סבא אליהו/חלק ג/פרק כג: הבדלים בין גרסאות בדף

ואעיקרא דמילתא צריך לידע שהראב"ע בפ' משפטים בפ' ורפא ירפא. ואחרים עמו סוברים שלא ניתן רשות לרופאים לרפאת כי אם המכות והפצעים שמבחוץ ולא חולי שבפנים שנמסר ביד הב"ה, כמ"ש אני ה' רופאיך. והרמב"ן ז"ל בפ' בחוקתי גבי ברכות שבתורת כהנים כתב שהרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהר ממנו ולצוות עליו, וכן אמרו כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא. והמשל להם תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסייא וכו'. (הוא בפ' נשא רבה, ובמדרש חזית דף כ"ד ע"ג). עד וזו היא כוונתם באמרם ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, ולא אמרו שניתנה רשות לחולה להתרפאות יע"ש. אבל מוכרחים אנו לומר שלא אמר אלא על אותם הזמנים שלא היו מסורים לטבע כמו בזמן הנביאים אבל לא בזמנינו כדמשמע מדבריו. וכן כתבו הר"ר יוסף ב"ר שם טוב בספרו כבוד אלקים סמוך לסופו, והר"ר יוסף אומץ בדף קע"ה, וכיוצא בדבר כתב הכלי יקר בשמואל ב' א', בפ' ללמד בני יאודה קשת. בפירושו לדברי רשב"נ שאמר הנא כתובה בספר הישר, זה ספר שופטים, שכשיש זכות אין צריך קשת וחנית, אמנם כשאין זכות אז צריך תחבולה אנושית עי"ש. ותדע שהרי הרמב"ן עצמו בס' תורת האדם הפליא תושיה על דיני הרפואה כדלקמן, הובאו דבריו ג"כ בטור וב"י י"ד סי' של"ו, ולא עוד אלא שהרמב"ן עצמו רופא היה, ככתוב בשו"ת הרשב"א סי' ק"ך, שראה וידע ונפקא מינה לדינא יע"ש. ובשו"ת באר שבע סי' ס'. וכ"כ ס' מצרף לחכמה דף ז' ע"א, ובפ' שמיני כתב שיש במינים המותרים טובה ידועה בדרך הרפואה, ושראה בס' הנסיונות וכו', וגם בריש פ' תזריע מביא דעת הרופאים ביצירה, ודעת פילוסופי היונים. ובפ' חקת גבי נחש הנחשת, ושם ובכמה מקומות אין מספר מביא דברי הרופאים ועיין שו"ת רשב"א סי' תי"ג, וכמו כן שו"ת התשב"ץ בח"ג (ש"ס לז') בדין דחיית שבת לחולה שיש בו סכנה, העיד עליו שמגדולי הרופאים היה, וגם רש"י היה רופא וחכם גדול ברפואה יע"ש. וכמ"ש שלשלת הקבלה, ומעיד עליו בעל שפתי ישנים שראה ס' רפואות שלו כ"י, עי"ש באות ר' רש"י. וכן מצינו על לחי חמור רטיה בשופטים סי' י"ו. שמביא ס' רפואות, והגם שר"א המדקדק בשרש טרה כתב שאינה ראיה גמורה, מ"מ מצטרפת לטובה. ובמס' שבת פי"ד דף ק"ט פי"ד, א"ר ששת גרגירא אפי' לדידי מעלייא. ופירש"י מה הוא. וגם בזוהר בשלח דף ס"א ע"ב, קם ר' ייסא שדי בפומיה מייא דגרגרין, עיין הרמ"ז שם. ואשב משמים בתוכי כשראיתי ברש"י ז"ל במס' ע"ז סוף דף כ"ח, אדאמרי' צנון לחמה, כפי גרסתו שם שפירש שצנון קר, נגד המוסכם מהרופאים, וככתוב בס' שבילי אמונה שהוא חם, ושוב מצאתי שגם המד"ל במעריך שלו ערך חככית שנתעורר על פירושו זה עי"ש. ותמיהתי קיימת וגדולה ביותר בהיות רש"י רופא מומחה כנזכר, ודעו שאעפ"י שרבינו הקדוש תורתו אומנותו, ואמרי' בפ"ה דעירובין, חש בבני מעיים יעסוק בתורה, בפ' אין מעמידין דף מ' מצינו פעם אחת חש רבי במעיו, אמר כלום יש אדם שיודע יין תפוחים של גוי אסור או מותר. וא"ל ר"י בר"י פעם א' חש אבא במעיו והביאו לו יין תפוחים של גוי של ע' שנה ושתה ונתרפא וכו', בדקו ומצאו גוי א' שהיו לו ש' גרבי יין תפוחים של ע' שנה ושתה ונתרפא, אמר ברוך שמסר עולמו לשומרים. ורש"י לא פירש כלום לפי שהוא מובן מעצמו, שמסר הרפואות לצורך העולם לשומרים, כמ"ש הבונה שם. וגם נ"ל לפרש דלפי שאביו של ר"י ורבי נתרפאו זה וזה מיין תפוחים שהיה ביד עע"א קראם שומרים, שהם כקליפה השומרת את הפרי. והבונה כתב שם שיין תפוחים בעלמא מזיק הוא, ונדחק לפרש פרישים או רמונים, שלפי האמת הם מעצירים, וזה ודאי לפי שמיחוש רבי במעיו, הבין שהוא שלשול המעים, שודאי יין תפוחים משלשל יותר, ובודאי דאגמרין סמוך בכמה מקומות, דחולי המעיים משמע פיתוח המעיים ביותר מהראוי, כמו בפ' אין בין המודר, הא דתני ר' יוסי ן' פרטא אין מבקרין חולי מעיים משום כיסופא, וכן בפ' כל כתבי, רובן של צדיקים מתים בחולי מעיים. וכתבו התוס' כי יש במדרש, למרק אכילה מן המעיים להיותם נקיים, וכן נראה ממעשה דשמואל וקרנא בפ' ח' שרצים, ומסתבר כמו משה שנתרוקן קודם שעלה למרום, ובדברי המדרש כתב המ"י בשפתי צדק ח"א פ' כ"א. אבל כד מעיינינא שפיר חזי אנא דמיחוש המעים משתמע כל חולי המעיים בין שלשול המעיים בין עצירת הנקבים, כדאמרי' בפ' כירה דף מ"א, תניא אכל ולא שתה אכילתו דם. וזהו תחילת חולי מעיים<ref>ועוד ראיה לדברי מפירוש רש"י בפ' מי שמתו פ' הרואה, גבי הדרוקן שפירש חולי המצבה את הכרס, ואילו במסכת בכורות פ' מומין פי' הדרוקן חולי מעים, והלא צבוי הכרס אתי מעצירת הנקבים, והרב באר שבע בפ"ק דתמיד נתקשה בזה, כסבור שפירשי רש"י סותרין זה את זה, על המונח שחולי מעיים בכל מקום יהיה חולי השלשול ונדחק שם, ולע"ד ליתא שהוא שם כולל בין שלשול בין עיצור כפי מקומו, כי בין זה ובין זה חולי מעים הוא, וכדמשמע הכא ממעשה דרבו וצבוי הכרס אתי או מעכוב השתן או מעיכוב הרעי, וכתוב בספרי הרופאים שמי שהוא עצור בנקביו הגורמים לעמוד החוזר מחמת הדוחק ועצירות יותר, והיינו דהתם בפ' מומין דף () פירשו עמוד החוזר מביא לידי הדרוקן. חולי מעים. וכן משמע לי מהא דפרק משוח מלחמה דף () כקבר פתוח וגו'. ח"א בשעה שעושים צרכיהם עושים אשפתות אשפתות וכו'. אמר רב מרי ש"מ האי דנפיש זבליה חולי מעים הוא וכו' ע"כ. משמע מהכא דחולי מעיים לא הוה () שכולל גם מאן דנפיש זבליה, ומהכא גמר שגם ריבוי הזבל חולי מעים הוא ומלתא דחדושא לדידיה, דהגם שפולט () הריבוי הוי חולי מעים כן נ"ל.</ref>. וממעשה דשמואל וקרנא נמי אפשר דמאי דאמרינן דרב חייש במיעיה, וקדלו מייא לאקבולי אפיה קמיה, היינו שהיו לו לרב כאבים בבטן ולא יכול ליפנות, והוא הוה עביד כל טצדקי ליפנות על דופני הספינה. ותדע דאמרי' בתר הכי, דלבסוף עייליה שמואל לביתיה ואכליה נהמא דשערי וכו' כי היכי דלשתלשל. וכתב רש"י נהמא דשערי כדי לשלשל, דרופא היה שמואל ע"כ. והכא נמי אנא אמינא שרבינו הקדוש חבלים נפלו במעיו בשביל עצירת הגוף וחולשת האצטומכא, כי ידוע בספרי הרפואה שקרירות האצטומכא גורם רוע העיכול, וחום הבטן ובני מעיים ומכאיב אותם, וחום הבטן עוצר הנקבים, והיה צריך משקה שיעשה ב' פעולות, להחזיק האצטומכא ולפתוח בני מעיו, ותרוייהו איתנהו ביין תפוחים ישן, כח המחזיק האצטומכא מחמת יושנו, וכח המשלשל ביין תפוחים, (וסוף סוף חולי מעים הוא שם כולל לכל חולי מיחוש וכאב שבמעים איך שיהיה, כדאיתא בפ' ר"א דמילה דף ל"ד, אמר רשב"א פעם א' חש ר"מ במעים ובקשנו לטרוף לו יין ושמן ולא הניחנו, ובפ"ק דברכות דף מ' ע"א, המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים, ור"ל ודאי שאין לו עיצור בני מעים, ושם הרגיל בעדשים א' לל' יום מונע אסכרה מביתו. פירש"י שהחולי בא מחמת עיצור בני מעים), ובהכי אין אנו צריכין לדחוק עצמינו לפרש תפוחים שלא כדרכו ופשוטו כמו שנדחק הבונה. ולפי סברתו נמי יותר הו"ל לפרש תפוחים על אתרוג, על דרך שפירשו התוס' בפ' ר"ע, למה נמשלו ישראל לתפוח. וכ"כ בפ"ד דתענית דף כ"ט, כריח שדה של תפוחים כתבו, י"מ כריח אתרוגים ע"כ. והוה ניחא טפי, לפי שמי האתרוג טובים לאצטומכא ומעצירים את הגוף, והגם שקשה לאזן שנמצאו ש' גרבי, כבר ידענו שדברו חכמים לשון גוזמא, ועד"ז לא יבצר ממני מזימה, דהיינו שאמר רבי, ברוך שמסר עולמו לשומרים, כלפי מ"ד בפ' ח' שרצים דף ק"ח, תני ר' יאודה בר חביבא, אתרוג צנון וביצה אלמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעיים לעולם. אבל נוח לי יותר מה שכתבתי דלא עפ"י הבנתו של הבונה. ובזוהר אחרי מות דף ע"ד ע"א, ר"ח פתח, כתפוח בעצי היער וכו'. הכא אית לאסתכלא, אמאי משכחת ליה בתפוח וכו', מה תפוח אסוותא לכלא, אף הקב"ה אסוותא לכלא וכו' ע"כ. והאי לישנא דאסותא דכלא, אפשר לומר דהוי כזיתום המצרי בפ' אלו עוברין דף מ"ב ע"ב, דאמרינן דקמיט מרפא להו, דרפא מקמיט ליה, ב' הפכים בנושא א' בשני זמנים. ובהאי לישנא דר' ברוך שמסר עולמו וכו'. נ"ל לומר עוד שהכוונה לומר שביקש תרופה לחליו, לפי שהקב"ה מסר עולמו לטבע, ולא האמין בעצמו כדרך ענותנותו להיות כימים הראשונים מאותם צדיקים שכתב הרמב"ן שלא נמסרו לטבע, ואמר ברוך המקום שמסר, לומר שמ"מ על ה' השליך יהבו ומה' לא סר לבו, ע"ד מ"ש רד"ק שאכתוב לקמן בפ' זה, וז"ש ברוך המקום. ותרעומת הכתוב באסא, וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, שירצה באומרו כי ברופאים, אחר שכבר אמר לא דרש את ה', לומר שמן ה' סר לבו וסמך על הרופאים לבד, שאין בזה שום התנצלות, וסברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסייא, כדאמרי' בפ' שור שנגח דף מ"ו, וכתב הרב"י בא"ח ס"ס ש"ו בשם האגור, שהרשב"א והרמב"ן התירו לקרוא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא, ולא דמי לשטרי הדיוטות ע"כ. והט"ז בי"ד סי' הנ"ל ס"ק א' פירש מימרא דרב אחא ואביי בפ' הרואה דף ס"ב, דאילו אדם זכאי היה צריך דוקא רפואה בידי שמים, אלא דלפי דרכו של אדם רשות הוא, ועל כן הוי האידנא חיוב בדבר, ושכן יש לפרש דברי הרמב"ן, והיה לו שם מקום עיון במ"ש הרמב"ן שאין מעשה רופאים בבית צדיקים, וכן אמרו כל כ"ב שנה דמלך רבה, רב יוסף אפי' אומנא לביתיה לא קרא. ותמה דמן הגמרא משמע שר"ל שלא נהג כבוד בעצמו, שלא קרא אומנא לביתו, אלא שאח"כ ראה בסוף הוריות בע"י שהביא פי' גאון דה"ק זכות ענוה של רב יוסף גרמה שלא הוצרך כלל לאומנא, ושלזה כיון הרמב"ן ז"ל, ופי' זה של גאון הוא מהרמ"ה ז"ל. ותמה עליו הבאר שבע בסוף הוריות מגמ' דפרק הרואה, דטעמו היה משום דא"ל כלדאי מלכת תרין שנים. ופי' פי' אחר דר"ל דלא מבעיא שלא הפסיד שנותיו, כי גם לא היה חולה כלל, שלא הוצרך לאומנא יע"ש. ומר חביבי חכם עדיף מנביא הרב שער יוסף נר"ו הביא תשובת רבינו שרירא שהובאה ביוחסין, דרבה ורב יוסף כל חד וחד אמר לחבריה מליך את וכו', דאלמא כל חד אמר לחבריה מליך את וסבר דחבריה עדיף, ועיקר טעמא משום ענותנותא, אלא דהוה יהיב טעמא דכלדאי כי היכי דלא לטרדוהו עי"ש. ולא זכר שם כלל בלשונו שם דברי הט"ז, שגם הם אית להו שהטעם משום ענוה, ואנא בריה קלה אמינא דמוכרח הדבר דמשום ענותנותא עבד, שהרי בפ' ערבי פסחים אמרי' ארבב"ח אמר רב משום יוסף איש הוצל, מנין שאין שואלין בכלדאין, שנא' תמים תהיה וגו'. ומנין ליודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפי' בדבר א' שחייב לנהוג בו כבוד, שנא' כל קבל די רוח יתירה ביה ומלכא עשית להקמותיה על כל מלכותא עי"ש. והגם שכתב הרשב"א במיוחסות סי' רמ"ב. והובא בב"י י"ד סי' קע"ט שנ"ל שאין אצטגנינות בכלל נחש, מ"מ כתב דהרמב"ם לית ליה הכי, דס"ל דהעושה מעשה מפני האצטגנינות לוקה, והאריך לומר שדברי הבל ושוטות הם, והמאמין שיש בהם ממש הוא בכלל נשים ועמי הארץ, ולבסוף כתב הרשב"א דאלו הדברים צריכים עיון רב, ומ"מ אל תדקדק עם בני אדם יותר מדאי עכ"ל. והרב נמוקי יוסף דאזיל בשטת הרשב"א כתב בס"פ ד' מיתות ז"ל, ומיהו רז"ל הזהירו לבל ישים אדם מחשבתו באלו הדברים ויתלה אדם עצמו במי שאמר והיה העולם, והוא ברחמיו יציל עבדיו מפגע רע, ואמרו ע"ז שאין שואלין בכלדאין וכו' ע"כ. וגם קרא כתיב ומאותות השמים אל תחתו וגו' גוים יחתו ואתם אל תחתו. נמצא שודאי גברא רבה כרב יוסף לא שת מחשבתו ולא עשה עיקר כלל מדברי הכלדיים, ועוד אני אומר דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ויעודי התורה שנראה שמנגדים לזה, כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ת"ט, שנאמרו על הרבים אבל לכל יחיד ויחיד במזלא תליא מילתא, וכיון שחיה כל אינון כ"ב שנה שמלך רבה ותרתין ופלגא דמלך איהו, א"כ לפי המזל היה לו לחיות כל אותן השנים כל עוד שלא היה חוטא, דאז היו פוחתין לו, וא"כ מה יחסיר ומגרעות יתן מזל המלכות, שאם היה מולך מקודם יפחתו לו מאותם השנים, אלא ודאי שהאצטגנינים לא עשו אלא שהגידו סופו, שלא יקבל המלוכה כי אם בסוף ימיו, שישארו ב' שנים וחצי מחייו, והמלוכה אינה היא העושה והגורמת, ורב יוסף סמך באצטגנינים במה שנוגע בענותנותו, כי סבר וקביל שעדיין הוא אינו ראוי למלוכה ולא הגיע זמנו למלוך כמ"ש האצטגנינים. נמצא דעיקר טעם סרבנותו היה משום ענוה. ומוסיף אני עוד לומר דאפי' נאמר דר"י סמך אכלדאי, מה שא"א להשמע כמו שהוכחתי, מ"מ זכות גדול מועיל כנגד המזל, כמ"ש התוס' בפ' החולץ, גבי זכה מוסיפין לו. והרשב"א עצמו בסי' הנ"ל כתב שלפעמים הב"ה עושה נס ליריאיו לבטל מהם גזרת הכוכבים, לפיכך אין שואלין בכלדיים, שנא' תמים תהי' וגו'. ואם ראה בכוכבים דבר שלא כרצונו, עושה מצות ומרבה בתפילה, והגם שכתב דסבור הוא שאין סומכין על הנס, ה"מ איש דעלמא, אבל רב יוסף דרב גובריה, ואי הוה קביל הוה זכי זכותא דרבים, דמהאי טעמא קבל עליה רבה בתר דשכיב רב חסדא, ורב הונא בר חייא, כי היכי דלא תבטל תורה מפומבדיתא, כמ"ש רבינו שרירא, אם כן היה יכול לסמוך אניסא שהזכות יגן עליו, אלא ש"מ דלא היה סומך על עצמו, ובהיותו חושב עצמו כטיפה וכקליפת השום, הוא הדבר שהיה חושב בעצמו דאינו עדיין ראוי למלוכה, ובאותו זכות לא הוצרך לאומנא כנ"ל, וקיים רב יוסף כל תרי מילי דאמר רב משמיה דיוסף איש הוצל, אין שואלין בכלדאין וכו' ויודע בחבירו שהוא גדול ממנו וכו' כנ"ל דבשרירותא דמתא איירי, כדמשמע מפסוק דמייתי כל קבל וגו' להקמותיה על כל מלכותא (ובזה ניחא מה שהרגישו התוס' שם מבלי תירוצם) וכן הוא נהג כבוד ברבה, שלא רצה לקבל שרירותא בחיוהי. ולא שסמך על הכלדאין משום אחריתי דיוסף בן הוצל, דאין שואלין לכלדאין וכו', וברוך היודע שרב אשי מסדר תלמודא לא סידר שני העניינים של יוסף בן הוצל יחד, שהוא איסי בן עקביה אעפ"י שאין להם התקשרות כפי הנראה, וכמה דברים אחרים איתמרו משמיה, מאי שנא אלו דנקט, ואולי טעם סמיכותם כלפי עובדא דרב יוסף, והמורם שדברי הרמב"ן קיימים, שאם היינו זוכי' אין מעשה הרופאים בבית צדיקים, ועכשיו שלא זכינו הוי כמו חובה, אבל לעולם לתלות בטחונו בהקב"ה ולא בב"ו, כי חזקיהו המלך גנז ס' רפואות והודו לו, כפי' הרע"ב שם, ומהרש"א בס"פ מי שאחזו, הקשה לשאול בכל הנהו רפואות דמייתי התם, שנראים נגד הגמ' בכתובות שגנז חזקיה ס' רפואות והודו לו, ומיישב דודאי ניתן רשות לרפאות ולידע הרפואות, אלא שאין ראוי לגלות לאינשי דלא מעלו, שלא יסירו בטחונם מהקב"ה.

 

 

ואמנם נ"ל שיובן במה שידוע שיש חולי הראש מיניה וביה אידיומטי"קו, ויש שנמשך אליו מסבות אחרות נקרא סינטומאטי"קו, כמ"ש מהרי"א בפ' ויאמר אל אביו ראשי ראשי, שכאב הראש בא לפעמים מאידים העשנים של האצטומכא העולים אליו, ולפעמים מיניה וביה, ואז הוא חולי כבד, וזהו ראשי ראשי. ר"ל ראשי עצמו גורם הכאב לראשי, ועם היות הדבר רחוק שאותו ילד כבר בא לידי הבחנה זו, אפשר שמחוזק הכאב הרגיש בו, ומ"מ המונח הוא אמיתי ומוסכם, וגם פשט ראשי ראשי, ר"ל כאב בתכלית החוזק כפול ומכופל, כבד מן הכבד מיניה וביה, אידיומטי"קו ואורגני"קו. וזכורני מ"ש איפוקר"טי אביר הרופאים (היה בזמן מרדכי ואסתר כפי מ"ש היוחסין בדף י"ג ע"א), באיפוריס"מי פרק נ"א שכאב הראש מצד עצמו חזק ואמיץ, אם הוא פשוט בלא הצטרפות קדחת, בן מות האיש הזה בתוך ימים מועטים ע"כ. ושוב ראיתי שהועתק לשונו בלשונינו מבעל טוביה הרופא בחלק בית חדש פרק א' עי"ש. וכן אתה מוצא בבנו של השונמית הנז', שכפסע היה בין כאב ראשו ובין המות, ולא הוזכר שהיה לו קדחת ולא רמז ממנו כמו בבן הצרפית. והשתא דברי רש"י נכוחים למבין, שפי' כל חולי. חולי ארוך וכו' כגון אשתא וכאב הראש. שבא כמתרץ מה שהקשיתי שחולי הראש הוא ראש לחולי ועולה על כולם, לכך הוצרך לפרש דגם חולי הראש קל מחולי מעים, ומיירי בחולי ארוך ולא בחולי קצר ימים, והא כיצד כגון אשתא וכאב הראש, היכא דתרוייהו איתנהו מצורפים, וחדא מילתא קתני, דכשבאים שניהם יחד, אז חולי הראש קל מחולי מעים, דאילו כאב הראש חזק יחידי בלא אשתא אינו חולי ארוך, ואין כמוהו לרוע ומזומן למיתה ח"ו ורחמנא לשזבינן. ורש"י רופא היה כמו שכתבתי לעיל בסמוך, וחכמתו עמדה לנו להבין האמת על בוריו. והסברא דמאן דהוא שהביא רד"ק שלא מתו בני הצרפית והשונמית, ומצא לה סמך מחז"ל בנדה פ' התינוקת, ששאלו אנשי אלכסנדריא את ריב"ח, בן השונמית מהו שיטמא, והיתה התשובה מת מטמא ואינו מטמא חי ע"כ. ורש"י נשמר שם בפירושו, שפירש מהו שיטמא אחר שהחיה אותו אלישע ע"כ. הן אמת דכמעט אין מקום לשאלה זו מעיקרא, ואפי' של בורות כי אינה שאלה כלל. ולכן מצא רד"ק מקום לסברא שהביא, אבל כבר דחאה בשתי ידים וביטלה ברוב מנין וברוב בנין הרב כלי יקר, וכתב דחלילה לחז"ל למעט ניסי האל ית', אלא מ"ש אין חי מטמא פירושו שאין מי שראוי להיות חי ע"י נביא מטמא כשהוא מת, כי הכל צפוי לפניו ולא שלט בו כח הטומאה יע"ש. אלא שלפי זה קשה לי מ"ש התוס' במציעא פ' המקבל, האיך החיה אליהו בנה של הצרפית כיון שכהן היה, דכתיב ויתמודד על הילד וגו'. ותירץ ר"י דהיה ברור לו שיחייהו, ולכך היה מותר משום פיקוח נפש ע"כ. ואין להקשות למה לא מקשים משחיטתו לנביאי הבעל, דאפשר דס"ל כרד"ק שלא שחטם בעצמו או שהיה מותר, מהטעמים שכתב רד"ק גבי שמשון בסי' ט"ו בפ' ויך בה אלף איש. אפי' יונח שהיה נזהר מטומאת מת שלא בחיוב, איתא בטי"ד סי' ש"ע דמי שנשחטו בו ב' סימנים אינו חשוב כמת לטמא הכהן עד שתצא נפשו, וכן איתא בפ"ק דנזיר דף ב' גבי שמשון בסי' י"ד בפסוק ויך מהם ל' איש. כפי הס"ד שנזהר מטומאת מת, וכן איתא בטי"ד סי' ש"ע. דמי שנשחטו בו ב' סימנים אינו חשוב כמת לטמא הכהן עד שתצא נפשו. וכן איתא בפ"ק דנזיר דף ד' ע"ב, גבי שמשון () דקרא דכתיב ויך מהם שלשים איש. דילמא גוססין שוינן. ופי' התוס' קרוב לגוססין. וכן מוכרח בההוא דפ"ק דברכות, שהיה מתפלל אחורי בה"כ ושקל אליהו ספסירא וקטליה, כפי אותה גירסא. וכ"כ רד"ק בריש מלכים גבי מיתת אדוניה ע"י בניהו (בן יהוידע) שהיה כהן, וכן במיתת יואב על ידו, אם בידו ממש שלא כדעת רוב המפרשי', ובמיתת שמעי לא אצטריך לומר לא כמר ולא כמר ליישב על שהיה כהן, כי כבר הורה זקן רב ייבא סבא דמשפטים דף ק"ח, דבשם המפורש קטליה. ומה שהקשה המד"ל ממ"ש ויצא ויפגע בו. תירצוה דבמשה נמי כתיב ויך את המצרי. וארז"ל שהרגו בשם המפורש, מפני שכך קבלה בידם, וה"נ לא שנא, ודייקי ג"כ מ"ש ויצו המלך, משמע דשינוי היה כאן דהוצרך לציווי לאקטוליה במילין, כמה דאיהו אתא במילין לגבי דוד, ועיין לקמן בפ' מ"ד. הרי מהאמור שלא היה מקום קושיא להתוס' על שחיטת נביאי הבעל, כי אם על שהחיה בן הצרפית, אבל קשה דעד שיתרץ משום פיקוח נפש שהוא דוחק גדול, חדא דנראה שלהחיות המת אין זה פיקוח נפש שהתירה התורה, ועוד דמ"מ היה אפשר לו להתפלל עליו שיחיה מבלי שיתמודד עליו ויטמא לו. ותירץ בקל שכיון שראוי לחיות על ידו וברור לו שאין החי מטמא, כדאמרי רבנן כפי פי' הנז', ויש ליישב דרבותא וחידושא אשמועינן, דאפי' בכה"ג מיקרי פיקוח נפש, ואפילו אי הוה שייך בו טומאה מותר. ונפקא מינה לשאר עניינים, כגון לחלל שבת כשברור לו להחיותו, ומ"מ אין הכרח בדבר. ואחר העיון נ"ל לפרש דברי התוס' בשם ר"י דא' דיבר ושתים זו השמיענו, מתחילה מקשה איך החיה בן הצרפית כיון שכהן היה, ומתרץ ר"י שברור שיחייהו ואין חי מטמא, כלומר שראוי להיות חי אינו מטמא כפי' הנז' בההיא דפ' התינוקת, והואיל ואכתי קשה איך החיה אותו אחר שמת, שנראה כחולק על גזירת המקום ומבטל רצונו ית' שהמיתו, כדאמר עולא בפ' שור שנגח, דנחמתא דבבלאי גדופא הוא, דאמרי מאי אפשר ליה למיעבד, הא אפשר להו למיעבד עבדי. הרי בא כמתרץ, דכיון שברור לו שיחייהו, היה מותר לו להחיותו נגד גזירת המקום משום פקוח נפש, היינו פקוח נפשו דאליהו, שאם לא היה מחייהו היה בסכנה משולח ונעזב כמדבר מכל העולם ויחשבוהו לנביא שקר, עוכר ישראל בכל אשר יפנה ירשיע, כמו שכן אמר לה הצרפית, באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני, ובכן רבים יהיו רודפיו וצריו, ואף גם זאת יאמרו שמעשיו מעשי כשופים, כמאמרם ז"ל על פסוק ענני ה' ענני. שלא יאמרו מעשי כשופים וכו'. וחיתה נפשו בתחיה זו, כדכתיב ותאמר האשה אל אליהו עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת. כלומר עתה זה ידעתי, דבלא זה הייתי חושדך לנביא שקר, ובזה ראינו דאליהו עם כי היה מלומד בנסים, ויצו שחקים ממעל, בהאי פחדא יתיב שלא יהרגוהו וישפכו דמו כדמו של זכריה כהן ונביא, וכישעיה שהרגו מנשה, וכאוריה שהרגו יהויקים, ותדע שכן כתי' ויקם וילך אל נפשו. ואמר ויבקשו את נפשי לקחתה, ולא ירד אל אחזיה עד שא"ל מלאך ה' רד אותו אל תירא מפניו. ונמצא דאה"נ דמ"ש התוספות דלכך היה מותר משום פקוח נפש, ר"ל פקוח נפש דאליהו, ותירוצו מיושב בכל צדדיו, ותו לא קשה ולא מידי, ועיין זהר ויגש דף ר"ט ע"א, והרא"ש מתרץ שמא עפ"י הדבור היה, ושוב מצאתי בשיטה מקובצת על מציעא שם, שהביא תירוץ תלמידי הר"ף שלא מת לגמרי, והואיל ואכתי קשה למ"ד כהן אסור בגוסס, מיישב דכיון שסופו להחיות כחי דמי עכ"ל. אמנם אני אומר דזה התיקוץ לבדו מספיק, אפי' כשנאמר שמת לגמרי כדברי חז"ל, וכמו שפי' דבריהם הכלי יקר, ואין אנו צריכין יותר, ונבהלתי מראות ברבינו בחיי ריש פנחס שכתב שהצרפית גויה היתה ובנה גוי שאינו מטמא באוהל, ולא ידעתי הנמצא כזה או הנשמע כמוהו בשום מקום, רק ידעתי שכפי המוסכם אמו של יונה היתה, וכ"כ בזהר ויקהל, ואמרי' בב"ר ויחי פ' צ"ח דמשבט אשר היתה, ועיין מהר"ש יפה שם. ואילו כתב לבד שגויה היתה, הייתי דוחק עצמי לפרש שרצונו לומר גויה דנתגיירה ע"ד מ"ד בפ"א ד{{ממ|ברכות ח|ב}} לא תשב על מטה ארמית, איכא דאמרי לא תנסב גיורתא. אבל משכתב שאינו מטמאה. א"כ ר"ל ארמית ממש אתמהה, ועוד תמיהה לי שלא הועיל בתקנתו, דסוף סוף מטמא במגע ובמשא. אבל בזה י"ל דס"ל שהכהן אינו מוזהר כדין נבילה, כדעת השנית שהביא הנ"י במציעא פרק המקבל, במעשה דרבה בר אבוה, עיין משנה למלך על הרמב"ם בה' אבל פי"ד סי' כ"א. ומ"מ האמת יורה דרכו שלא נשאר בהם חיות כלל, ובן השונמית מת מחולי הראש אשר חלה בו ככל הנזכר. ודברי חכמים חיים וקיימים, וגם כל חלי וכל מכה לא נעלם מהם, ולשון חכמים מרפא.