ביאור:בדמייך חיי: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
שילוב ביאור האלמוני |
||
שורה 1:
בספר יחזקאל, פרק טז
כלומר, האל אומר לעם שבראותו אותו בראשונה, היה העם מתבוסס בדמו. האל בירך את העם, שמהדם הזה, בו הוא מתבוסס, ישאב את חיותו. ואכן, אחרי הברכה הזו שב האל לילדה/עם: רְבָבָה, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים: שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. (8) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה--וַתִּהְיִי-לִי.▼
אני לא מבין את הגבר הזה - נראה לכאורה שהוא חושב רק על עצמו: בפעם הראשונה שהוא רואה אותה ({{צ|תוכן=ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך}} טז 6) הוא לא מטפל בה אלא רק אומר לה {{צ|תוכן=בדמייך חיי}}; רק בפעם השניה שהוא רואה אותה ({{צ|תוכן=ואעבור עלייך והנה עתך עת דודים}} טז 8) הוא מטפל בה ולוקח אותה לאישה. נראה שבפעם הראשונה הוא עבר עליה כשהיא היתה ילדה קטנה ולא ראויה לנישואין, ולכן לא דאג לה ולא טיפל בה אלא רק אמר לה משהו והשאיר אותה בשדה מתבוססת בדמיה, ורק בפעם השניה - כשראה שהוא יכול כבר לקחת אותה לאישה - הוא טיפל בה כמו שצריך, רחץ אותה והלביש אותה. ואם הגבר מתנהג בצורה כל-כך אנוכית - אז מה הפלא שאחר-כך האישה בוגדת בו?!
===תשובה 1 / סיגליה===
[התשובה עדיין לא אושרה לפרסום...]
===תשובה 2 / אראל סגל===
בפרק כג מופיע משל מאד דומה {<font size="+0"><font size="+0">ההבדל היחיד הוא שבפרק טז יש ילדה אחת שמסמלת את ישראל, ובפרק כג יש שתי ילדות – ישראל ויהודה.</font> }</font> , ושם רואים שהילדה הזאת לא היתה כל-כך צנועה כשהיתה במצרים. בעצם היא היתה די פרוצה. ייתכן אפילו שהדם שבו היא התבוססה היה דם-הבתולים שלה שנשפך. ולכן כשהגבר ראה אותה הוא בכלל לא רצה לקחת אותה אלא אמר לה {{צ|תוכן=בדמייך חיי}} – אם את כל-כך פרוצה אז תמשיכי להתבוסס בדם. אבל בפעם השניה שהוא ראה אותה היא כבר היתה ראויה לנישואין, ואז הוא לקח אותה לאישה, בתקוה שבעקבות הנישואין היא תתבגר ותפסיק לזנות. עד כאן המשל.
הנמשל מתואר בפרק כ (8), שם כתוב על בנ"י: {{צ|תוכן=וימרו בי, ולא אבו לשמוע אלי, איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו, ואת גילולי מצריים לא עזבו}} וה' בהתחלה בכלל לא רצה לקחת אותם: {{צ|תוכן=ואומר לשפוך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם, בתוך ארץ מצרים}} {{צ|תוכן=.}} אבל אח"כ ה' שינה את דעתו: {{צ|תוכן=ואעש למען שמי, לבלתי החל לעיני הגויים אשר המה בתוכם... ואוציאם מארץ מצריים... ואתן להם את חוקותי, ואת משפטי הודעתי אותם}} ... {{צ|תוכן=}}
ע"פ מה שכתוב [[ביאור:דם בהמה לעומת דם חיה ועוף|בויקרא יז 7-5]] נראה שה' ציווה על בנ"י להקריב קרבנות שלמים (נדבה) כדי שלא יעבדו אלילים: ה' ידע עוד ממצרים שלבנ"י יש יצר-רע של עבודת-אלילים, ורצה לאפשר להם לממש את היצר הזה באופן טהור (כך כתב הרמב"ם), וזה גם-כן מתאים (אולי) למשל.
==מקורות==
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה במכתב וגם ב [http://www.tora.us.fm/tnk1/nvia/yxzqel/yx-16.html אתר הניווט בתנך] בתאריך 2000-01-01 00:00:00.
<noinclude>
==תגובות==
הילדה מסמלת את ירושלים, והגבר הוא אלוהים. שנאמר (פסוק 3): "כה אמר ה' אלוהים לירושלים". אלוהים אומר לעיר: וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם, הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. (6) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
▲כלומר, האל אומר לעם שבראותו אותו בראשונה, היה העם מתבוסס בדמו. האל בירך את העם, שמהדם הזה, בו הוא מתבוסס, ישאב את חיותו. ואכן, אחרי הברכה הזו שב האל לילדה/עם: רְבָבָה, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים: שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה.
(נוסף על ידי אלמוני)
[[קטגוריה:יחזקאל טז ו|בדמייך חיי]]
| |||