טור אורח חיים תסז: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←טור: סיום הגהה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 24:
יש מתירין חטה שנמצאת בזפק תרנגולת, כדאמרינן גבי טומאה דחשיבא כמעוכלת, ואינה מחמצת ואין עליה תורת אוכל, ויש אומרים שאין ללמוד איסור מטומאה, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל:
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
חטים שבאו בספינה וטבעו וכו' בס"פ כל שעה (מ:) ההוא ארבא דטבעה בחישתא פירוש שם הנהר שרא רבא לזבוני לעכו"ם איתיביה רבא בר ליואי בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעכו"ם מ"ט לאו משום דהדר ומזבין ליה לישראל הדר אמר רבא ניזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דניכליה קמיה פיסחא ופירש"י קבא קבא קב לזה וקב לזה ולא הרבה לאיש אחד וכתב הר"ן דה"ק קב לזה וקב לזה ובכה"ג אפילו לישראל שרי וכ"ש לעכו"ם והרמב"ם כתב מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח ואם מכרו לעכו"ם קודם הפסח מוכר מעט לכל א' וא' כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל וכתב ה"ה שנראה מדבריו שלא היה גורס קבא קבא לישראל אלא קבא קבא סתם ולזה כתב ואם מכרו לעכו"ם מוכר מעט מעט וההיתר שכתב במכירה לישראל ובהודעה פשוט הוא ולא הוצרכו בגמ' להזכירו והעיטור גורס קבא קבא לישראל וכתב דה"ה לעכו"ם עכ"ל:
ומ"ש רבינו ומסתברא כדברי בעל העיטור מדלא שרי אלא דבר מועט וכו' לאו מילתא הוא דלהרמב"ם לא אמרינן ניזבנינהו קבא קבא אלא במוכר לעכו"ם דאילו לישראל אם אינו מודיעו אפילו קבא קבא נמי אסור דחיישינן שמא ישהנו כדי לאכלו בפסח ואם מודיעו אפילו טובא נמי שרי וכן משמע בהדיא מדבריו:
כתב ה"ר אפרים שהן אסורין אף ע"פ שלא נתבקעו וכו' כ"כ שם הרא"ש והר"ן כתב גבי לתיתה שדעת הרא"ה דלא איתמר שיעורא דנתבקעו אלא בשעורים אבל בחיטים כיון דאית בהו ציריא כלומר סדק שבחיטין כמאן דנתבקעו דמי והוא כתב דלא נהירא וגבי ארבא דטבעה כתב והא דלא מפלגינן בהא אם נתבקעו או לא נתבקעו משום דחיטי נינהו ובחיטי לא בעינן ביקוע כך כתב הרא"ה ולפמ"ש למעלה קצת חיטים מבוקעות היו בהם וחיישינן דדילמא זבין להו לישראל ולאו אדעתיה א"נ משום שמא יטחנם העכו"ם ויחזור וימכרם לישראל עכ"ל והג"מ כתבו בפ"ה בשם רא"מ דלא מצרכינן נתבקעו אלא בלתיתה שזליפתה מועטת אבל בשרייה מרובה אפילו לא נתבקעו אסורות ורבינו ירוחם כתב בשם השר מקוצי כדברי הרא"ה וכ"כ הגה"מ בפ"ה בשם ריצב"א אבל דעת הרי"ף והרמב"ם שאין חילוק בין חטים לשעורים והכי נקטינן: כתב הרשב"א שאלת השנה שעברה רבו הגשמים ונפלו על הערומות שבשדות עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים היש לחוש בפסח משום חמץ בחטים של קציר זה תשובה מסתברא שאין לחוש לחטים סתם של אותה שנה שאם אי אתה אומר כן לחם לא נאכל בפסח כי אין שנה שלא ירדו גשמים על הערימות אלא שד"ת הולכין בכל מקום אחר הרוב ואין הרוב מחמיציין ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו בהם מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן הערימה וכן הדבר ניכר לעין ואף את"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ שלא כל שבא במים מחמיץ ויעיד עליו הדעת ולתיתה נמי תעיד דשריא לכתחלה הלכך הוי ספק ספיקא ולקולא ולא דמי לארבא בחישתא שהכל טבעו במים וכל שטובע במים מן הסתם שוהא בו ויש בו להחמיץ ע"כ כתב עוד בתשובה דהא דאמרינן בפרק כל שעה (לג.) ה"ד כגון דאחמיץ במחובר כשנתבשל לגמרי במחובר ואינה צריכה כלל ליניקה וכל שנתייבש לגמרי במחובר כמאן דמנחא בכדא דמיא ומקבלת חימוץ אם ירדו עליה גשמים: כתב הר"ן שנשאל על חטים שנמצאו בהם חטים מבוקעות ואפשר שהבקוע ההוא אינו מחמת מים אלא מחמת הליחה היוצא מהשבלים בעודנו בגדיש וחשיב החטים המבוקעות איני רואה בהם צד היתר. ולענין שאר החטים שאינן מבוקעות נראה בעיני דמותרי' מפני שהדבר מצוי שבשעת גשמים עליונות הגדיש ותחתונים מתחמץ ומתבקע ואין המים נוגעים באמצעיתו כלל וכל כה"ג לא איתייליד ריעותא באמצעית הגדיש ולענין אם מותר לטחון החטים המבוקעות עם שאינם מבוקעות משום ביטול איסור לכתחלה למעשה לא מלאני לבי להקל בכך ולענין חטים שבבתיכם נראה דמותר לטחון קודם הפסח ולמוכרן לעכו"ם נמי שלא אסרו כן אלא בדבר שאין איסורו מוכיח מתוכו אבל בכגון זה שרישומן ניכר ונתפרסם בעירך מסתברא דשרי עד כאן לשונו:
כתב בה"ג חטים שבאו בספינה אם לחות הן וכו' כתוב בתשובות להרמב"ן סי' קס"ח ישראל שיש לו בורות מליאים חטים ובקרקעית הבור ובקירותיו יש מן החטה שנתבקעה מלחות הבור והארץ היאך יעשה בפסח בביטול בעלמא סגי דהוי כעושה ביתו אוצר קודם שלשים יום ואין דעתו לפנותו בפסח וקיל מינה מפני שאין נודע ממש שיש חטים שנתבקעו ושמא אין שם כלל ואם נתבקעו שמא נפסלו מאכילת כלב וה"ל ספק ספיקא ואילו היה ברור שהיו שם חטים מבוקעות לא נתיר אותם בביטול ואפשר שהיה צריך לבערם אלא שיש להתיר מהצד שאמרתי שאין כאן חמץ ידוע דדילמא לא הוה ביה בפסח כלל ואח"כ נתבקעו עוד הדבר קרוב שאין כאן חמץ אלא עיפוש והפסד וצא ולמד מן הראשונים שהיו לפנינו שלא שמענו שיהא אדם בישראל נוהג לפנות אוצרות חטים ושעורים ולפנות בורות בפסח שהחטים שבקרקעית עיפוש והפסד הם ולא חימוץ ואם בא ישראל למכור חטים המופסדים שימצאו בבורו לעכו"ם ומשכיר לו בורו מותר ואפילו לכשת"ל שהוא חמץ דתני עכו"ם שנכנס וכו' יחד לו בית אינו זקוק לבער עכ"ל כתב האגור שנשאל אביו על חטים שהיו שטוחים בעלייה תחת הגג ועברו המים דרך הגג וזלפו על הדגן בקצת מקומות עד שהיו בהם כל כך מים שהיה טופח ע"מ להטפיח והשיב כי רא"מ וריב"א החמירו ואמרו גבי חטים אם יש שם ריבוי מים אפילו לא נתבקעו אסורין דבחטים אין צריך ביקוע מ"מ נסמוך על ההיתר שכתב ראבי"ה והביאו המרדכי הארוך לאכול מקצתם קודם הפסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי מכח ספק ספיקא שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו אבל החטים התחתונים שהם אצל קרקע העלייה קרוב לודאי שהמים ירדו שם עד עובי אצבע או חצי אצבע ואותם תזרוק והשאר מותר להשהותן אבל לא לאכול מהם בפסח דאע"ג דלענין בל יראה יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקילין עכ"ל והכלבו כתב כרי חטים שנפל עליו דלף מים מעט במקומות מועטים ואפילו אותם החטים שנפל עליהם הדלף מעורבים בכל הכרי בטלים הם ברוב וא"צ לבערם בפסח ובביטול בעלמא סגי להו אפילו לכתחלה ואע"פ שהחמץ אוסר בכל שהוא ה"מ כשהוא בעינו לענין לאכלו בפסח ולא נתבטל קודם זמן איסורו אבל מאחר שנתבטל קודם הפסח ברוב אינו חוזר וניעור ואפילו לכתחלה מותר וכ"כ הראב"ד בתשובה מ"מ ראוי להחמיר באכילתו אחר שאין הפסד בשהייתו והוא מין במינו ויש לו מתירין עכ"ל: כתוב בהגהות מיימון פ"ה חטים המובאים בשק וגשמים מזלפין עליהם אין לחוש להם וכדאמרי' בגמרא (מ.) חטים דשרירן מצוה ללתות ועוד דאמרינן כל אגב מדלייהו לא מחמצי אבל אם ירדו עליהם רוב גשמים עד שהשק יהא שרוי במים ששרייתן מרובה חוששין להם והאוכלן בכרת דהוי כההיא ארבא דטבעה בחישתא דאמרינן דהוי חמץ אפילו לא נתבקעו וכן כתב המרדכי בפרק כל שעה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> וכתבו עוד ההגהות וכן התיר רבי יואל לקנות לצורך פסח תבואה שמוליכין בספינה דאגב מדלייהו לא מחמצי מיהו התבואה שבשולי הספינה אם יש מים תחתיה אסורין דדמי לההיא ארבא דטבעה בחישתא וכתבו עוד דדוקא בלתיתה ובטבעה בחישתא אסורין אבל אם נפלו מים על חטים או היו על הארץ במקום מדרון ויוכלו המים לצאת מהם או בעפר תיחוח שיכולין ליכנס בקרקע לא אסרינן דאם לא כן לא תמצא לעולם חטים שלא ירדו מים עליהם עד כאן לשונו וזו קולא יתירה ואין לסמוך עליה. לקמן בסמוך כתב רבינו בשם הרוקח דין חטים שירד עליהם דלף ונתבקעו וחזרו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר ובא"ח כתוב דגן שנפל עליו מים כתב הרשב"א אפי' נגבו ואח"כ נתערבו ברוב אסור לקיימם בפסח והביא ראיות לדבריו עכ"ל:
דבש של עכו"ם אין מחזיקין בו איסור וכו' כ"כ הגהות מיימון בפ"ד בשם ראב"ן אך בשם ראבי"ה ור"פ כתבו דיש לאסרו לפי שרגילין לערב בו הקמח או סולת אך דבש שמוציאין מן הכוורת שיודעין שאין בו תערובות היה נראה להתיר מ"מ נכון לאוסרו דלמא אתי לאיחלופי וכ"כ המרדכי בפרק כל שעה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> וחששא זו איני מכיר שאפילו נודע בבירור שנתערב בו קמח או סולת מה בכך מי פירות הוא ואינו מחמיץ אלא אם באנו לומר דשמא עירבו בו ג"כ מים דמי פירות עם מים מחמיצים את הקמח הנילוש עמהם ואפ"ה נראה דאין לאסור מפני חששא זו דחששא רחוקה היא לערב בו שני דברים וכולי האי לא מחזקינן איסורא ומיהו לחוש שמא עירב בו סולת אפשר דחיישינן שהסולת אנו מחזיקין אותו בחמץ גמור מפני שלותתים את החטים במים קודם טחינה וכמ"ש בתה"ד סימן קי"ט אבל הרא"ש כתב בתשובה כלל כ"ד דבש בפסח לא ראיתי אדם נוהג בו איסור משום חשש דעירוב קמח דלא שכיחא וגם נתבטל קודם הפסח ואם באנו לאסור דבש משום חשש תערובת נאסור אותו כל השנה די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש וה"ר יונה כתב שאפילו נותנין בו בשר נבילה כיון דנימוח ונתהפך לדבש מותר דבתר השתא אזלינן ושרי עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>: כתב שם המרדכי על מה שאסר הדבש משום דאתי לאחלופי ומהאי טעמא היה נראה לאסור התאנים לפי שרגילים לערב בהם סולת כשמתקנים אותם ואע"ג דיש הרבה תאנים שאין בהם סולת מ"מ הא והא איתא לפי דברי בני ספרד אשר שם גדילים התאנים וכ"כ הגהות בפ"ד ובפ"ז על מ"ש הרמב"ם בעשיית החרוסת לוקחים תמרים או גרוגרות או צמוקים כתבו וזהו לאפוקי מסמ"ק וממקצת בני אדם שאין רוצין לאכלן בפסח ואומרים שלובן שעליהם הוא קמח והרבה חקרו ונודע בבירור שאין צריכין לחוש לזה ומ"מ אינו חובה לאכלם ולא הפסיד החדל מהם כלום עכ"ל ונכון ליזהר מלאכול תאנים כי אם מאותם שאין בהם חשש עירוב סולת <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> בצמוקים אדומות נוהגים איסור מפני שאומרים שמגעילים אותם בשעה שמייבשין אותם ונראה דאין טעם לאסרן משום דסתם כלים אינם בני יומן וה"ל נותן טעם לפגם קודם פסח ושרו לכ"ע כמו שנתבאר בסימן תמ"ז ומצאתי בתשובה אשכנזית וז"ל אותם ענבים דקים נזהרים מהם לפי שמערבין אותם עם הגרוגרות ובסליהם ע"כ וחומרא יתירה היא <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>:
לתת חטים או שעורים נתבקעו וכו' ס"פ כל שעה (מ:) והרמב"ם בפ"ה פסק ג"כ כמר עוקבא:
ומ"ש הרי"ף אבל אם נמצא בתבשיל ולא נתבקעו ממש כיון דאיסור משהו מדרבנן אינם אוסרות התבשיל אלא א"כ נתבקעו ממש כ"כ גם הרמב"ם וז"ל ואם לא נתבקעו מוציאים אותן ושורפן ואוכלין שאר התבשיל שאין הדגן שנבלל או שנתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תור' ואינו אלא מדברי סופרי' ולפ"ז מ"ש הרי"ף שזהו איסור משהו היינו לומר שחטים אלו אינם חמץ גמור אלא איסור כל דהו אית בהו מדרבנן אבל הרב המגיד כתב בלשון הרי"ף כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן הוא ואע"פ שפשט דברי הרי"ף כך הוא מ"מ לדברי הרמב"ם צ"ל כמו שכתבתי והר"ן נראה מדבריו שמפרש דברי הרי"ף כפשטן דאיסור משהו דקאמר דהוי מדרבנן היינו לומר דאיסור תערובת במשהו הוי מדרבנן שכתב על דברי הרי"ף דאע"ג דעיקר איסורא מדאורייתא הוא כיון דשיעורא מדרבנן דהא מדאורייתא לא אסור במשהו תלינן לקולא: כתב המרדכי בפרק כל שעה שיש שרוצה להחמיר לאסור תבשיל זה מפני שיש לו מתירין וכ"כ בספ' המצות דיש להחמיר ומפני המנהג אני אוסר מספק והמיקל משום שמחת י"ט לא הפסיד עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> כתב הכלבו בשם הראב"ד דדוק' אי לא משתכחי בהאי בישולא אלא תרי שערי הוא דלא אסרינן אלא בנתבקעו ממש אבל תלתא ודאי חזקה היא דאיכא טובא ושמא נתבקעו <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>:
ואם נמצאת חטה בעיסה או במצה אפויה כתב א"א ז"ל שמותר אפילו היא בקועה וכו' עד כיון שהוא ספק י"ט ספק חול הכל בפסקים פרק כל שעה והגהות מיימון בפ"א כתב על חטה שנמצאת במצה אפויה שנאפית בפסח שיש מי שאוסר אפילו שאר מצות שנאפו עמה ויש מי שמתיר אפילו אותה מצה על ידי קליפה ונראה לאסור אותה מצה ולהתיר האחרות וסברות אלו כתבם ג"כ המרדכי בפרק כל שעה וגם סמ"ק כתבם בסימן רי"ט וכתב דאפילו לדברי האוסר כל המצות שנאפו עמה אם נאפו יחד בכירה אין לאסור כי אם אותה מצה ולא האחרות דלא שייך ריחא כי אם ע"י תנור המכוסה למעלה ואפילו אותן מצות שנוגעות באותה מצה שהחטה בה שרי <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> והם הסברות שכתב הרא"ש שראה קצת גדולי' שאסרו אותה מצה ויש אחרים שאסרו כל המצות והוא הכריע כדברי האומרים דלא אסר אלא כדי קליפה כתב הרשב"א שאלת חטה מבוקעת שנמצאת בפסח בתוך הלחם או מעט לחם חמץ תשובה דבר ברור הוא שאילו נגע פת חמץ אפי' חמה בפת מצה חמה שאינו אוסר אלא מקום מגעו כאותה דפרק דם חטאת (צז.) וכן בכל איסור שאינו מפעפע אינו נכנס לפנים אלא כדי קליפה ואע"פ שאיסורו של חמץ במשהו לפנים מקליפה אין כאן חמץ כלל ואפילו משהו אבל הנדון שלפנינו טעם אחר יש לאיסורו שהחטה מבוקעת אם החמיצה קודם שנתגלגלה בתוך העיסה י"ל שאסרה הכל שלא במקום אחד בלבד נגעה ועוד שהמים שבעיסה מוליכים היוצא מאותו גרגיר בכל כמו שהרוטב מוליך אפילו דבר שאינו מפעפע וכן לחם חמץ שנמצא דרך הלחם להתפרר ונתערבו פירורים בעיסה מלבד שאפשר שהוא בעצמו מחמיץ אחרים אע"פ שהוא אפוי אלא שאין דעתי נוטה לכך שיהא האיסור מחמת שחמצו העיסה שלא כל שיעור חמץ ואפילו דבר מועט מחמיץ כל שיעור עיסה אפי' עיסה מרובה דתנן (ערלה פ"ב) שאור של תרומה ושל חולין שנתערבו וחמצו ואין בזה כדי לחמץ וכו' אלמא לא כל שיעור חמץ מחמץ וזה פשוט בעיני אלא שהוצרכתי בזה לכתוב מפני שראיתי מי שנשתבש בכך ויש לחוש בשני הנדונים שלפנינו מחמת תערובתן שהוא במשהו עכ"ל וכיון שהרשב"א מחמיר בדבר ראוי לחוש לדבריו לענין מעשה ומיהו במקום הפסד מרובה או שעת הדחק כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>:
ומ"ש הרא"ש ולא חיישינן שמא היתה במים לפי שישראל רגילין לשמור יפה המים השמורים משמע אם היתה נמצאת במים היו נאסרות המצות שנילושו באותן המים<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> ויש לתמוה על זה שרבינו כתב כאן דברי הרא"ש סתם ואח"כ גבי מעשה ונמצא חטה בקועה בכלי של מים ובשלו באותם מים תבשיל וכן חטים או חמץ גמור שנפלו לבור כתב שהמים מותרים ואפשר דהרא"ש מיירי בתוך הפסח דאיסורו במשהו וההוא מעשה דלקמן מיירי בע"פ דאינו אוסר אלא בנ"ט כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ויש הוכתה לזה מדיהיב רבינו טעמא בההוא מעשה דלקמן מפני שאין החטה נותנת טעם במים צוננים ואם איתא דבתוך הפסח מיירי כי לא נתן טעם מאי הוי הא חמץ בפסח אוסר במשהו <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ומ"ש בשם רא"מ שאם נמצאת חטה על בשר צלי חותך פעפועו לפי אומד הדעת בסימן תמ"ז כתבתי דברי כרב המגיד ולקמן בסמוך כתב רבינו דעת הרא"ש בזה וז"ל א"ח צלי רותח שנפל עליו חמץ קולף את מקומו ואם אינו יודע באיזה מקום נפל קולף את כולו וקליפה אין לה שיעור וכן חמץ שנמצא על בשר מליח קולף מקום מגעו (טפת) חמץ רותח שנפל על פת מצה חמה או צלי חם נוטל מקום מגעו:
ומ"ש ואם הוא בי"ט אחרון של פסח מותר להשהותו עד אחר הפסח כ"כ הגהות מיימון פרק א' והמרדכי בפרק כל שעה וז"ל חטה מבושלת בתרנגולת אין להשהותה אלא א"כ נמצאת ביום אחרון של פסח דאין בו איסור כי אם מדרבנן ואע"פ שכתבו קודם לכן שכשהיה מוצא ר"ת חטה בתרנגולת מבושלת בפסח היה מתיר להשהותה עד לאחר הפסח ומשמע דאפילו בנמצאת תוך ימי הפסח היה מתיר להשהותה ר"ת לטעמו שסובר דחמץ בס' אלא שלא רצה לעשות מעשה להתיר בפסח עצמו ומ"מ היה מתיר להשהותה עד לאחר הפסח אבל לדידן דחמץ במשהו אסור להשהותה אא"כ נמצאת בי"ט האחרון וא"ת מ"ש י"ט אחרון משום דהוי דרבנן בשאר ימי הפסח נמי איסור משהו לא הוי אלא מדרבנן וי"ל דבשאר ימי הפסח עיקר איסורן הוי דבר תורה ומש"ה מחמירין בהו טפי וכתב המרדכי בפרק כל שעה בתרנגולת מבושלת שנמצאת בה חטה מבוקעת אפילו בימים הראשונים של פסח מותר למכרה לעכו"ם בתוך הפסח לפי שאינו נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאה בתוכה נמצא דאין לו הנאה מן החטה כלל:
מעשה שמלגו תרנגול במים חמין וכו' אפי' מאן דשרי במים שנמצאת בהם חטה בקועה ובשלו באותם מים איכא למימר דמודה בהא משום דהתם מים צוננין והכא מים רותחין:
מעשה ונמצאת חטה בקועה בכלי של מים וכו' וכן התיר אה"ע חטין שנפלו לבור וכו' ונ"ל דאין הנידון דומה לראיה דההיא דוקא בעיס' אבל חטה ודאי מחמצת במים צוננין כההיא ארבא דטבעה בחישתא ועוד דתניא בתוספתא שרה חטים ושעורים במים והחמיצו אסורות ול"נ דאין מכאן ראיה דאיכא למימר דהא דחטים מחמיצים ע"י מים צוננין היינו אחר שיצאו מתוך המים אבל בעודן בתוך המים צוננים לעולם אינם מחמיצין וז"ל המרדכי בפרק כל שעה פי' אבי העזרי החטים שנפלו לבאר מים מותרים לדברי רבותי שפסקו נ"ט לפגם מותר בפסח ותו דאינו מחמיץ בעוד שהחטה מוטלת בצונן הלכך נראה לרבינו אבי העזרי דלדברי הכל מותרים וכתב רבינו יחיאל בא"ז ככר לחם חמץ שנפל לבור ואין בו כדי ליתן טעם במימי הבור בזה יש להסתפק אם מותרים מי הבור או אסורין דשמא יש להחמיר בו יותר מחטה משום דהככר כבר נתחמץ ועיסה שהחמיצה שנפלה לבאר בודאי יהבא טעמא ולא ידעי' אי לשבח אי לפגם ומסתמא נותן טעם לפגם ותו כל כה"ג סמכינן אשאלתות שהתירו חמץ בפסח בששים עכ"ל והגמ"י כתבו בפ"א דברי אבי העזרי וכתב עוד אבל ריצב"א היה מצריך לשפוך המים בחוץ שנמצאת בהם החטה אבל המצות שנעשו כבר מן המים התיר דמחטה אחת לא בלעי עכ"ל ואפשר דאפילו בתוך הפסח שרי שאע"פ שאיסורו במשהו שאני הכא דאפי' משהו אין כאן וכבר כתבתי בסי' זה שמדברי רבינו בדעת הרא"ש נראה שהוא סובר דמים צוננים שנמצא בהם חטה ולשו בהם או בשלו בהם בתוך הפסח אסור ורבינו שמתיר כאן מפני שאין החמץ נ"ט היינו בנמצאת קודם פסח אבל אם נמצאת בתוך הפסח דאיסורו במשהו לא:
מעשה שהגעילו יורה מחומצת וכששפכו המים מחומצין ירדו לבור וכו' כ"כ המרדכי בפרק כל שעה ונתן טעם משום דחמץ במשהו משמע דבירדו לבור<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> בתוך ימי הפסח מיירי דאי קודם הפסח חמץ מתבטל הוא בששים ושוב אינו חוזר וניעור לדעת כמה גדולים כמו שנתבאר בסימן תמ"ז וצריך לומר שהיורה שהגעילו היתה בת יומא שאל"כ ה"ל נ"ט לפגם ומותר לדברי המתירין אותו אף בפסח: כתב הרוקח סי' רצ"א לקח בדלי מים חתיכה אחת של חמץ ולא נודע כשלקחו המים מן הדלי אם היה בו חמץ או לא ובשלו בו והתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שמביא המים שמא נתן בו אותה שעה החמץ:
חטה שנמצאת בקדירה וכו' כלומר והיא בקועה נאסרה הכף וכו' פשוט הוא:
וכתב עוד חטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה ונמלחו עמה אחרות וכו' עד ה"ה נמי בפסח במשהו הכל בפסקי הרא"ש פרק כל שעה ובהג"מ בפ"א כתוב בשם סמ"ק כדברי הרא"ש: וכתב רבינו ירוחם וכ"ע מודו שאם נמצא חטה בתרנגולת קודם מליחה די בשטיפה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> וכתב הרשב"א שאחר מליחה די בקליפה בשם רא"מ עכ"ל והכלבו כתב בשם הראב"ד שאם נמצאו בעופות אחר מליחתן חטים או שעורים אע"פ שנתבקעו מעמיק כל סביבותיהם וחותך ומשליך וכל העוף מותר פי' ולא סגי ליה בקולף את מקומו אחר שאיסורו במשהו וסביבותיו דוקא הוא דאיכ' למיחש לאותו משהו עכ"ל:.
יש מתירין חטה שנמצאת בזפק תרנגול' כדאמרי' גבי טומאה דחשיבא וכו' מחלוקת זה כתבו המרדכי בפרק כל שעה גבי דג טמא שנמצא בדג טהור ונתבשל והגהות מיימון כתבו בפרק ראשון בשם ס"ה דאע"ג דלענין טומאה הוי עיכול לענין איסור לא הוי עיכול וכ"כ סמ"ג וכ"כ בתוס' פרק גיד הנשה (צז.) בשם ר"ת גבי הא דאמר רבא אמור רבנן בששים וכן משמע מדברי הר"ן שכתב בס"פ כל שעה חטה או שעורה שנמצא בזפק עוף לאחר שהבהבו אותו ליכא למיחש לההוא עוף בהכי דאע"ג דלענין איסור בלוע חשוב אוכלא כדאיתא בפ"ק דבכורות (ז:) אפ"ה כל מידי דצלי סגי בקליפה שאין לך אוסר במשהו אלא בבישול אבל בצלי סגי בקליפה והכא איכא עור דזפק דחשיב קליפה: כתוב בא"ח כשמהבהבין עופות ונמצאו חטים בזפק אע"פ שחמץ בפסח במשהו אינו אוסר בצלי יותר מכדי קליפה והזפק היא בכדי קליפה האגור כתב בשם הגאונים מעשה היה והתיר מורי תרנגולת שנמלגה בחמין בפסח והיה הזפק עמה ובה היו חטים והתיר מטעם דקרום הזפק מפסיק בינו ובין הבשר ודבר תימה הוא להתיר במליגה ע"י קליפה שהרי ע"י המים מתערב הטעם בכולה וכמ"ש רבינו בשם ראב"ן:
ומ"ש רבינו ולזה הסכים א"א ז"ל כתוב במרדכי פר' כל שעה אם נמצא גרגיר חטה אצל התרנגולת בקערה ולא בתרנגולת עצמה הדעת נוטה להתיר שהרי ספק ספיקא הוא ספק דשמא נתעכל בתוך התרנגולת ואת"ל דאינו מתעכל בתרנוגולת שמא השתא נפל בקערה ובתרנגולת מעולם לא היה ואחר כך כתב מעשה היה ששרו בשר בלילה בפסח ולמחר מצאו גרעין אחד של תבואה במים ושאלו לרבינו משולם ולרבינו שמואל הכהן ואסרו שניהם לאוכלה וטעמא משום דאין כאן כי אם ספק אחד אם היה עם הבשר במים או נפל שם אח"כ וספיקא דאורייתא לחומרא ולא דמי לאותו מעשה שכתבתי לעיל דמצא גרגיר אצל התרנגולת ולא בתרנגולת עצמה שהתרתי דהתם שייך תרי ספיקי כדפרישית לעיל דשמא היה בתרנגולת אבל הכא לא שייך <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> עכ"ל ורבינו ירוחם כתב בשם הרשב"א שאם נמצאת חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כאן נמצא וכאן היתה כמו במומין ולא אמרינן שבא מן התרנגולת וכן הורה הלכה למעשה עד כאן לשונו: כתב עוד המרדכי מעשה שמלגו תרנגולת ע"פ ברותחין בקערה של חמץ והוא כלי שני ואסרו לאוכלו בפסח כדאמר בפרק דם חטאת (צה:) עירה לתוכו רותח וכו' וכ"כ ברוקח. דין חטה שנמצאת בע"פ בתרנגולת צלויה או מבושלת וחזרו וחממוה או לא חזרו וחממוה כתבתי בסימן תמ"ז: כתוב בכתבי מהר"ר ישראל סימן קס"ד על חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אשר דרשתני אם צריך לשורפה או ישליכנה במקום הפקר דע כי מנהג הוא לשרפה כדכתב מרדכי בפרק קמא דפסחים בשם ר"י דחטה בתרנגולת צריכה כפיית כלי כדי לשורפה בחול המועד ואין נראה דאחטה גופה קאי דפחות מכזית אין צריך ביעור כדאיתא בפרק אלו עוברין (מה.) כתב האגור בשם מהר"י מולין שיש ליזהר למי שמשתמש מבארות בפסח שאין נזהרין מהם כל השנה ובפרט מבארות של עכו"ם שיש לחוש שמא יש חמץ בבור שיש לסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב ועוד צוה לתקן ברזות חדשות בכל החביות עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ודבר זה של ברזות חדשות חומרא יתירא הוא:
| |||