מילות הגיון/שער א

השם, אשר יקראהו מדקדק הערב – התחלה, הוא אשר יקראהו בעל מלאכת ההגיון – הנושא. ואשר יקראהו המדקדק – סיפור ההתחלה, הוא אשר יקראהו בעל מלאכת ההגיון – הנשוא. בין שיהיה הסיפור שם, או פועל או מלה, או כלל – כל זה יקרא נשוא. ואין הבדל בין שיהיה הסיפור חיוב או שלילה. דמיון זה אמרנו: „ראובן עומד”. נאמר: „ראובן” – נושא, „עומד” – נשוא. וכן „ראובן בלתי עומד”. נאמר: „ראובן” – נושא, „בלתי עומד” – נשוא. וכן כאשר נאמר: „ראובן עמד או יעמוד”. נאמר אנחנו: „ראובן” – נושא, „עמד או יעמוד” – נשוא. וכן כאשר נאמר: „ראובן בבית”, „ראובן” – נושא, „בבית” – נשוא. וכן כאשר בא הסיפור בכלל, אם בשם, אם בפועל, או מה שהתחבר עמו – כל זה נקראהו נשוא.

וכלל הדבור המרכב מהסיפור והמסופר ממנו יהיה חיוב או שלילה, רצוני לומר, הנושא והנשוא יחד, יקרא – משפט או גזירה, ויקרא גם כן – המאמר הפוסק. והמשפט גם כן יש לו שני חלקים, הנושא והנשוא, ואם היו מילות המשפט רבות[1]. דמיון זה אמרנו: „ראובן העברי אשר היה עומד בבית שמעון הרג בנו של לבן הארמי”. הנה אנחנו נאמר: זה המשפט, נושאו – „ראובן העברי אשר היה עומד בבית שמעון”, ונשואו – „הרג בנו של לבן הארמי”, והקש על זה[2].

הנה כלל השמות שענייניהם מפורשים בזה השער – ארבעה: הנושא, הנשוא, המשפט והמאמר הפוסק.


  1. ^ אפילו אם במשפט הזה ישנן מילות רבות, רק שני חלקים הוא כולל בתוכו.
  2. ^ וכיוצא בזה.