התורה והמצוה ויקרא יז טו-טז: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 22:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|יז|טו}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יב|סימן קכד}}
וטמא עד הערב וטהר: בכל מקום כתוב "וטמא עד הערב" לבד ומדוע הוסיף פה מלת "וטהר" שהוא למותר? פירשו חז"ל שבא ללמד שהגם שאכל סמוך לחשיכה שעדיין לא נתעכל המזון-- טהר בערב ואינה מטמא אותו בתוך המעיים הגם שמשונה טומאה זו שמטמאה בבית הבליעה.
והנה מ"ש "וכל נפש" [<small>שעל ידי כן צריך מיעוט למעט עכו"ם כנ"ל סימן קכב</small>] דרש שבא לומר ''דוקא הנפש שאכלה'', והוא אם בלע מאכלו, לא הפה שאכל היינו, אם עדן לא בלע, שפיו הוא האוכל, לא נפשו. {{ססס}}וכבר התבאר בפר' צו (סימן ??) הטעם שכתבה תורה שם "נפש" גבי דברים שנפשו של אדם קצה בהם דרש לרבות השותה, עיי"ש. ובחולין (דף קכ) דרש לה ר"ל בחלב חמץ ונבלת עוף טהור. ומדברי הספרא משמע שאחר שחדש שנוכל לגמור משרצים אין צריך לימוד לנבלת עוף טהור דנילוף ליה במה הצד מכולהו כקושיות התוס' שם ד"ה שכתב.
וממ"ש "אשר תאכל" מבואר-- רק האוכל, לא המקיא.
==סימן קכה==
| |||