טור יורה דעה שפא: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה
עריכה
שורה 5:
ודוקא שמכוין לתענוג, אבל אם הוא מלוכלך בטיט וצואה ורוצה להעבירו, רוחץ להעבירו, או שסך להעביר הזוהמא, או לרפואה כגון שיש לו חטטין בראשו מותר.
 
לפיכך, יולדת אבלה שצריכה לרחוץ, מותר לרחוץ. מאן דאית ערבוביא ברישיה, מותר לחוף ראשו בחמין דלא גרע מאסטניס שמותר לרחוץ אפילו כל גופו.
לפיכך, יולדת אבלה שצריכה לרחוץ, מותר לרחוץ. מאן דאית ערבוביא ברישיה, מותר לחוף ראשו בחמין דלא גרע מאסטניס שמותר לרחוץ אפילו כל גופו, גרסינן בפרק היה קורא (טז:) רבן גמליאל היה רוחץ בלילה הראשון שמתה אשתו משום דאמר אסטניס אני קסבר אנינות לילה דרבנן ובמקום אסטניס לא גזרו כתב רב האי דלא קי"ל כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן ורב אלפס פסק כמותו וכתב עוד רב האי לאו כל דאמר אסטניס אני שומעין לו אבל ודאי אי מגליא מילתא מעיקרא דאית ביה האי מילתא ואם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ דדמי לסכנה ורפואה משום דאסטניס כחולה גדול הוא ממדה זו ולא כל מי שנוהג בשרו בנקיות אסטניס הוא אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ ע"כ כתב הרמב"ן מה שכתב שלא כל מי שאומר אסטניס אני ומתנהג בנקיות מתירין לו יפה כיון אבל מה שכתב אם אינו רוחץ בא לידי סכנה לאו סכנה ממש אלא מצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך ירושלמי מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין א"ר יוסי בר בון מי שמתירין ברחיצה עשה אותו כאכילה ושתייה וכתב הרמב"ם יראה מכאן שהיו נוהגים במקצת מקומות שהקרובים המברין האבל היו מרחיצים אותו קודם הבראה לפי שעשו אותו כאכילה ושתייה שצריכה להם הרבה מפני שצריכין להעביר מהם הזוהמא והיו מתירין זו הרחיצה ראשונה ואח"כ היו נוהגין איסור ברחיצה כל שבעה הילכך אי איכא דוכתא דנהיגי ברחציה זו אין ממחין בידם מי שתכפוהו אבליו שארעו שני אבלות זה אחר זה מותר לרחוץ כל גופו בצונן נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבלה לדעת הגאונים שפוסקים טבילה בזמנה מצוה טובלת אבל שלא בזמן טבילתה אינה טובלת ור"ת כתב דלא קי"ל טבילה בזמנה מצוה ולפי זה אינה טובלת אפי' אם זמנה בימי אבלה וי"א דאפי' אם אין טבילה בזמנה מצוה טובלת אשה לא תכחול ולא תפרכס בימי אבלה שכל אלו אסורים ברחיצה ואשת איש אינה אסורה אלא תוך ז' אבל אחר ז' מותרת בכל כדי שלא תתגנה על בעלה וכלה שאירעה אבל תוך ל' יום לחופתה מותרת להתקשט אפי' תוך ז' בוגרת כיון שעומדת לינשא מותרת בכיחול ופירכוס אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה ונערה אסורה אפילו בכיחול ופירכוס:
 
גרסינן בפרק היה קורא (טז:): רבן גמליאל היה רוחץ בלילה הראשון שמתה אשתו משום דאמר אסטניס אני, קסבר אנינות לילה דרבנן ובמקום אסטניס לא גזרו. כתב רב האי דלא קיימא לן כרבן גמליאל דאמר אנינות לילה דרבנן, ורב אלפס פסק כמותו.
 
וכתב עוד רב האי: לאו כל דאמר אסטניס אני שומעין לו, אבל ודאי אי מגליא מילתא מעיקרא דאית ביה האי מילתא ואם אינו רוחץ בא לידי סכנה, רוחץ, דדמי לסכנה ורפואה משום דאסטניס כחולה גדול הוא ממדה זו, ולא כל מי שנוהג בשרו בנקיות אסטניס הוא, אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ. עד כאן. כתב הרמב"ן: מה שכתב שלא כל מי שאומר אסטניס אני ומתנהג בנקיות מתירין לו, יפה כיון, אבל מה שכתב אם אינו רוחץ בא לידי סכנה, לאו סכנה ממש אלא מצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך.
 
ירושלמי: מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין, א"ר יוסי בר בון מי שמתירין ברחיצה עשה אותו כאכילה ושתייה. וכתב הרמב"ם ייראה מכאן שהיו נוהגים במקצת מקומות שהקרובים המברין האבל היו מרחיצים אותו קודם הבראה, לפי שעשו אותו כאכילה ושתייה שצריכה להם הרבה מפני שצריכין להעביר מהם הזוהמא, והיו מתירין זו הרחיצה ראשונה ואחר כך היו נוהגין איסור ברחיצה כל שבעה. הילכך אי איכא דוכתא דנהיגי ברחיצה זו אין ממחין בידם.
 
מי שתכפוהו אבליו, שארעו שני אבלות זה אחר זה, מותר לרחוץ כל גופו בצונן.
 
נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבלה - לדעת הגאונים שפוסקים טבילה בזמנה מצוה, טובלת, אבל שלא בזמן טבילתה אינה טובלת. ורבינו תם כתב דלא קיימא לן טבילה בזמנה מצוה, ולפי זה אינה טובלת אפילו אם זמנה בימי אבלה. ויש אומרים דאפילו אם אין טבילה בזמנה מצוה, טובלת.
 
אשה לא תכחול ולא תפרכס בימי אבלה, שכל אלו אסורים ברחיצה<ref>במקור הדברים ברמב"ן - "כרחיצה".</ref>.
 
ואשת איש אינה אסורה אלא תוך ז', אבל אחר ז' מותרת בכל, כדי שלא תתגנה על בעלה. וכלה שאירעה אבל תוך ל' יום לחופתה, מותרת להתקשט אפילו תוך ז'.
 
בוגרת, כיון שעומדת לינשא מותרת בכיחול ופירכוס, אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה. ונערה אסורה אפילו בכיחול ופירכוס.
 
==בית יוסף==