טור יורה דעה רצד: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←טור: עריכת חצי |
עריכה, כולל השלמת שורה, ובזה תמו הלכות ערלה. |
||
שורה 1:
{{טור|יורה דעה|רצג|רצד|רצה|הלכות ערלה}}
==טור==
ערלה. "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל".
שורה 24 ⟵ 23:
ערלה נוהג בכל מקום ובכל זמן, בין בשל נכרי בין בשל ישראל, אלא שבא"י הוא מן התורה ובחו"ל הלכה למשה מסיני, הלכך בא"י ספיקה אסור ובחו"ל ספיקה מותר.
כיצד, כרם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו, אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם מותרין, רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה. ואין צריך לומר כרם שהוא ספק ערלה, שהוא מותר.
חבית של יין הטמונה בכרם של ערלה, מותר, שאין הגנב גונב בכרם זה וטומן בתוכו. אבל ענבים שנמצאו טמונים בו אסורין, שקרוב הדבר שגנבה ממנו וטמנה בתוכו.
אסור ליטע פרי של ערלה. ואם נטעו, הפירות שיוצאין ממנו מותרין, דזה וזה גורם מותר. ומותר ליטע יחור של ערלה, שאין איסור ערלה אלא בפרי.
ישראל ונכרי שיש להם שדה בשותפות - יכול ישראל לומר לנכרי "טול אתה שני ערלה ואני אטול שני היתר כנגדן" אפילו לא התנו תחילה. והר"מ כתב דוקא שהתנו תחילה שיטול הנכרי שני ערלה וישראל יטול שני היתר כנגדן, אבל לא התנו אסור. ואפילו אם התנו תחילה - אם באו לחשבון לומר כמה פירות אכל העכו"ם בשני הערלה כך יאכל הישראל כנגדו אסור, שהרי זה כמחליף פירות של ערלה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.
אחד הנוטע גרעין או יחור [או] שעקר כל האילן ונטע במקום אחר, ואחד המרכיב יחור באילן אחר, ואחד המבריך, שעושה גומא אצל האילן ומשפיל אחד מענפי האילן ומטמין אמצעיתו בגומא וראשו יוצא מצד האחר ונעשה אילן - כולן חייבין בערלה.
ודוקא שחתכו מצד זה מעיקר האילן, אבל כל זמן שהוא מחובר חשיב כאחד מענפיו ופטור. ואם לאחר שגידל הענף שהבריך, הבריך עוד ממנו ענף אחד בארץ, ועושה כן כמה פעמים זה אחר זה, כל זמן שהראשון מחובר לעיקר האילן כולן פטורין, הפסיק הראשון מעיקר האילן חייבין, ומתחילין למנות להן משעה שהפסיק והעיקר פטור. ואם נעקר העיקר מהקרקע, חזר להיות טפל לענף שהבריך ומונין בין לעיקר בין לענף משעה שנעקר.
אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך הגפנים בכל שנה ושנה, התיר רבי יצחק לשתות יין מגפני הנכרים, משום דספק ערלה מותר. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: הרי<ref>מסתבר שצ"ל: הר"י. והוא רבי יצחק הנזכר.</ref> מצא היתר לגפני נכרים, אבל גנים שישראל עובדים אותם ומבריכין אותם בכל שנה ושנה שהוא ערלה, לא מצא היתר, ואני רואה שפשט ההיתר בכל הארצות ואין משגיח, ותרתי אני בלבי למצוא שום צד היתר להוציא רבים ממכשול. והאריך בדבר והיוצא מכלל דבריו שאין מרכיב ומבריך חייב בערלה אלא בא"י, אבל לא בחו"ל.
אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש - כתב הרמב"ם שאינו חייב בערלה אלא א"כ נקצץ מעם הארץ, אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאפילו נשאר בו עד טפח חייב, ומטפח ולמעלה פטור.
אילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו, והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ - אומדים אותו, אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר, הרי זה כנוטע במקומו ופטור מהערלה, ואם לאו חייב.
אילן שנעקר ונשאר משרשיו מחובר אפילו כעובי המחט שמותחין בו הבגד לאחר אריגה, בידוע שיכול להיות בלא תוספת עפר, ופטור אפילו הוסיף עליו עפר הרבה.
ילדה שאינה גבוה טפח - חייבת בערלה לעולם, משום מראית העין שנראה כאילו היא בת שנתה. במה דברים אמורים בנטיעה אחת, או אפילו שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב, אבל אם כל הכרם כך שרי דאית ליה קלא.
אילן זקן שנעקר ובו פירות ושתלו במקום אחר, או שלקח ענף מלא פירות מאילן זקן והרכיבו בילדה - אם ניתוסף בפרי עד שאין בפרי הראשון שהוא היתר חלק אחד ממאתים של התוספת, אסור, שגידולי איסור מבטלין ההיתר, ואם לאו מותר. אבל אם הרכיב ענף מלא פירות של ערלה בתוך אילן זקן - הפירות של הענף אסורין לעולם אפילו גדלו הרבה, שאין גידולי היתר מבטלין האיסור.
הנוטע עץ מאכל ואין דעתו לצורך אכילה אלא להיותו גדר לשדה, או בשביל העצים לשורפן או לבנין - פטור. והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה, כגון אם הוא לשריפה שנוטע רצופין ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי, ואם הוא לבנין שמשפה הענפים כדי שיתעבו, ואם לגדר שהוא במקום שצריך לגדור.
ואפילו אם צידו האחד, בין פנימי בין חיצון, בין תחתון בין עליון, לצורך אחד מאלו, וצידו השני לאכילה - את שלצורך אכילה חייב והשאר פטור. ואם חישב עליו אחר כך בשנה ראשונה או שניה לאכילה, חייב בערלה וברבעי ומונין לו משעת נטיעה. אבל לא חישב עליו אלא עד סוף שנה שלישית, אין בו דין רבעי שאין רבעי בלא ערלה. ואם נטעו למאכל ואחר כך חישב עליו לאחד מאלו, חייב.
הנוטע לצורך מצוה, כגון לצורך לולב או אתרוג - חייב.
הנוטע בתוך שלו לצורך רבים - חייב. וכתב הרמב"ם: במה דברים אמורים בא"י אבל בחו"ל פטור. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק בזה.
הנוטע ברשות הרבים לצורך עצמו, והגזלן שנטע, והנכרי שנטע בין לעצמו בין לישראל, והנוטע בבית, ועל גג שמילאו עפר ונטע בו - חייבין.
הנוטע בספינה או בעציץ של חרס - חייב אע"פ שאינן נקובים. ובשל עץ - אם נקובים חייב, ואם לאו פטור.
העולה מאליו - בישוב חייב, ובמדבר לא שנא עולה מאליו ולא שנא נטעו אינו חייב, אלא א"כ עושה טפילה כדי להביא פירותיו לישוב.
==בית יוסף==
| |||