מיני תרגומא על התורה/במדבר/יא

<< · מיני תרגומא על התורה · במדבר · יא · >>

ד

וְהָאסַפְסֻף תרגום אונקלוס וַעֲרַבְרְבִין כתב התשב״י שורש ערבב תמהתי על התרגום שהי׳ לו לומר וְעַרְבְבִין, ואולי לפי שהאספסוף כפול העי״ן והלמ״ד הפעל רצה התרגום לכפול אותם גם כן עכ״ל:

ו

יְבֵשָׁה תרגום אונקלוס תָאִיבָא לשון הרמב״ן וטעם נפשנו יבשה שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה כדברי אונקלוס או נפשינו יבשה כי אין לה כל ללחלח אותה כי המאכל מוליד הליחות בגוף וישיב הנפש רוה ואמרו בלתי אל המן עינינו שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשינו דשנה ושבעה בו אבל נתאווה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו וכו׳ עכ״ל:

יב

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי תרגום אונקלוס הֲאַב אֲנָא ז״ל הרמב״ן האנכי הריתי על דעת אונקלוס כמו אל ברכות הורי כי האב יקרא הורה מפני שנותן ומזמין ההריון או אמם שילדתי אותם וכו׳ עכ״ל:

יז

כתב הרמב״ן וירדתי ודברתי עמך ואצלתי ענין הכתו׳ להגיד כי בעת הדבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא וכו׳ אצילות בכל מקום לשון עיכוב אצלו כלשון וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם (קהלת ב׳) הלא אצלת לי ברכה (תולדות כ״ז) וכן ואל אצילי בני ישראל (משפטים כ״ד) הנשארים והפרושים מהם שנאצלים אל עצמם מכלל המון העם או שנקראים כן הגדולי׳ שהכל באים אצלם והמעתיקי׳ מן הלשונות אמרו אצילות על יציאות כח מן הכחות מאת הבורא ומתפשט על הנברא ואומרים בנפש אצולה מרוח הקדש כי היא אצלם לשון המשכה ואיננו נכון אצלי כי האצילות יהי׳ המשכה או הנחה והפרשה אצל הנותן על המקבל. ואונקלוס יעשה בו שני פנים תרגום כאן וַאֲרַבֵּי וכן ואל אצילי וּלְרַבְרְבֵי ותרגם הלא אצלת לי ברכה שְׁבַקְתְּ נראה שדעתו באצילות שהוא ענין המשכה או מאציל הנותן על המקבל ויאמר בכאן אמשיך מאשר אצלך מן הרוח הנבואה ושמתי עליהם ונאמר עוד על ההמשכה שימשוך הנותן (אצלי וצ״ל) אצלו מן הדבר הנתון וישאר עמו וזה טעם הלא אצלת לי ברכה שמשכת לי אצלך אחת מן הברכות לברכני בה ועל הכלל בזקנים כי אין נבואתם רק מן הרוח אשר ידבר במשה וממנו הוא להם וכו׳ עכ״ל:

כב

וּמָצָא לָהֶם תרגום אונקלוס הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן מתוך דברי רש״י תבין פירוש אונקלוס שכתב בזה״ל הצאן ובקר הכל כמשמעו מי מספיק להם כענין שנאמר ומצא כדי גאולתו וכו׳ גם הרמב״ן כתב בזה״ל ואין מדרשו של ר׳ שמעון ושל ר׳ יהודא הנשיא נאותין ללשון הכתוב בעבור שאמר עתה תראה היקרך דברי אם לא ומדרשו של ר׳ עקיבא שאמר דברים כמשמען מי מספיק להם הוא משמעות הכתוב באמת והוא דעתו של אונקלוס אבל הענין בעצמו המה כמו שאמר ר׳ שמעון מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק להם ועוד כי כולם ראו כבר נפלאות גדולות מזו ור״א תירץ כי משה הי׳ חושב שלא יחדש השם מופת כי אם (להציק צ״ל) להצדיק נביאו וגם זה איננו נכון בעיני וכו׳ והנכון אצלי וכו׳ ע״ש שהרחיב ביאור דבר הזה. והוי יודע שכל מה שכתב רש״י וכן הרמב״ן בזה פלוגתא דר׳ עקיבא ורבי שמעון ורבן גמליאל בנו של ר׳ יהודא הנשיא (ומ״ש הרמב״ן רבי יהודא הנשיא צ״ל רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודא הנשיא) תמצא באר היטב בתוספתא דסוטה פרק ו׳ דרש ר׳ עקיבא הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וכי מספיק להם אם את כל דגי הים וגו׳ וכי הוא מספיק להם כגון שנאמר ואם לא תמצא (ידי וצ״ל) ידה די שה (ויקרא י״ב ח׳) (ולא ידעתי למה שינה רש״י להביא כענין שנאמר ומצא כדי גאולתו (ויקרא כ״ה כ״ו) והוא מאוחר ולא כתב ראי׳ מהמוקדם וכמו דתניא בתוספתא) וכי איזו קשה זו או שמעו נא המורים וכו׳ ר׳ שמעון בן אלעזר אף זו שבסתר לא חיסך עליו המקום שנאמר עתה תראה היקרך דברי אם לא ואני אומר (והוא ר׳ שמעון שהוא בעל המאמר) ח״ו שתעלה על דעתו של צדיק זה שיאמר אין המקום מספיק וכו׳ אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע כך הגון להם שתתן להם ותמיתם אומרים לאדם טול ככר ורד לשאול אומרים לחמור טול כור שעורים ונחתוך את ראשך וכו׳ יאבדו הם ואלף כיוצא בהם ואל תהא ידי קצרה לפני (לפנינו ברש״י כתוב לפניהם) אפילו שעה אחת שנאמר היד ה׳ תקצר ר׳ גמליאל בנו של ר׳ יהודא הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על תפילתם אם תתן להם בשר בהמה גסה יאמרו בשר בהמה דקה בקשנו וכו׳ ע״ש. ובחבור התוספתא אשר לי בס״ד כתבתי דצ״ע בספרי הובא בילקוט בזה״ל ויאמר משה שש מאות אלף רגלי ר״ש בן יוחי אומר ר״ע הי׳ דורש בו דבר אחד ואני דורש בו דבר אחר ודברי נראין מדבריו הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אפי׳ אתה מכניס להם כל צאן ובקר יספיקון הם להם ואני אומר וכי מפני שאין להם בשר הן מתרעמים והלא כבר נאמר ביציאת מצרים וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגומר והלא כבר נאמר ומקנה רב הי׳ לבני ראובן וגומר לולא שמבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכו׳ ע״ש. הרי דר׳ שמעון בספרי ס״ל כדעת ר׳ גמליאל בנו של רבי יהודא הנשיא בתוספת׳ ונגד דעת עצמו ואין כאן מקום להאריך בזה: ודע עוד עפ״י ההעתקות הנ״ל דמה דאיתא ברש״י ציון בפני עצמו כ״ג. עתה תראה היקרך דברי אם לא רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודא הנשיא אומר וכו׳ למותר הוא אלא הכל שייך לדבור דלעיל באשר שרבן גמליאל בנו של ר׳ יהודא הנשיא נזכר בתוספתא בפלוגתא דרבי עקיבא ורבי שמעון:

כה

וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ תרגום אונקלוס וּמִתְנַבְּאִין וְלָא פַסְקִין עיין רש״י ועיין מ״ש לעיל א״ק כ״ג:

כח

כְּלָאֵם תרגום אֲסָרִנּוּן וז״ל רש״י כלאם הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליה׳ דבר אחר תנם אל בית הכלא לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ עכ״ל הנה הד״א שכתב רש״י היינו כפירוש אונקלוס אבל הפירוש הראשון הוא נגדו. ולברר יותר מזה אודיע מה שכתב הרמב״ן בזה״ל אדוני משה כלאם הטעם בזה כי משה דבר אל העם את דברי ה׳ כי הוא יאציל מן הרוח אשר עליו ויתן על המתיצבים עמו באוהל מועד והנה אלה אשר לא יצאו אל האוהל ועושין עצמן מכלל הנאצלי׳ כממרים בדבריו ולכך אמר לו כלאם כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם והנה צריכין לשומם בבית הכלא כאיש משוגע ומתנבא. ומשה בענותנותו השיב ומי יתן את כל עם השם נביאים כי יתן ה׳ את רוחו עליהם כי השם נתן עליכם רוחו מבלתי אצילות הרוח שעלי ומי יתן והיה זה בכל העם אבל מדברי רבותינו נראה כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא האדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידים והם בני הלוים כך אמרו בסנהדרין בשלמא למ״ד משה מת היינו דקאמר יהושע אדוני משה כלאם אלא למ״ד על עסקי שליו אמאי כלאם דהוה לי׳ כמורה הלכה בפני רבו וכן למ״ד על גוג ומגוג נתנבאו וכך הזכירו עוד בענין דבורה במסכתא מגילה ומשה אמר כי הוא הרב שמחל על כבודו ומתאוה ושמח בכך ובתרגום ירושלמי ראיתי שאמר בכלאם מנע מנהון רוח קודשא עשאו מלשון הנה שפתי לא אכלא (תהלים מ׳) לא תכלא רחמיך ממנו [שם] וטעם הענין כי חשב יהושע מפני שהם בכתובים הם מתנבאים כי נאצל הרוח משה על כל הכתובים שעל כולן נתכוון ולכן אמר לו אין נכון שיתנבאו הם במחנה שלא הקימו דבר ה׳ שצוה ולקחת אותם אל אוהל מועד וכו׳ ואם תתכוון עתה להשיבה מהם תנוח על העומדים לפניך בלבד כדבר ה׳ ומשה אמר שלא יקנא לו וכו׳ עכ״ל. ואתקן בתחילה. מ״ש וכ״ך הז״כירו עו״ד בעני״ן דבו״רה במס׳ מגל״ה. טעות נזדמן צ״ל בענ״ין חול״דה והיא במסכת מגלה דף י״ד. דקאמר הש״ס ובמקום דקאי ירמי׳ היכא מתנביא איהי אמרו בי רב משמי׳ דרב חולדה קרובת ירמי׳ היתה. מזה מוכח דאין לנביא להתנבא במקום שיש גדול ממנו אם לא שהוא קרובו אבל מענין דבורה כה״ג לא נזכר בשום מקום: והסוגיא דסנהדרין שכתב הרמב״ן הכי איתא שם דף י״ז: מה נבואה נתנבאו אמרו משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ אבא חנן אומר משום רבי אליעזר על עסקי שליו הן מתנבאים [צורך שעה היתה רש״י] ר׳ נחמן אמר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים שנאמר וכו׳ בשלמא למ״ד משה מת היינו דכתיב אדוני משה כלאם אלא למ״ד הנך תרתי מאי אדוני משה כלאם דלאו אורח ארעא דהוה לי כתלמיד המורה הלכה לפני רבו בשלמא למ״ד הנך תרתי היינו דכתיב מי יתן אלא למ״ד משה מת מינח הוה ניחא לי׳ לא סיימוה קמי׳ מאי כלאם אמר לו הטל עליהם צורכי ציבור והם כלים מאיליהם וכתבו תוספו׳ והם כלים מאיליהם פירוש נבואתם כלה דאין שכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה עכ״ל. הנה מה שהוכרח תוספו׳ להוציא מידי פשוטו [וגם רש״י שלא פירוש על זה משמע שהניח הדבר על הפשט ממש] מבואר שהיה קשה להם דהוי לי׳ לומר כלם [עיין תוספות ברכות דף ז׳. ד״ה שאלמלא וכו׳ ותוס׳ בע״ז דף ד׳: ד״ה רגע וכו׳] ותוספת האל״ף מאי בעי הכא לכך פירשו תוס׳ נבואתם כלה וא״כ הוה מלת כלאם מנע מנהון רוח קודשא מלשון הנה שפתי לא אכלא וכדעת תרגום ירושלמי. וכו׳ אחתינן לדקדק במה דבסיומא דמלתא אמר הש״ס מאי כלאם משמע דלא ידע פירושא דמלתא ותיובתא קמותיב בתחלה דאמר בתחלת הסוגיא בשלמא למ״ד משה מת היינו דכתיב אדוני משה כלאם אלא למ״ד הנך תרתי מאי אדוני משה כלאם משמע מזה דידע פירושא של כלאם ולפיכך תיובתא קמותיב ובלאו הכי מהנכון לחקור הפירוש בתחלה ולהקשות אח״כ אכן יתיישב לפי מה שהעתקתי לעיל בהתחלת הענין לשון רש״י כלאם הטל עליהם וכו׳ ד״א תנם אל בית הכלא לפי שהיו מתנבאי׳ משה מת ויהושע מכניס לארץ ע״כ. משמע דוקא אם היו מתנבאים משה מת יש להם לענוש ליתנם אל בית הכלא ולכך כתב רש״י לפי שהיו מתנבאים וכו׳ אבל לפי הלשון הראשון היינו שהיתה נבואתם על עסקי שליו או על גוג ומגוג אין עונשם חמור כל כך אלא להטיל עליהם צורכי ציבור והשתא אתי שפיר בלא זה הוי ידע הש״ס שפיר למ״ד משה מת הפירוש תנם אל בית הכלא וכדעת אונקלוס אסרינין אבל למ״ד הנך תרתי מקשה מאי כלאם ועל זה משני הש״ס הטל עליהם וכו׳ ומעתה יש לומר דאונקלוס סבירא לי׳ כסתמא דתלמודא אמרו משה מת וכו׳ (אכן קצת איכא למידק דהא ר׳ אליעזר אומר על עסקי שליו וכבר כתבתי משמי׳ דגמרא מגלה דמפי ר׳ אליעזר ור״י אמרו אונקלוס) ויש הוכחה קצת דגם ר׳ לוי דאמר בעירובין דף ס״ג. דנענש יהושע דאמר אדוני משה כלאם. וז״ל רש״י כלאם ראוים הם לכך הוי לי׳ כמורה הלכה לפני רבו ע״ש. ואי ס״ל דעל עסקי שליו או על גוג ומגוג היו מתנבאים וזה דאמר יהושע אדוני משה כלאם היינו משום דאלדד ומידד הו״ל כתלמיד המורה הלכה קשה דבמה שהוא רוצה להענישם איהו גופי׳ נכשל בו גירא בגירי׳ מיקטל מדויל ידי׳ משתלם אע״כ דהיו מתנבאים משה מת וכו׳ ועל זה רצה יהושע שיענוש להם כלאם אסרינון וכדעת אונקלוס: