טור יורה דעה שלד: הבדלים בין גרסאות בדף

* ד' המזלזל בדבר אחד מד"סמדברי סופרים ואצ"ל מד"תמדברי תורה.

* ח' המוכר קרקע שלו לנכרי מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבאשיבוא מן הנכרי לישראל חבירו בעל המיצר.

* ט' המעיד על ישראל בערכאות של עכו"ם והוציא ממנו ממון בעדותו שלא כדין מנדין אותו עד שישלם.

* י"א המחלל י"טיום טוב שני של גליות אף על פי שהוא מנהג.

* י"ב העושה מלאכה בע"פבערב פסח אחר חצות.

* י"ג המזכיר ש"ששם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי.

* ט"ז המחשב שנים וקובע חדשים בח"לבחוץ לארץ.

* י"ז המכשיל העירהעיור.

* כ"ד המנדה למי שאינו חייב נדוי.

צורבא דרבנן עביד דינא לנפשיה במה דברים אמורים במלתא דפסיקא ליה פירש רש"י אפילו לדון להוציא ממנו ממון ולנדותו אם לא יתן לו והראב"ד כתב ודאי בענין ממון אינו יכול לדון לעצמו אבל מי שמפקיר עצמו כנגדו ואם הדין פסוק כההוא דהקורא לחברו עבד שהוא בנדוי יכול לנדותו והוא מנודה לכל ישראל ואם אין הדבר פסוק אינו מנודה אלא לו לבדו כתב הרמב"ם: המבזה את החכם אפילו בדברים, אם יש עדים בדבר, בית דין מנדין אותו ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכ"מ ונותנין אותו לחכם, והמבזה החכם ברבים אפי'אפילו לאחר מיתה ב"ד מנדין אותו והן מתירים לו כשיחזור בתשובה, אבל אם החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנדוהו בשבילו. וכן החכם בעצמו מנדה לכבודו לע"ה שהפקיר כנגדו, ואין צריך לא עדים ולא התראה, ואין מתירין לו עד שירצה החכם, ואם מת החכם באין ג' ומתירין לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו. אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לת"ח שינהיג עצמו בדבר זה, אלא יעלים עיניו מדברי ע"ה ולא ישים לבו להם, וכן היה דרך החכמים הראשונים שומעים חרפתן ולא משיבין, ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים, וחכמים גדולים היו משבחין במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם ולא החרימו לכבודם. בד"א כשנדוהו וחרפוהו בסתר, אבל ת"ח שביזוהו או חרפוהו בפרהסיא, אסור לו למחול לו על כבודו, ואם מחל נענש מפני שזה בזיון התורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו:.