ברטנורא על נדה ד: הבדלים בין גרסאות בדף

{{המשנה|א|ד|נידה}}

 

'''ומטמאין משכב התחתון כעליון''' - תחתונו של בועל נדה טמא כעליונו של זב, מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ועליונו של זב, הוא הדבר הנישא על גבי הזב נפקא לן מקרא דאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלים ומשקים, דכתיב {{קטן|([[ויקרא טו]])}} והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא, מאי תחתיו, אילימא תחתיו דזב, מכל אשר יגע במשכבו נפקא, אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו יטמא, ומדלא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו, ואפסקינהו ביטמא, מכלל דהאי יטמא לאו באדם וכלים איירי, אלא באוכלים ומשקים. וכותים שהן בועלי נדות, מטמאים משכב התחתון שלהן אוכלין ומשקין, אבל לא אדם וכלים, כעליונו של זב שגם הוא מטמא אוכלים ומשקים לא אדם וכלים. וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא בזמן שהיו הכותים מחזיקים בתורה ומדקדקים בהרבה מצות כישראל. אבל לאחר שבדקו ומצאו להם כדמות יונה בראש הר גריזים שעובדים אותה, עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם, בין לענין טומאה וטהרה, בין לשאר דינים שבתורה, אין הפרש בינם לבין הנכרים כלל:

 

 

 

{{המשנה|ב|ד|נידה}}

 

'''ר' יוסי אומר לעולם הן כישראל''' - וסתמא הן כישראליות. ואין הלכה כר' יוסי:<קטע סוף=רע"ב ב/>

{{המשנה|ג|ד|נידה}}

 

 

'''כרוקה וכמימי רגליה''' - דמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. והך היכרא הוא דעבוד גבי דם הנכרית דמטמא מדרבנן שגזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהן, דאילו דישראלית מטמא לח ויבש, ודנכרית לח ולא יבש, כרוקה וכמימי רגליה דאין מטמאין יבשין. ודם טהור של מצורעת נמי, אע"ג דדם לאו מעין הוא, דין מעין אית ליה, דרחמנא רבייה מקרא דכתיב לזכר, לרבות מצורע למעינותיו, ולנקבה לרבות מצורעת למעינותיה, ואמרינן מעינותיה דמאי, אילימא שאר מעינותיה כגון רוקה ומימי רגליה דאתו מזב דכתיב ביה וכי ירוק הזב, ומיניה נפקי שאר מעינות, מזכר נפקא, דכיון דאתרבי מצורע למעינותיו, אתרבי מצורעת לכל מעינותיה דאיכא דכוותייהו בזכר, אלא לדמה דליתיה בזכר, וכיון דרבייה רחמנא לדמה שיהא כרוקה וכמימי רגליה, א"כ מה רוקה ומימי רגליה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים, אף דמה כן:

'''דם היולדת''' - שעברו שבעת ימי טומאת לידה ולא טבלה:

 

 

'''ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש''' - דטומאתו מן התורה כל זמן שלא טבלה. דסברי בית הלל ביומי וטבילה תלה רחמנא, וכל זמן שלא טבלה, הרי דמה לאחר שבעה כלפני שבעה:

 

{{המשנה|ד|ד|נידה}}

<קטע התחלה=רע"ב ד/>'''המקשה נדה''' - הכי קאמר, המקשה בלדתה בימי נדתה וראתה דם בהקשותה, הרי היא נדה, דלא טיהרה תורה לדם קושי אלא באחד עשר יום של ימי זיבה, אבל בימים של נדה לא טיהריה רחמנא:

<קטע התחלה=רע"ב ה/>'''כמה הוא קשויה''' - דלא אתיא לידי זיבה בכל דמים שתראה:

 

 

'''דיה חדשה''' - דיה אם נטהר את הקושי חודש אחד, דהיינו חודש תשיעי. אבל קשתה שלשה בתוך אחד עשר ימי זיבה בחודש שמיני ואפילו קשתה והולכת כל תשיעי, הרי זו יולדת בזוב מחמת שלשה ימים של שמיני:

<קטע התחלה=רע"ב ז/>'''כל אחד עשר יום''' - שאחר שבעת ימי נדה:

 

 

'''ישבה לה ולא בדקה''' - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, בימי נדתה בעיא בדיקה. ישבה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה, טהורה:

 

 

'''במחבא''' - מחמת לסטים או חיל שבא לעיר. ואין הלכה כר' מאיר:

'''אבל ימי הזב והזבה''' - שבעת ימים נקיים שצריכים לספור:

 

 

'''הרי אלו בחזקת טומאה''' - כיון שנפתח מעינה וראתה היום, אע"ג דתוך אחד עשר היא, הויא למחר בחזקת טומאה:<קטע סוף=רע"ב ז/>