טור חושן משפט קצח: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 50:
==בית חדש (ב"ח)==
{{המרת או.סי.אר}}
דבר תורה מעות קונות וכו'. מימרא דרבי יוחנן בריש הזהב ופסקו הפוסקים כמותו דלא כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה ונ"מ דלרבי יוחנן אף לאחר שתקנו שלא יהיו מעות קונות וכו' מ"מ כיון דד"ת מעות קונות אם קידש בהם את האשה מקודשת וזה היה דעת רבינו שכתב כאן דין קידושי אשה דהיא הנפקותא בין דרבי יוחנן לדר"ל מיהו איכא נפקותא אחריתא כגון דביתו של לוקח מושכר למוכר א"נ המוכר השכדר ללוקח מקום בביתו וכו' כדכתב רבינו בסמוך סעיף ט"ו וט"ז דלרבי יוחנן מעות קונות לשם ולר"ל לא קנו מעותיו ועוד איכא נפקותא דאם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה א"נ שכירות מטלטלין דכיון דהגוף של מוכר טרח ומציל דלרבי יוחנן מעות קונות לשם ולר"ל אין מעות קונות כלל:
ומ"ש עד שיגביה דבר שדרכו וכו'. בפרק הספינה (דף פו) פרשב"ם שדרכן להגביה דברים קלים שאין דרכן להגביה שכבדין עכ"ל וזהו דעת רבינו שכתב להשיג אמה שפירש הרמב"ם ואמר ויראה כיון שהוא משאוי כבד וכו' דס"ל דפירוש רשב"ם עיקר:
ואם מגביה דבר שאין דרכו להגביה וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק הספינה והכריח כך מהך דהגונב כיס בשבת ומביאו בית יוסף: ספינה ניקנית וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמרא שם: וכתב א"א ז"ל וכו' שם:
כתב הר"ר יונה י"א דספינה וכו' ונראה דהוא הדין כשניקנית במסירה בר"ה דוקא במונחת ברקק מים בר"ה וכ"כ נ"י לשם ומביאו בית יוסף: כתב הרמב"ם וכו' וכן כתב הרמ"ה וכו'. כלומר כמ"ש הרמב"ם בספינה דניקנית במסירה כך כתב הרמ"ה בכל המטלטלין דניקנים במסירה וכו' אלא שחילק וכו' אבל ר"י פירש דלא מיקני במסירה אלא ספינה וב"ח וכו' כלומר דלא כהרמב"ם דוקא ספינה וכיוצא בו ולא ב"ח וגם לא כהרמ"ה דאפילו כל המטלטלים ניקנים במסירה דליתא אלא דוקא ספינה וב"ח וב"י פירש דמ"ש ר"י ב"ח היינו למ"ד בהמה ניקנית במסירה אבל לדידן אינה ניקנית במסירה וכמ"ש בראש סימן קצ"ז עכ"ל וכבר כתבתי לשם דליתא לדבריו אלא נ"י ס"ל דב"ח ניקנית במסירה בר"ה ובחצר של שניהם וע"ש סעיף ז':
וטעמא שתקנו חכמים וכו'. ה"א בריש הזהב לרבי יוחנן וא"ת השתא דאין מעות קונות יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה וי"ל דכיון דכל זמן שלא א"ל המוכר ללוקח טול מעותיך הרי הן ברשותו ואם נאנסו לא יפסיד הלוקח דאפי' חזר בו המוכר ומקבל מי שפרע או חזר בו הלוקח מ"מ כל זמן שלא א"ל טול מעותיך חייב באונסין דהוה להו מעות הללו גבי מוכר הלוואה גביה כמו שנתבאר בסוף סימן זה סעיף י"ז י"ח וכתבו התוספות לשם (דף מ"ז) הקשה ריב"ן אמאי הפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא ליתקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה ותירץ אי משיכה לבדה לא תקנו יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה עכ"ל: וכיון דתקנו חכמים וכו'. כן כתב הרי"ף והרא"ש לשם וכ"כ הרמב"ם פ"ג ממכירה: (טו) וכיון שטעמא משום הכי הוא וכו'. הוא בפרק הזהב (דף מ"ט):
וכן אם המוכר השכיר. כ"כ לשם הרא"ש שלמד דין זה מדין היתה עלייתו של לוקח מושכרת ביד מוכר הקודם: כתב ב"י בתחלת סימן זה ונ"ל שאם התנו שתגמר קנייתם במעות מכרן קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכדאמר גבי קרקע דאי אמר אי בעינא בכספא אקנה קנה וכמ"ש בסימן ק"ן עכ"ל ויש להשיב על ראיה זו דדילמא כיון שתקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג חכמים בתקנתם ולא דמי לגבי קרקע דכיון דליכא תקנה אלא שנהגו לכתוב שטר לפיכך יכול להתנות אי בעינא בכספא אקנה ומיהו נראה דהדין אמת ולאו מכח ראיית ב"י אלא כיון דתקנה זו לטובת הלוקח היא מצי אמר אי אפשי בתקנה זו שהיא לחובתי וכגון זו שומעין לו וכ"כ הרב בהגהות ש"ע: כתב בהגהות מרדכי דמציעא וז"ל כתב העיטור מסתברא דוקא עלייה דשכיח בה דליקה אבל מכר לו חטין שבבית דלא שכיח ביה דליקה מעות קונות וה"ג בירושלמי מי שנתן לחבירו עשרה דינרין שקנה ממנו ק' מדות יין אם היה היין בביתו שרי דלית ביה משום רבית כיון שיש לו בבית וקנאן מיד ואם התנה עמו שיעמיד לו היין מגו כרמא אסור פי' דכיון דלא קנאן לאלתר שהרי אין לו עכשיו יין אלא עד שיעמיד לו היין מן הכרם א"כ כל מה שמוסיף לו במקח הוי אגר נטר ואסור מה בין בית לכרם פי' הלא הענבים שבכרם העומדים ליבצר חשובים כאילו כבר נעשה היין ומפרש בית אין מצוי נפול כרם מצוי לישרף א"ר יוסי זאת אומרת מי שנתן לחבירו עשרה דינר להעמיד לו ק' מדות יין כיון דשלח ידו בעשרה דינר חייב להעמיד לו המקח והא מעות אין קונות כאן לא גזרו ש"מ כל כה"ג ליכא למימר נשרפו חיטך בעלייה דמילתא דלא שכיחא היא וכן הלכתא בכל מילתא דלא שכיחא עכ"ל עיטור פירוש רבי יוסי קאמר זאת אומרת דמי שנתן מעות על היין שהוא מונח במקום דלא שכיחא דליקה לא מצו לחזור בהן לא הלוקח ולא המוכר דבזו מעות קונות והב"י כתב על זה ואין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים עכ"ל ובספר ב"ה כתב ג"כ וז"ל ודברים תמוהים הם כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ורבנו חדא מינייהו נקטי עכ"ל ואין זה כדאי לדחות דברי הירושלמי המפורשים לחלוק בין דוכתא דשכיחא דליקה לדוכתא דלא שכיחא ותו דלישנא דתלמודא דידן נמי משמע הכי דלא בחנם נקט תלמודא נשרפו חיטך בעלייה דמשמע דוקא עלייה ותו דהעיטור פסק כך ומביאו הגהות מרדכי לפסק הלכה ואין ראיה ממה שלא הזכירו הפוסקים חילוק זה דמעשים בכל יום שאחד מן הגאונים הוציא דין חדש מכח הירושלמי או מן התוספתא ולא נזכר הדין בשום פוסק או גאון ואין בנו כח לדחות הדין החדש כשיש לו ראיה ברורה כנדון דידן ומה שקשה כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ליתיה דבימיהם היו הבתים מאבנים והעלייה שעל גבה מעצים שלא יכביד וכמו שהוא ג"כ בזמנינו על הרוב וע"כ שכיחח דליקה טפי בעלייה מבבית לכן נראה דיש להורות כמו שפסק העיטור גם הרב הביאו בהגהות הש"ע ודלא כמ"ש ב"י:
אע"פ שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו כתב רב אלפס משם רבינו האי וכו'. בפרק הזהב בעובדא דשומשמי שנתן דמים ולא משך דא"ל שקול זוזך לא שקיל זוזי איגנוב אתא לקמייה דרבא א"ל כיון דא"ל שקול זוזך ולא שקלית ל"מ ש"ש דלא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי וכתבו התוס' והא דאמר בהאומנין (דף פ') טול שלך והבא מעות ש"ש היינו משום דמעיקרא הוי ש"ש וכשא"ל טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עכ"ל ונראה דאף לתירוץ שני של תוספות בפ' המפקיד (דף מ"ג) בד"ה מאי איריא דפירשו דבנותן מעות ולא משך הוי שואל עלייהו וחייב אפילו באונסין מ"מ כשא"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוי דדוקא באומנים כיון דמעיקרא היה ש"ש משום דתפיס ליה אאגריה כדאמר התם א"כ כשא"ל טול שלך והבא מעות לא אתא אלא לאודועיה דלא תפיס ליה אאגריה כדפירש רש"י לשם אבל לא לסלק את עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עוד כיון דלא תפיס ליה אאגריה אבל בנתן מעות ולא משך אע"פ דהו"ל שואל עלייהו מ"מ כשא"ל שקול זוזך לגמרי אסתלק והכי משמע מתשובת מהר"ם שבמרדכי פרק האומנין וה"ר ירוחם הביאה בקוצר בנ"ל ח"א וזה לשון הר"ן ע"ש התוספות דרב פפי ורבינא לאו לאיפלוגי אהך דרבא דאמר אפילו ש"ח נמי לא הוי אתו אלא מעשה שהיה קאמרי אבל לעולם הני זוזי פקדון בידיו דמוכר נינהו ולא מיחייב באונסין גמורים דידהו הילכך מכי א"ל שקול זוזך מיפטר כדין נפקד הרוצה להוציא פקדון מתחת ידו עכ"ל וכתב כן הר"ן ע"פ תירוץ ראשון של תוספות דהמוכר לא הוה עלייהו אלא ש"ח כשאר פקדון דאסור להשתמש בהן מיהו אף לתירוץ השני דמותר להשתמש בהן דהוי שואל עלייהו וחייב בכל האונסין אפ"ה כשא"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוי כדפירשתי ודלא כמו שהבין ב"י דבתירוץ בתרא דתוספות מסכימים לדעת הרי"ף והגאונים דאפילו א"ל שקול זוזך חייב באונסין דליתא אלא אף לתירוצא בתרא אי א"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוה וכרבא דלגמרי איסתלק ודוק זו היא דעת התוס' אבל האלפסי כתב דרב פפי ורבינא לאיפלוגי אדינא דרבא בלישנא קמא אתו ובאו לומר דלא אמר רבא בהאי מילתא דנתן מעות ולא משך דאפילו ש"ח לא הוי ולא איתמר ביה בגמרא מאי דיניה אבל חזינן לרבינו האי גאון דהו"ל גביה כהלואה וכו' וכדכתב רבינו בשמו ומסקנת רבינו דמסתברא כהרמ"ה שדינו כמלוה גמורה וחייב בכל האונסין עד שיעשה השבה שמועלת במלוה וע"ל במ"ש בסוף סימן ק"כ דכל מה שכתב רבינו כאן ע"ש רב אלפסי ורבינו האי גאון ושהרמב"ם הוסיף דאפילו אי אפקינהו ויהיב זוזי אחריני ויש מחלקים וכו' כל זה היכא דהמעות הם בביתו של מוכר וא"ל ללוקח תא שקול זוזך וקא מסרב לילך אחריו לביתו אלא שיביאם אליו דבהכי מיירי הך עובדא דשומשמי דעליה דהך עובדא קאי הני רבוותא והתם דוקא קאמר רבינו דמסתברא כהרמ"ה דלא נפטר בזה המוכר אלא אם כן עביד השבה שמועלת במלוה דאין לחלק בין לוה למוכר להוציא מדעת רב אלפס והרמב"ם ויש מחלקין דמקילין טפי לגבי מוכר מלגבי לוה אבל כשהלוקח מסרב מלקבל המעות כלל פשיטא דאפילו בהלואה ממש פטור הלוה אפילו א"ל הנם צרורים ומונחים בביתי וכו' כדכתב רבינו בסימן ק"כ ע"ש הרמב"ן דבהא לא נחלקו על רמב"ן דכיון דמסרב מלקבלם לגמרי ונאבדו פטור הלוה ובזה לא יהיו דברי רבינו סותרים ממה שכתב כאן למה שכתב בסימן ק"כ ועיין עוד במה שכתבתי בזה בסימן ע"ד בס"ד:
| |||