מיני תרגומא על התורה/ויקרא/יט

<< · מיני תרגומא על התורה · ויקרא · יט · >>

טז

פרשת קדושים לֹא תֵלֵךְ רָכִיל תרגום אונקלוס לָא תֵיכוּל קוּרְצִין רש״י פירש באריכות ע״ש. והרמב״ן האריך לסתור פירושו וסיים לפרש בזה״ל עיקר לשון הארמית בכאן איננו אלא לשון השמעת קול והוא מורגל בדברי חכמים ועיזא לאו אכלויי׳ מכלולי׳ ולאו גברא בעי לאכלויי (בבא בתרא דף ה׳. ושם איתא לפנינו קצת בסגנון אחר) ותי׳ קרא בגרון וכו׳ והנה הוא לשון כל משמיע קול שיודיע חפצו בלא חתוך מלות ולכן יאמר כן כצועק לעיזים הנכנסות בשדה וכו׳ ודרך הרכילים לבא ברבים או לפני המושל וינהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצרו בהם ויגידו אותן על כן נקראים אוכלי קורצין נוהמים ברמזים ואונקלוס תרגם רכילות ענינו וכן שמו בלשון ארמית ולא חשש לפרש לשון הכתוב. וכן דרכו תמיד כי להבין הענין הוא מתכוון אבל בלשון הקודש היו קורין אותם הולכי רכיל מן אבקת רוכל רכלתך (לא מצאתי) כי הרוכל הולך כל היום קונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן כמו שמזכירין החכמים רוכלין המחזירין בעיירות (בבא קמא דף פ״ב: עבודה זרה דף ס״א. בבא בתרא דף כ״ט: ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזירין בעיירות) וזה טעם בעמך כי הוא הולך ברבים ולהבדיל בין שניהם הי׳ שם זה רוכל פועל ושם זה רכיל שם תואר בעצמו כמו סריס נזיר. ירמוז השם כי בנפשו הוא ועליו תשוב עכ״ל:

יז

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם כמו שנאמר בשפתיו ינכר שונא (משלי כ״ו כ״ד) הזכיר הכתוב בהווה. ואמר הוכח תוכיח את עמיתך מצוה אחרת ללמדו תוכחת מוסר ולא תשא עליו חטא שיהי׳ עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו ולזה יטה לשון אונקלוס שאמר וְלָא תְקַבֵּל עַל דִּי לֵיהּ חוֹבָא שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו וכו׳ עכ״ל הרמב״ן:

כ

כתב הרמב״ן בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה יש על בית דין לבקר הדבר שלא לחייבו מיתה כי לא חפשה ואין קידושיה גמורין. לשון רש״י וכן אמרו כל המפרשים וא״כ יזהיר הכתוב בבקור הזה מפני שהיא דומה לאשת איש אולי יטעו בה ואין פירושם מתוק בפי כי בידוע שעיקר הדבר ולא ימיתו האדם חנם וכן יבקרו בכל חייבי המיתות. ואני סובר שהיא מלה יחידית בכתוב אבל היא מורגלת בלשון ארמית ובדברי רבותינו מלשון הפקר כי עיקר הלשון הבקר בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר וב״ה אומרים עד שיבקיר אף לעשירים כשמטה [והתי״ט ריש פ״ו דפאה העתיק דברי הרמב״ן לאפוקי מדעת הר״ש ועיין עוד במ״ש התי״ט במשנה ג׳ פ׳ ד׳ דעדיות בשם הראב״ד] ותנן נמי אוכלין על המובקר אבל לא על השמור [שביעית פ׳ ט׳ משנה ד׳] (אכן בנוסחאות שלפנינו איתא המופקר. וחדוש שלא הערה התי״ט מגרסת הרמב״ן כלום ואפשר דסמיך עצמו על מה שכבר העתיקו ריש פרק ו׳ דפאה) ותרגם יונתן אנשים ריקים ופוחזים סריקין ובקרין כלומר בעלי הפקר בשקריהם ובפחזותם בבקרותהון ואמרו כי תשמטנה ונטשתה תרגמו הירושלמי ותבקרנה (אמנם לפנינו ליתא בקרא זו דמשפטים כ״ג פסוק י״א שום תרגום ירושלמי אמנם ביונתן איתא על מלת ונטשתה וְתַפְקַר ומשמע מזה דיונתן נקרא ירושלמי כמו שכתבתי בתחלת החבור הזה) וכן בכל מקום במשנה הלשון בבי״ת אבל הרגילו בגמ׳ לומר ממנו הפקר כי האותיות האלו מתחלפות אצלם תמיד כאשר אמרו מן עבשו פרודות (יואל א׳) עפשו וכן בכתוב במקומות הרבה כמו שהזכרתי בפסו׳ נשפת ברוחך (והמעיין שמה יראה סתירה קצת כי שם כתב רבינו הרמב״ן ולרבותינו במשנה הבקר לעניים הבקר כמו הפקר ע״ש נמצא דס״ל דעיקר השם הפקר בפ״א והיינו כסברת הרא״ש והביאו התי״ט והכא כתב בהיפך דעיקר השם הבקר. בבי״ת ויש לדחוק וליישב קצת) ופירוש הפסוק הזה שאמר בשפחה הזאת אע״פ שהיא נחרפת לאיש לא תהיה לו לאשה כי בקרת תהיה לו כלומר מופקרת תחשב אצלו ולא יומתו כמשפט הנואף והנואפת באשת איש כי לא חפשה להיות אשתו גמורה אבל יביא זה עליה אשם בעבור שהיא נחרפת אליו ואונקלוס שאמר בִּקֻּרְתָּא תְהֵא לשונו כלשון יונתן בן עוזיאל במלת בקרין עכ״ל הרמב״ן ולולי דבריו הוה אמינא (שיהיה מדוקדק מה שאמר אונקלוס בִּקֻּרְתָּא תְהֵי בָהּ וגו׳ ולפירוש הרמב״ם מלת בָהּ אין מובן) דאונקלוס מפרש ע״פ שכתב רש״י ורבותינו למדו מכאן שמי שהוא במלקות וכו׳ ועיקרו יוציא מסוגיא דכריתות דף י״א. דהיא לוקה והוא אינו לוקה דכתיב בקורת תהי׳ היא לוקה והוא אינו לוקה ומנין דהדין בקורת לישנא דמלקות הוא אמר ר׳ יצחק תהא בקראי כדתניא גדול הדיינין מקרא אם לא תשמור לעשות והפלא ה׳ את מכותיך רב אשי אמר בביקור תהא כדתנן אין אומדין אותו אלא מכות הראויו׳ להשתלש. ונכון. והוי יודע דמ״ש רש״י בקרת תהיה היא לוקה ולא הוא יש על הב״ד וכו׳ ורבותינו למדו מכאן שמי שהו׳ במלקו׳ תהא בקראי שהדיינין המלקין קורין על הלוקה אם לא תשמור לעשות וגומר והפלא ה׳ את מכותך וגו׳ עכ״ל: איכא למידק חדא במ״ש שהדיינין וכו׳ ואינו כן רק שהגדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו כמבואר להדיא בברייתא דמכות דף כ״ג. ומה שאני נבוך בו יותר כי לא מצאתי דבר זה שלמדו רבותינו מכאן שמי שהוא במלקות תהא בקראי וכו׳ ואדרבה בכריתות שזכרתי הוכיח הש״ס שהיא במלקות מדכתיב בקורת תהיה ומנין וכו׳ תהא בקראי כדתניא גדול וכו׳ הרי להדיא דזה פשוט להם דבכל מלקות מקרין (זולת הילפותא מקרא דבקורת דאל״כ תלו תניא בדלא תניא). ותו אם האמת יהיה כמ״ש רש״י דמכאן למדו רבותינו דהיינו מקרא דבקורת תהיה שמקרין וכו׳ קשה לרב אשי דס״ל לפרש בביקור תהי׳ ולא ס״ל בקראי תהא א״כ מנ״ל לרב אשי דמקרין והיא משנה ארוכה במכות דף כ״ב: והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וכו׳ וכן איתא להדיא בברייתא שם דף כ״ג. דמייתי נמי הש״ס בכריתות (ודע דהוי מצי לאתויי המשנה אלא משום דבברייתא דתני׳ גדול הדיינין מקרא וכו׳ מפורש קצת טפי להכי עדיפא להש״ס לאתויי הברייתא וסוגי׳ כזו מצינו הרבה פעמי׳) אע״כ כדאמרן דדבר זה ידוע ופשוט להם דמקרין אם לא תשמור לעשות וגומר והפלה ה׳ את מכותך וגו׳ (ואולי משום דקראי אלו מורין על מחויבי מלקות כדאיתא מכות דף י״ג: הפלאה זו איני יודע מה היא (ועיין שבת דף קל״ח: קצת צ״ע) כשהוא אומר והפילו השופט והכהו לפניו וכו׳ ע״ש משום הכי ראוין אלו הפסוקים להקרות לפני המוכה) ולכוונה זו מטין פי׳ ריב״ן במשנה דמכות דף כ״ב: ד״ה והקורא קורא אם לא תשמור הא מפשט פשיטא לן דבעי קריי׳ כדאמרן בכריתות דף י״א. בקורת תהיה בקרייה תהא ולהכי קתני הכא והקורא עכ״ל. מבואר כי היה קשה דקתני והקורא וכו׳ היכא קאי (עיין ריש ברכות תנא היכי קאי) לכך פירש דמפשט פשיטא לן דבעי קריי׳ והא ראי׳ דקריי׳ מלתא דפשיטתא היא מכריתות דף י״א. וכדאמרן. ובכן דברי רש״י בטעמים. מקוצר דעתי נעלמים: וראיתי במזרחי שכתב בקורת תהיה יש על ב״ד לבקר על הדבר וכו׳ פי׳ יש אזהרה וכו׳ שהרי לא חופשה כלה אלא חצי וכו׳ וא״כ אין חיוב מיתה עלי׳ וכל זה אינו אלא לפי פשוטו אבל רבותינו בפ׳ ארבע (מיתות צ״ל) מחוסרי כפרה למדו מכאן שהיא במלקות דת״ר בקורת תהי׳ מלמד שלוקה ומנין דהדין בקורת לישנא דמלקות היא אר״י תהא בקורא (כדתנן צ״ל) כדתניא גדול שבדיינין קורא ופירוש רש״י תהא בקורא שהן קוראין עלי׳ והפלה ה׳ את מכותך שכך קורין על הלוקין כדאיתא במסכת מכות עכ״ל. משמע קצת מדברי המזרחי שנוסחא אחרת היה לו לפניו ברש״י ויהי׳ עולה יפה:

לב

כתב הרמב״ן מפני שיבה תקום לשון רש״י יכול מפני זקן אשמאי ת״ל זקן אין זקן אלא שקנה חכמה. ולשון תורת כהנים והוא השנוי בגמרא במסכת קידושין (דף ל״ב:) ת״ל זקן אין זקן אלא חכם וכו׳ ור׳ יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא שקנה חכמה שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו והנה דברי שניהם אין המצוה אלא בחכם ואונקלוס אמר מִן קֳדָם דְּסַבַּר בְּאוֹרַיְתָא תְּקוּם וּתְהַדַּר אַפֵּי סָבָא ומשמעות דבריו שגם הוא סובר כן ועם כל זה העולה מן הגמרא לפי פסק ההלכה אינו כן שהרי אמרו איסי בן יהודא אומר כל שיבה במשמע ואמר ר׳ יוחנן הלכה כאיסי בן יהודא. והנה מצוה בכל שיבה אפילו על אשמאי שהוא הבור ויחזור ויצוה על הזקן שהוא הקונה חכמה ואפי׳ יניק וחכים ויתכן שיהיה גם כן דעת אונקלוס אבל יתרגם יניק וחכים בשיבה [דאתה צ״ל] דאתי זקן וגלי בשיבה שנכללה כל השיבות בין שיבת התורה בין שיבת הימים עכ״ל. ועיין מה שדקדק על זה מהר״י אבוהב: