מסילת ישרים ה: הבדלים בין גרסאות בדף

הנה, '''הטפול והטרדה''' כבר דברנו מהם למעלה, כי בהיות האדם טרוד בעניני עולמו, הנה מחשבותיו אסורות בזיקי המשא אשר עליהם, ואי אפשר להם לתת לב אל המעשה. והחכמים עליהם השלום, בראותם זה אמרו ({{ממ|אבות פ"|ד)|י}}: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. כי הנה העסק מוכרח הוא לאדם לצורך פרנסתו, אך ריבוי העסק אינו מוכרח שיהיה כל כך גדול עד שלא יניח לו מקום אל עבודתו, על כן נצטוינו לקבוע עתים לתורה, וכבר זכרנו שהיא המצטרכת יותר לאדם לשיגיע אל הזהירות, וכמאמר רבי פינחס {{ממ|עבודה זרה|כ|ב}}: תורה מביאה לידי זהירות, וזולתה לא יגיע אליו כלל, והוא מה שאמרו ז"ל (שם פרק {{ממ|אבות|ב)|ה}}: ולא עם הארץ חסיד. וזה, כי הבורא יתברך שמו שברא היצר הרע באדם, הוא שברא התורה תבלין לו, וכמו שאמרו ז"ל ({{ממ|קידושין |ל)|ב}}: בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.

לחולה שדרש ברופאים והכירו חליו ואמרו לו שיקח סם זה. והוא, מבלתי שתקדם לו ידיעה במלאכת הרפואה, יניח הסם ההוא ויקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים, הלא ימות החולה ההוא ודאי, כן הדבר הזה. כי אין מי שמכיר בחלי היצר הרע ובכחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה. מי איפוא יניחה ויקח מה שיקח זולתה ויחיה, ודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת. אך אם הוא עוסק בתורה בראותו דרכיה, ציוויה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב. והוא מה שאמרו ז"ל (פתיחתא{{ממ|איכה דאיכהרבה רבתי)פתיחתא|ב}}: הלואי, אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירו למוטב.

אך השני, הנה הוא קשה מאד, והוא '''השחוק והלצון''', כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להמלט ממנו. כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם, שכבר אין הטעם והדיעה מושלת בו, והרי הוא כשכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום {{צמ|לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה|קהלת ב ב|מסילת ישרים ה}}. וחכמים זכרונם לברכה אמרו: {{צפממ|אבות|ג|יג}}: שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה|משנה אבות ג}}. כי אף על פי שחמורה היא הערוה אצל כל בן דעת ולבו ירא מקרב אליה מכח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל פשעה ורוב עונשה, הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט ומקריבים אותו הלוך וקרב שתהיה היראה סרה מעליו מעט מעט מדריגה אחר מדריגה, עד שיגיע על העון עצמו ויעשהו.

וכבר גזרו אמר חכמים זכרונם לברכה ([[{{ממ|עבודה זרה |יח א]])|ב}}, שהלץ מביא היסורין עליו, והוא מה שהכתוב עצמו מבאר בפירוש {{צמ|נכונו ללצים שפטים|משלי יט כט|מסילת ישרים ה}}, כי זה הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים, אינו צריך שיתיסר בגופו, כי כבר ישוב מחטאותיו בלי זה מכח הרהורי תשובה שיולדו בלבבו על ידי מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות. אך הלצים שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כח ליצנותם, אין להם תיקון אלא השפטים, שאלה לא יהיה כח בליצנותם לדחותם מעליהם כאשר ידחו המוסרים. והנה כפי חומר החטא ותולדותיו, החמיר השופט האמיתי בעונשו, והוא מה שלמדונו ז"ל {{צתב|קשה הליצנות שתחלתו יסורין וסופו כליה, שנאמר:{{ממ|ישעיה|כח|כב}} פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי וגו'|עבודה זרה|יח|אב}}.

והמפסיד השלישי הוא '''החברה''', דהיינו, חברת הטפשים והחוטאים, והוא מה שהכתוב אומר ({{ממ|משלי |יג)|כ}}: ורועה כסילים ירוע. כי הנה אנחנו רואים פעמים רבות אפילו אחר שנתאמת אצל האדם חובת העבודה והזהירות בה, יתרפה ממנה או יעבור על איזה דברים ממנה כדי שלא ילעגו עליו חבריו או כדי להתערב עמהם, והוא מה ששלמה מזהיר ואומר (שם {{ממ|משלי|כד)|כא}}: ועם שונים אל תתערב. כי אם יאמר לך אדם ({{ממ|כתובות |יז)|א}}: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, אף אתה אמור לו, במה דברים אמורים, בבני אדם שעושים מעשי אדם, אך לא בבני אדם שעושים מעשי בהמה. ושלמה מזהיר עוד ({{ממ|משלי |יד)|ז}}: לך מנגד לאיש כסיל. ודוד המלך אמר ({{ממ|תהלים |א|א)}}: אשרי האיש אשר לא הלך וגו', וכבר פירשו, זכרונם לברכה (ע"ז{{ממ|עבודה זרה|יח)|ב}}: אם הלך, סופו לעמוד. ואם עמד, סופו לישב. ואומר ({{ממ|תהלים |כו)|ד}}: לא ישבתי עם מתי שוא וגו' שנאתי קהל מרעים וגו'. אין לו לאדם אלא להטהר ולנקות עצמו, ולמנוע רגליו מדרכי ההמון השקועים בהבלי הזמן, וישיב רגליו אל חצרות ה' ואל משכנותיו. הוא שדוד עצמו מסיים ואומר (שם): ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. ואם יארע לו שימצא בחברת מי שילעג עליו, לא ישית לבו אל הלעג ההוא, אדרבא, ילעג על מלעיגיו ויבזם, ויחשוב בדעתו כי לולי היה לו להרויח ממון הרבה, ההיה מניח מה שהיה צריך לזה מפני חבריו שלא ילעגו?! כל שכן שלא ירצה לאבד נשמתו מפני לעג.