רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/נדרים/פרק יא: הבדלים בין גרסאות בדף

אין תקציר עריכה
[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
==סימן א==
פרק אחד עשר [דף עט ע"א] אלו נדרים שהוא מיפר נדרים שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט ואם לא אתקשט [דף עט ע"ב] אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש ואלו הן נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות עולם עלי הרי זה יפר פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות חנווני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו ה"ז יפר דברי רבי יוסי: גמ' נדרי עינוי נפש הוא דמיפר שאין בהן עינוי נפש אינו מיפר והתניא בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מיפר בדברים שבינו לבינה אמרי הלין והלין מיפר מיהו נדרי עינוי נפש מיפר לעולםאבללעולם אבל אין בהן עינוי נפש כי איתה תחותיה הוא דמיפר כי מגרש לה חייל עליה נדרא. ודברים שאין בהן עינוי נפש כי מגרש לה חייל עליה נדרא והא תנן (לקמן דף פה.) קונם שאני עושה לפיך ר' יוחנן בן נורי אמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אלמא כי מגרש לה והפר לה מעיקרא הויא הפרה. אמרי הלין והלין הוי הפרה אלא נדרי עינוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים אבל אין בהן עינוי נפש לעצמו מיפר לאחרים אינו מיפר פי' לעצמו מיפר כל מה דשייך לעצמו הויא הפרתו הפרה בין כל זמן שהיא תחתיו בין אם גירשה והחזירה הלכך אם גירשה כל זמן שהיא ראויה לשוב אליו לא חל הנדר אבל אם נשאת לאחר חל הנדר דלא מסתבר למימר שיחול הנדר מיד אחר שגירשה ואם יחזירנה פקע הנדר דלא מצינו נדר שחל פעם שיפקע ממילא. לאחרים אינו מיפר כשאין תועלת לעצמו באותו הפרה אלא לאחרים והיינו אחר שנשאת לאחר והכי קתני אלו נדרים שמיפר בין לעצמו בין לאחרים נדרים שיש בהן עינוי נפש. תשלום הברייתא זו בספרי אין לי אלא בעל שאינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ודברים שיש בהם עינוי נפש האב מנין הרי אתה דן וכו' לא זכיתי לדין תלמוד לומר אלה החוקים וגו' בין איש לאשתו בין אב לבתו על כרחיך הרי אתה מקיש את האב לבעל מה הבעל אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ודברים שיש בהן עינוי נפש. אף האב אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ודברים שיש בהן עינוי נפש: [דף פ ע"ב] אם ארחץ היכי קאמרה אמר רבא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ [היום] ושבועה שלא ארחץ הנאת קישוט עלי לעולם אם אתקשט [היום] ושבועה שלא אתקשט דרבנן סברי רחיצה וקישוט עינוי נפש הוי ורבי יוסי סבר לאו עינוי נפש הוי. כתב הרמב"ם ז"ל והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דאמוראי אמרי כוותייהו ואע"ג דאמר רב הונא (לקמן דף פב.) כולה פירקין רבי יוסי היא ממאי דכיון דקתני ר' יוסי אומר אין אלו נדרי עינוי נפש למה לי למיתנא דברי רבי יוסי שמע מינה מכאן והילך רבי יוסי היא כולהו לאו סתמי נינהו אלא כאילו כתיב בכולן דברי רבי יוסי הלכך לא מיבעיא שלא ארחץ לעולם ושלא אתקשט לעולם דהוי עינוי נפש אלא אפילו שלא ארחץ שלא אתקשט היום הוי עינוי נפש דניוול דיומיה שמיה ניוול ויפר: [דף פא ע"ב] תניא דברים שיש בהן עינוי נפש מיפר בין בינו לבינה בין בינה לבין אחרים דברים שאין בהן עינוי נפש בינו לבינה מיפר בינה לבין אחרים אינו מיפר כיצד אמרה פירות העולם עלי הרי זה יפר קונם שאני עושה לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך ושלא אתן תבן לפני בהמתך ומים לפני בקרך אינו יכול להפר ושלא אכחול ושלא אפקס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה שלא אציע מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ את פניך ידיך ורגליך אינו צריך להפר רבן גמליאל אומר יפר משום לא יחל דברו ד"א לא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מתיר נדרי עצמו הא דקתני הכא שלא אכחול ושלא אפקס דברים שבינו לבינה הויין ולא עינוי נפש ר' יוסי היא אבל לרבנן עינוי נפש הוי ויפר לעולם וכן מסתבר דהלכה כרבנן אבל הרמב"ן ז"ל כתב דקישוט ותשמיש הוי דברים שבינו לבינה ומיפר לעצמו ואיפשר דסבירא ליה כיון דהש"ס מיבעיא ליה אליבא דרבי יוסי אי רחיצה וקישוט הויין דברים שבינו לבינה ופליגי אליביה רב אדא בר אהבה ורב הונא ותניא כוותיה דרב אדא בר אהבה אלמא דהלכה כוותיה וזו אינה ראיה כל כך דהכי נמי בעא מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן עינוי נפש הוי או דברים שבינו לבינה הוי ובעי למיפשט ליה ממתני' נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ודחי ליה דמתניתין דכולה פירקין ר' יוסי אינון ולא איפשיטא הבעיא הלכך נראה דהלכה כחכמים: תנן בפרק שני דנגעים {{ממ משנה|נגעים|ב|ה}} כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים. ובירושלמי ([[ירושלמי נדרים י י|פ' נערה המאורסה ה"י]]) גרסינן נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מיפר לה לענין הבעל מהו שיפר לה לענין הזקן מה אנן קיימין אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן אלא אנו קיימין בדברים שבינה לבין אחרים ולא רבי יהודה היא תנינן בשם רבי יהודה רבי חייא תני לה בשם חכמים שמעינן מהא דהלכה כרבי יהודה שאין הבעל מתיר נדרי אשתו מאי טעמא אשתו כגופו דמיא ואין חכם מתיר נדרי עצמו. [דף פב ע"א] אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאינו מיפר אבל הנאת פלוני עלי מיפר ואותבי' עליה ממתניתין דתנן קונם פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת ושני מתניתין ר' יוסי היא ושמואל דאמר כרבנן וכתב הרמב"ן ז"ל ושמעינן מהא דהלכתא כרבנן דליכא אמוראי דפליגי אדשמואל ולוי דאמרי כוותייהו ואע"ג דאיכא דמפרשי ומאי אין יכול להפר משום נדרי עינוי נפש אבל מיפר משום שבינו לבינה דשינויא אחרינא הוא ואתיא דשמואל אף כרבי יוסי מסתבר (אף) כאידך פירושא דסיומא דמלתא היא ואתיא דשמואל כרבנן: [[תוספתא/נדרים/ז|תוספתא (פ"ז)]] נדרה שלא תטעום אחד מכל המינים בין מאכל רע בין מאכל יפה אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יפר אמרה קונם פלפלין שאני טועמת גלוסקין שאני טועמת אפילו לא הוי לה אותו המין מימיה יפר. [דף פב ע"ב] א"ר יהודה אמר שמואל נדרה משני ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שהוא מיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה דכיון דנדר אחד ואית קצת עינוי אף בשני מיפר אף לשני אבל בלא הפרה אינו מותר משום דהותר מקצתו דדוקא גבי התרת חכם הוא דאמרינן הכי משום דעושה הנדר טעות מעיקרו הלכך כיון שהותר מקצתו הותר כולו שלא היתה דעתו אלא שיהא כל הנדר קיים והא דאמרינן (לקמן דף צ:) בנטולה אני מן היהודים דמיפר דוקא חלקו ולא אמרינן מתוך שמיפר חלקו מיפר גם לאחרים דבין איש לאשתו כתיב גזירת הכתוב היא דוקא בינו לבינה הוא מיפר ולא בינה לבין אחרים והא דתנן (לקמן דף פז.) במתני' הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים התם כשפירש שהפר דוקא לתאנים אבל הכא מיירי שהפר סתם ור' אסי אמר רבי יוחנן מיפר למתענה ואינו מיפר לשאין מתענה והלכה כר' יוחנן ואע"ג דפריך ליה ממתניתין הא שני לכולהו:
 
[דף פג ע"ב] מתני' קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה ליהנות בלקט ושכחה ופאה קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו בעל כרחו כהנים ולוים אלו יטלו אחרים: