רי"ף על הש"ס/בבא קמא/פרק א: הבדלים בין גרסאות בדף

מטמא ומדמע ומנסך. כולהו היזק שאינו ניכר הוא, ולא שמיה היזק. אלא קנסא הוא דקנסוהו רבנן משום דעבד איסורא. דגרסינן בפרק השולח גט לאשתו: "אמר אביי נקטינן, טימא טהרותיו של חבירו ומת – לא קנסו בנו אחריו." מאי טעמא? היזק שאינו ניכר הוא ולאו שמיה היזק, קנסא דרבנן הוא. לדידיה דעבד איסורא קנסוהו רבנן, לבריה דלא עבד איסורא לא קנסוהו רבנן. ובפרק הניזקין תנן: "המטמא והמדמע והמנסך, בשוגג – פטור, במזיד – חייב" ופליגי בה חזקיה ורבי יוחנן. חזקיה אמר: "דבר תורה, אחד שוגג ואחד מזיד – חייב. מאי טעמא? היזק שאינו ניכר שמיה היזק. ומה טעם אמרו בשוגג פטור? כדי שיודיענו". ורבי יוחנן אמר: "דבר תורה: אחד שוגג ואחד מזיד פטור. מאי טעמא? היזק שאינו ניכר – לא שמיה היזק. ומה טעם אמרו 'במזיד חייב'? כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר 'פטור אני'". ואותבינן עליה דחזקיה מהא דתנן:"גזל מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח- – אומר לו: 'הרי שלך לפניך'" ואי אמרת "היזק שאינו ניכר שמיה היזק", הא ממונא, וממונא בעי שלומי! וסלקא בתיובתא. וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר: "לא שמיה היזק".

(הצד השווה שבהן, לאתויי מאי? אמר אביי: "לאתויי אבנו, סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו". רבא אמר: "הצד השוה שבהן, לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה". היכי דמי? אי דאפקרינהו, בין לרב בין לשמואל היינו בור. מאי שנא בור? שכן תחלת עשייתו לנזק וממונך ושמירתן עליך. הני נמי תחלת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך! אלא דלא אפקרינהו. אי לשמואל דאמר: "כולן מבורו למדנו", היינו בור. ואי לרב דאמר: "כולן משור למדנו" היינו שור! לעולם דאפקרינהו, ולא דמי לבור. מה לבור שכן מעשיו גרמו לו, תאמר בהני שאין מעשיו גרמו לו? שור יוכיח. מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק, <קטע סוף=א ב/>{{דף רי"ף|דף רי"ף ב' ע"א}} <קטע התחלה=ב א/>בור יוכיח. וחזר הדין).

וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. תנו רבנן: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב,ד). "מיטב שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק", דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: "לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש". ואסיקנא דבהא פליגי- – רבי ישמעאל סבר: "בדניזק שיימינן", ורבי עקיבא סבר: "בדמזיק שיימינן". כלומר שאם היתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, רבי ישמעאל סבר: "משלם ליה מזיבורית דידיה, ורבי עקיבא סבר: "לא משלם ליה אלא מעידית דידיה". ותניא נמי בהדיא: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. מיטב שדהו ומיטב כרמו של מזיקניזק", דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: "מיטב שדהו של מזיק, ומיטב כרמו של מזיק"". וקיימא לן- – הלכה כרבי עקיבא מחבירו. והאי דבעינן: "מיטב שדהו ומיטב כרמו"- – הני מילי היכא דיהיב ליה ממקרקעי, אבל אי יהיב ליה מטלטלי-ממטלטלי – כל מילי דיהיב ליה "מיטב" נינהו, ואפילו סובין. דאי לא מזדבן הכא, מזדבן הכא. דתניא: "כסף ישיב לבעליו" (שמות כא,לד) לרבות שווה כסף, ואפילו סובין. ואף על גב דפליגי רב הונא ורב אסי, הא קיימא לן כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דבתראי נינהו.

תניא: "הרי שהיו לו בתים, שדות וכרמים ואין מוצא למכור, מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה." הוי בה רברבה: "היכי דמי? אי דזול ארעתא דכולי עלמא ודיליה נמי זולא בהדייהו, אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה. ואלא דאייקור ארעתא דכולי עלמא ודיליה איידי דעייל ונפיק אזוזי זלא ארעיה, אפילו טובא נמי ליספו ליה." הדר אמר רבה: "לא נצרכה אלא דביומי ניסן יקרא ארעא, וביומי תשרי זלא ארעא. דכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני, והאי הואיל ואיצטריכו ליה זוזי- – זבן. השתא. עד פלגא אורחיה למיזל, טפי לאו אורחיה למיזל."

תנו רבנן: "אין לו אלא עידית, כולן – ניזקין, ובעל חוב וכתובת אשה – גובין מן העדיתהעידית.

בינונית – כולן גובין מן הבינונית.