעולות והן בכל דבר יהיה המושכל ראשון שלו גדול ביתר שאת ויתר עז, אך שאינו יוכל לגמור המעשה שתהיה נגמרת כפי ההתחלה שהתחיל. וזה הוא פירוש הפסוק אל תותר שאינו יוכל לגמור כפי התחלתו.

גד גדוד יגודנו. גד מורה על קטנות שנולד בקטנות מאוד, ולכן קראה שמו גד מלשון גרגיר קטן. ולכן ברכו יעקב אבינו בצוותא גדוד יגדונו, שיהיה אוהב צוותא וממילא כשיתחבר לרבים יהיה לו שלימות. כי כל הטובות וכח וגבורה נכלל בהתחברות ושלום ואחדות.

בן פרת יוסף בן פרת עלי עין. שנתגדל בבת אחת כהרף עין ונתקיים בו (קהלת ד יד) כי מבית הסורים יצא למלך זה יוסף שיצא מבית האסורים, ובבת אחת האיר אור הצלחתו. ואף שמצינו (בירושלמי ברכות א א) שישועתן של ישראל הוא בהדרגה קימאה קימאה, וכדאיתא בזוה"ק (ח"א קע.) ר' יהודה פתח ואמר (שיר השירים ו י) מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות כו' אינון ישראל, בזמנא דקב"ה יוקים לון ויפיק לון מן גלותא כדין יפתח לון פתחא דנהורא דקיק זעיר, ובתר פתחא אחרינא דאיהו רב מניה כו' זעיר זעיר עד דיתתקף. אבל לעשו לאו הכי אלא בזמנא חדא נהיר ליה ואתאבד מניה זעיר זעיר. והיינו שלעכו"ם יאיר הצלחתם בזמנא חדא למעלה מכח כליהם, וכאן בישועת יוסף היה הישועה בזמנא חדא, אכן זה היה ממה שנתברכו אבותינו (בראשית כב יז) וירש זרעך את שער אויביו, שלפעמים יוכל הישראל לקבל ישועה למעלה מכח כליו ומכל מקום לא יתבטל, ואז נקרא שירש שער אויביו. וזה נתקיים ביוסף הצדיק, וזה שברכו בברכת עלי עין כמה דאמרו אנשי לראות עין נתגדל, וזה דאיתא (בראשית רבה עג) שכל התחלות ישועות הם מזרעה של רחל, ואח"כ תתפשט הישועה על כל ישראל. וכצפרים עפות כן יגן ה' צבאות וגו' (ישעיהו לא ה).

בנימין זאב יטרף. בנימין נקרא טורף כדאיתא בגמ' (זבחים נג ב) בחלקו של טורף, ובנו בחושן נקרא ישפה, יש פה לחטוף ולקבל ממקומות הרחוקים ביותר ומכניס זאת לקדושה. מפני ששבט בנימין עומד על הספר וכל דבר טוב וניצוץ קדוש שרואה בין העכו"ם מכניסה לקדושה ולכן ברכו משה (דברים לג יב) ובין כתפיו שכן, היינו שיהיה לו יראה עצומה כמו אכתפיה דמריה, היינו מפני שהיה מכניס עצמו בספיקות לנצח או להנצח, כמי שנושא משא על כתיפיו והמשא נוטה לכל צד. אכן השי"ת תמיד חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וכמו שמצינו ששאול ריחם על אגג מפני שאמר אוי לי שמא יכלה זרעי (תנא דבי אליהו רבא כב), אע"פ שזה הרחמנות היה נחשב לו לחטא, מכל מקום חשב השי"ת שמזה הפעולה ישאר מחשבה טובה כדאיתא בגמ' (גיטין נז:) מבני מבניו של המן למדו תורה בבני ברק, ונתברר בזה כוונת שאול שזה היה כוונתו להוציא הטוב והקדושה שנמצא באגג. כי שאול הוא מבנימין ולכן נקרא זאב יטרף.