|
===סעיף א===
<קטע התחלה=א/>
{{משע|בהט|א|שלוה:}}{{ררר}} וכ' כנה"ג שיש מקומות שנהגו איסור לכתחילה ללות לפני פסח ולפרוע אחר הפסח [[באר היטב על אורח חיים תמח|ועסי' תמ"ח ס"ק י"א]] מש"ש.
{{משע|בהט|א|עכו"ם:}}{{ררר}} נ"ל דמי שיש לו שותפות עם העכו"ם בחמץ ועבר עליו פסח אף דחציה שהוא של ישראל נאסר בהנאה מ"מ כשחולק אחר פסח עם העכו"ם חלקו של עכו"ם (הואיל ואחר פסח אינו אלא מדרבנן אמרינן יש ברירה) מותר בהנאה. ובאכילה צריך עיון ח"י ע"ש: גר שמת והניח חמץ ועבר עליו פסח כל הקודם אחר הפסח וזכה בה (דכשמת נעשה הפקר ואין מי שזכה בו לעבור עליו) מותרת לו. ח"י ע"ש.
<קטע סוף=א/>
===סעיף ב===
<קטע התחלה=ב/>
{{משע|בהט|ב|יאמר לו:}}{{ררר}} ובדיעבד אפי' לא א"ל והביא לו אחר פסח שרי שהרי לא זכה בו הישראל בפסח ב"ח מ"א. וכ' הח"י דלכתחלה טוב להתנות כן ואם התנה כן אף אם נותן לו העכו"ם אח"כ חמצו שעבר עליו פסח ג"כ שרי ואם לא התנה עמו כן אם העכו"ם נותן לו אח"כ קמח או מעות או חמץ שנעשה אחר פסח שרי. וכן הדין בלקח חק הכומרים שנותנים להם לחם קצוב בכל שבוע עיין ט"ז (דחוכך להחמיר וצריך לתנאי וסיים בשלא התנו תחלה יבטל המקח ויתנה [[שולחן ערוך אורח חיים רמה|עסי' רמ"ה]] לעיל) ואין להחמיר בדינים אלו כי בלא"ה אין ישראל קונה בלא משיכה לרוב. פוסקים ח"י.
{{משע|בהט|ב|עכו"ם:}}{{ררר}} כתב בה"י ביורה דעה סי' קל"ב נשאלתי על ישראל אחד שהיה לו ק"פ ברחיים של עכו"ם דגן לטחון ונתעכב הדגן ברחיים עד חול המועד של פסח וכאשר הגיע יום ז' של פסח הלך העכו"ם וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח לחם ואפה את הפת והביא את הפת לישראל תיכף אחר הפסח והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן העכו"ם והעכו"ם ההוא יאכלנו או ימכרנו לעכו"ם ע"ש וכן הסכים הח"י וכתב דבסי' תמ"ט כתבתי דספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר אף באכילה וא"כ ה"ה הכא דהוי ספק עכ"פ שמא החליף העכו"ם. ולטעם זה אפשר ג"כ להקל אם גזל עכו"ם חמץ ישראל ועבר עליו פסח וצ"ע. ובתשובת חינוך בית יהודה סי' י"א הביא גם כן מעשה כיוצא בזה שטחן בעל הרחיים התבואה של ישראל בפסח ואחר הפסח הביא הקמח ואמר שלתת הדגן קודם הטחינה ומסיק שם דמותר אפילו באכילה מטעם דקי"ל חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן אפילו כשהוא ודאי חמץ אבל כשהוא ספק חמץ קי"ל ספיקא דרבנן לקולא וכאן יש ספק ספיקא המתהפך חדא שמא לא לתתו ואת"ל דלתתו עדיין יש ספק אם לתתו כל כך עד שנתחמץ ואת"ל שנתחמץ יש ספק שמא לתתו וטחנו אחר הפסח ע"ש ועח"י אם לתתו גוים המשרתים בטחנן של ישראל ביום טוב אחרון של פסח כדי שיהיו מוכנים במי"ט לטחון מותר לערבם עם החטים אחרים ולטחון הכל ומוכרו לישראל. מהריק"ש בשם הרדב"ז וע' בפר"ח.
{{משע|בהט|ג|דורון:}}{{ררר}} אם עכו"ם נתן או מכר לישראל חטים וקיבלם הישראל ממנו ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ החמץ מותר לאחר הפסח כדין חמצו של עכו"ם וצ"ע. ח"י.
{{משע|בהט|ד|אחרון:}}{{ררר}} לרבותא נקיט יום טוב אחרון. (דבשאר ימים עובר עליו מדאורייתא) ואם הוא ביום טוב אחרון אז אין צריך לא כפיית כלי ולא מחיצת יו"ד כי לא חששו שמא יבא לאכול ממנו בזמן מועט אבל אם הוא תוך פסח צריך כפיית כלי או מחיצת יו"ד כמ"ש לעיל [[שולחן ערוך אורח חיים תמ|סי' ת"מ]]. ונראה דהוא הדין אם שכח עכו"ם חמצו אצל ישראל גם כן דינו כמו בדורון דהכא. ח"י.
{{משע|בהט|ה|יקבלנו:}}{{ררר}} ואם עבר וקבלה אסור אף בהנאה אחר פסח. אע"ג דיו"ט אחרון דרבנן ומדאורייתא לא קעבר על בל יראה ובל ימצא אפילו הכי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ושלא לזלזל ביום טוב שני וצ"ע. ח"י.
{{משע|בהט|ו|שיאמר:}}{{ררר}} ואז אפי' הניחה העכו"ם בבית ישראל בי"ט ראשון שרי ומ"מ אם לא אמר הכי שרי מדינא אפי' היה בחצרו המשתמרת אינו קונה לו בע"כ דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. ואי גלי דעתא דניחא ליה שייך ביה זכייה (עיין תמ"ו ס"ג). ונ"ל דכל זה בדורון וכה"ג שאין באחריות ישראל אבל אם העכו"ם מביא לבית ישראל למכור או להפקידו אצלו אז צריך הישראל לומר בפי' שאינו רוצה לקבלו כדי שלא יתחייב באחריותו דהא אפי' אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שעכו"ם אלם ויכופו לשלם ג"כ אסור. כמש"ל [[שולחן ערוך אורח חיים תמ|סי' ת"מ]]. ח"י.
<קטע סוף=ב/>
===סעיף ג===
<קטע התחלה=ג/>
{{משע|בהט|ג|אח"כ:}}{{ררר}} והסכמת האחרונים דיש לנהוג שימכור להעכו"ם התנור בפסח ויטול הדמים שמגיע על חלקו ק"פ ע"ש. ומ"מ בשב' שבתוך פסח לא מהני במה שאומר טול אתה כמו בשאר שבתות השנה כמ"ש [[שולחן ערוך אורח חיים רמה|סי' רמ"ה]] אא"כ התנו בתחיל' השותפות ע"ש. וכתב מ"א ובד' ימים שהם י"ט עכ"פ אסור לומר לו טול ע"ש והח"י חולק עליו ע"ש.
{{משע|בהט|ז|בהנאה:}}{{ררר}} דקנסוהו הואיל ועבר על ב"י [[שולחן ערוך אורח חיים תמז יב|עסי' תמ"ז סי"ב]]: (ואפי' לאחרים אסור פר"ח ועיין [[שולחן ערוך אורח חיים תמט|סימן תמ"ט]]).
{{משע|בהט|ח|שמחוץ:}}{{ררר}} אורחא דמילתא נקט ה"ה אפילו עכו"ם ששרוי בחצר אפי' הוא משרת שלו ט"ז. והיינו כשאין עבד כנעני שלו ח"י וכ"כ בשו"ת ש"א סי' ג' שאין למכור חמץ לשפחה הקנויה לישראל. וכתב הב"ח במקום טירחא יש להתיר למכור לעכו"ם כל חמץ שבחדר גם החדר עצמו (עיין [[שולחן ערוך חושן משפט קצו|חושן משפט סי' קצ"ו]] [[שולחן ערוך חושן משפט רי|ור"י]]) וצריך שיאמר לו אף שלא כתבתי לך שטר על מכירה זו אני מקנה לך בכסף לחוד וצריך למסור לו המפתח. ובזה בדיעבד אין לאסור כיון דבדיניהם הלוקח יוכל להחזיק בו אף בלי מפתח ח"י. גם יזהר שלא יניח שום חותם על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל העכו"ם ליכנס שם ואפי' בדיעבד יש לאסור דאין זו מכירה רק הערמה בעלמא. וכתב הח"י נ"ל דוקא אם עשה חותם קודם המכירה או בשעת המכירה דנמצא דאין כאן מכירה כלל אבל אם מכר מתחלה מכירה גמורה ואחר זמן מה נותן הישראל מסגרתו או חותמו אף דלכתחלה אין לעשות כן משום חשש הערמה וראוי לגעור בהעושים כן מ"מ בדיעבד אין לאסור החמץ ע"ש ועיין שו"ת מ"ב בסי' נ"ט דבדיעבד קנה בכסף לחוד ואם העכו"ם שלח שלוחו ומשך קנה ג"כ ע"ש ואין להקל בזה מ"א ע"ש. כתב של"ה במקום שידוע בבירור שמנהג הסוחרים לקנות מטלטלין במסירת המפתח או שנתן כפו לחבירו או פשוט קונה ג"כ כאן ואז אין צריך למכור ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ ולא כההמון עם שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל עיין מ"א.
{{משע|בהט|ט|ויתננו לו:}}{{ררר}} ואם העכו"ם אינו רוצה להחזיר לו החמץ אחר הפסח אסור לתבוע אותו בדיניהם אבל אסור לקנות ממנו ישראל אחר פסח ואם לקח צריך לחזור ולמכור לבעלים ראשונים מ"ב סי' מ"ג עיין מ"א. ועיין יד אהרן. ראובן ועכו"ם שהיו שותפים ומכרו שניהם גם יחד חמץ לשמעון קודם פסח וקבלו המעות אבל עדיין לא משך שמעון החמץ מרשות השותפים ועבר עליו הפסח חייב שמעון לבערו. בני יעקב סי' ג' ועיין בת' נ"ש סל"ג ובח"י ס"ק י"ד ובפר"ח.
{{משע|בהט|י|גמורה:}}{{ררר}} ואפי' על ידי שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ ולא אמרינן אשה לא ידעה לאקנויי בדבר שיחזור לה אח"כ. ח"י. אחד שהיה לו חמץ ורצה למכור לנכרי כדין והתחכם שלא אמר לנכרי כלום מחמץ שלו רק הניחו בחדר של חבירו שיודע שימכור חבירו החדר ההוא עם חמצו שבתוכו לנכרי ומסר לו המפתח וכן נעשה שמכר ישראל חבירו החדר ההוא לנכרי ונמכר החמץ שהניח בתוכו בכלל חמץ שבחדר ההוא רק שלא ידע בו לא ישראל המוכר ולא הנכרי הקונה פסק בתשובת חינוך בית יהודה סי' י"ג דאסור החמץ של ישראל האחר יע"ש.
{{משע|בהט|יא|מכירה:}}{{ררר}} ומותר לומר לו הא לך חמץ זה ותן לי חמץ לאחר פסח כ"פ הגאון מהר"ש ז"ל א"ז. ואסור למכור חמצו למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא. ואם מכר כתב הט"ז דבהפ"מ י"ל למומר שיחליפנו עם עכו"ם אחר או ימכרנו לעכו"ם ומותר המעות לישראל: ומעשה באחד שהיה מחזיק בארנד"י בכפר שמכר י"ש שלו להפקיד שהיה מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היי"ש וקרוב היה שלא יציית הישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו"ם אחר ויקח ממנו יי"ש אחר ואז מותר לישראל זה. ט"ז ועיין שו"ת ח"י סי' מ"א. ומה"ט יש למנוע שלא לקנות מיד א"פ שכר או יי"ש אצל מומר לפי שהוא חמץ שעבר עליו פסח אע"ג דקי"ל חמצן של עוברי עבירה מותר מיד לא"פ מפני שהן מחליפין היינו בעובר לתיאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא משא"כ בעובר להכעיס ועכשיו כולם מקרי עוברים להכעיס. ח"י.
{{משע|בהט|יב|ל"מ:}}{{ררר}} משום חומרא דחמץ. עמ"א ח"י.
<קטע סוף=ג/>
===סעיף ד===
<קטע התחלה=ד/>
{{משע|בהט|יגד|ואקחנולקבל:}}{{ררר}} ורשאיכיון אפי'שהתנור להבטיחושל שיחזורישראל ויקנהול"ד ממנולס"ג ושיתןדהתם לוהוא ריוח.התנור בשל שותפים ועט"חז ואחרוניםסק"ג ועיין בשכנה"ג.
{{משע|בהט|ה|ליהנות:}}{{ררר}} דחמץ אינו תופס דמיו כמ"ש [[שולחן ערוך אורח חיים תמג|סוף סימן תמ"ג]] אבל אם קיבל הככרות אסור ליהנות מהם דזכה בהם בפסח בשכר תנורו כיון שדרכו לעולם לתת ככרות וא"כ ה"ל חמץ ש"י שעבר עליו פסח. מ"א.
{{משע|בהט|יד|ע"ת:}}{{ררר}} נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר פסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם א"ל ע"ת שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה. ט"ז ע"ש.
<קטע סוף=ד/>
===סעיף ה===
<קטע התחלה=ה/>
{{משע|בהט|ו|מצה:}}{{ררר}} הט"ז מקשה על דין זה והניח בצ"ע והח"י מיישב ומתרץ ע"ש (דסיים ומ"מ יאמר שיאפה בו מצה).
{{משע|בהט|טו|שביטלו:}}{{ררר}} אע"ג דלא עבר מן התורה מ"מ חיישינן שיערים לו' שביטלו אע"פ שלא ביטלו כיון שעשה שלא כתחז"ל שלא ביער החמץ או מכר לעכו"ם. ואפי' הפקר גמור גם כן דינא הכי ואפי' איכא עדים שהפקירו ובטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי פסח ודאי כה"ג לא מהני ביטול או הפקר אבל כל שלא היה יודע ממנו כל ימי פסח ויש עדים שביטל או הפקיר ק"פ או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי הפסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כ"כ אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר עכ"פ בהנאה אחר פסח. ח"י ע"ש. כתב הר"ש הלוי חא"ח סי' י"ב דאם נתעכב ליהודי חמץ על הדרך שהוא בספינ' היה נראה להתיר להפקיר כל חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח ולמוכרו אבל לא לאוכלו ומפני חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה עיין כנה"ג. וכתב המ"א ופשוט אפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו"ם החמץ באחד מדרכי הקנין הנ"ל ואז קנה העכו"ם החמץ בכ"מ שהוא ע"ש. ע' שו"ת עה"ג ס"ק ה' ועח"י.
{{משע|בהט|ז|לדור:}}{{ררר}} הסכמת ראשונים ואחרונים דאע"ג שמשכירו סתמא לדור בו ולא אתי לאפוקי אלא היכא שמשכירו בפירוש לשם חמץ כשמשכירו תוך הפסח או בע"פ (מו' שעות ולמעלה) ע"ש ועח"י.
<קטע סוף=ה/>
===סעיף ו===
<קטע התחלה=ו/>
{{משע|בהט|טזח|בפסחחמץ:}}{{ררר}} ה"הואם אחרהוא פסחמושכר בחמץאצלו שעה"פלשנה לא יאכל בביתו משום חשדא. ח"יאגודה.
{{משע|בהט|ט|ואכול:}}{{ררר}} אם יודע שיאכל חמץ מ"א. ומשמעות לשון הש"ס משמע דאפי' בחשש בעלמא אסור. ח"י.
{{משע|בהט|י|מתירים:}}{{ררר}} וכן עיקר. מ"א. אבל הב"ח ושכנה"ג וח"י פסקו כדיעה ראשונה להחמיר.
{{משע|בהט|יא|דינר:}}{{ררר}} ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל. ואם לא הקדים לו דינר מותר לומר תן לפועלים חמץ ואני פורע וא"כ מי שיש לו תינוק דצריך לשתות חמץ מותר לומר לעכו"ם תן לו לשתות חמץ ואני פורע אבל הוא לא יקח החמץ בידו. ובח"י כתב שלא יאמר ואני פורע ועב"ח. ובחולה שיש בו סכנה הכל שרי מ"א ע"ש ועיין במ"א סוף סימן שמ"ג ובתשוב' נ"ש סי' י"ד ועיין שו"ת ב"ח סי' מ"ג. ומ"מ טוב לעשות מחיצה י' להפסיק כדי שלא יבא לאכול ממנו. ח"י ע"ש.
{{משע|בהט|יב|של עכו"ם:}}{{ררר}} דאין שליחות לעכו"ם ונמצא הישראל קונה אותם ועוד דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו ועוד דנראה דרוצה בקיומו. מ"א.
<קטע סוף=ו/>
===סעיף ז===
<קטע התחלה=ז/>
{{משע|בהט|יג|כלי:}}{{ררר}} הטעם שרוצה בקיומו שישאר ויתקיי' החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדרה בעודנו ע"ג האור יבקע הכלי אצל האור וא"כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה שהקדירה בלוע מחמץ אסור להשכירה לכתחלה אבל תנור כשאופין בו כבר הוסק ואינו בלוע מחמץ עמ"א. כתב עט"ז אבל ג' או ד' שבועות קודם פסח מותר בכל ענין עיין שם.
{{משע|בהט|יז|יודע:}}{{ררר}} ובספק לא חיישינן. ובדיעבד שרי עח"י. דהכריע שמחויב להשליך דמי הנאת אכילתם לים המלח אם נתן בהמתו לגוי לגדלה ולחלק הולדות ביניהם מותר דגוי להנאת עצמו קא מכוין. תשובת פנים מאירות ס"י.
{{משע|בהט|יד|חמץ:}}{{ררר}} הסכמת אחרונים דהכא מיירי ששכר סתם ולא מפרש להביא עליו חמץ ע"ש. כתב הב"ח מה שנוהגין במדינת פולין שיהודים שוכרין אוראנד"י מהשררה שיש בו יורות ורחיים שלוקחין מכל שכר שמבשלין מדה וכן לוקחין מדה מאלץ מכל מי שטוחן מאלץ דאם הישראל מחוייב לתקן היורות והרחיים כשמתקלקלין אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפילו מעות בשכרו. כיון דמנהגם לתת חמץ הוי כנהנה מדמי חמץ ואסור ואם יש לו רשות וכח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו וע"י מכירה שרי דהיינו שימכור ק"פ לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואע"פ שנותן לו העכו"ם אח"כ המדות שרי. ואם אין הישראל צריך לתקן היורות והרחיים די שיתנה ק"פ כמו בסעיף ב'. ואם אין לו עם מי שיתנה ה"ל כדיעבד ושרי בלא תנאי עכ"ל וע' ט"ז ומ"א.
{{משע|בהט|טו|הנאה:}}{{ררר}} כגון לשום בו צונן דרך עראי ביבש או דבר לח במידי דלאו בר אכילה כגון רחיצה ודוקא אם הוא עראי שלא חיישינן להשתמש בו שימוש אחר ח"י. ורש"ל אוסר רק לחוף הראש. ועיין שו"ת ש"א ס"ו ביהודי שהיה שכיר לשנה על שמירת היין ושכר אי מותר לשמור ולקבל המעות בעד השכר בפסח. עיין שם.
<קטע סוף=ז/>
| 