מטה אפרים אורח חיים תריג

<< | מטה אפרים · סימן תריג | >>

סימן תריג בטור ובשולחן ערוך

דין איסור רחיצה ביום כיפור, ודין המטיל מים או עשה צרכיו

סעיף א

אסור לרחוץ ביום הכיפורים, בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט או בצואה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. ומכל מקום צריך ליזהר שלא ירחוץ אלא מקום המטונף. ואם גופו מלוכלך בכמה מקומות, והוא טורח לרחוץ המקומות המטונפים כל אחד בפני עצמו, מותר ליכנס למים לרחוץ את כל גופו בפעם אחת בכדי להסיר הלכלוך שעליו. וכשרוחץ מחמת טינוף, יכוון שאינו להנאת רחיצה, רק להעביר הלכלוך:

סעיף ב

אם הזיע הרבה ורוצה לרחוץ להעביר הזיעה, מותר, כיון שאינה רחיצה של תענוג. ומי שאינו אסטניס ואין צריך לרחיצה זו כל כך, יש לו להחמיר שלא לרחוץ בשביל העברת הזיעה, כמו שאסור לסוך בשמן להעביר הזוהמא, כמבואר בסימן שאחר זה:

סעיף ג

נוטל אדם ידיו שחרית כדרכו בכל השנה ג' פעמים, אלא שצריך ליזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו. ולא יכוון להנאת רחיצה, רק להעביר הרוח רעה השורה על הידים. ופניו לא ירחץ כלל. ואפילו אם הוא אסטניס ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח פניו במים, נהגו להחמיר, ואפילו ברחיצת עינים שהוא קצת רפואה נהגו להחמיר. ולרפואה גמורה מותר לרחוץ במקום שאין איסור משום רפואה בשבת, על דרך שנתבאר בסימן שכ"ח. ואם פניו מלוכלכות קצת, או שיש לו לפלוף על גבי עינו, יכול ללחלח אצבעו במים ולרחוץ במקום הלכלוך או בכדי להעביר הלפלוף, רק יזהר שלא לרחוץ, רק מקום המלוכלך לבד [כן כתב הב"ח והביאו העט"ז]. ואסור לרחוץ פיו ביום הכיפורים, כמו שנתבאר בסימן תקס"ח, שאפילו בכל תענית ציבור אסור, ומכל שכן ביום הכיפורים. ואפילו לרחוץ את פיו בדבר שאין טוב לשתיה, כגון חומץ, אסור:

סעיף ד

אם הטיל מים, אף שלא שפשף הניצוצות, או עשה צרכיו אף על פי שלא קינח, מותר ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בכדי לומר אשר יצר בנקיון כפים. ומכל מקום בליל יום הכיפורים אחר התפילה, לכתחילה יש לו לקנח או לשפשף, שעל ידי זה הוא מותר ליטול עד סוף קשרי אצבעותיו, שהרי זה כמו שידיו מלוכלכות, ויוצא בזה ידי ספק. לפי שיש אומרים שבלא קינוח ושפשוף אין לו לרחוץ ביום הכיפורים בשביל אמירת אשר יצר, ודי לו כשיקנח בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי. ואף שאין נוהגין כן בכל השנה, ובכדי לומר אשר יצר נוטלין לידים במים דווקא, מכל מקום ביום הכיפורים שיש בו איסור רחיצה, שלא לצורך תפילה יש להחמיר בזה, ולכן יש לשפשף ולקנח. אבל בלילה קודם התפילה, וכן ביום שהוא עסוק כל היום בתפילות, אף לכתחילה מותר, ואין צריך לקנח ולשפשף, ומותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו:

סעיף ה

זה שאמרנו הוא בבית הכסא עראי. אבל אם נכנס לבית הכסא קבוע ועשה צרכיו, אף לכתחילה אין צריך לקנח ולשפשף, שהרי הנכנס לבית הכסא קבוע צריך ליטול ידיו מפני רוח רעה השורה עליהם, והרי זה כדין נטילת ידים שחרית. ומכל מקום אין לו ליטול ג' פעמים, כי אם פעם א' עד קשרי אצבעותיו. והנוהג בכל השנה ליטול ידיו אחר יציאתו מבית הכסא ג' פעמים, יכול ליטלו גם היום כדרכו; אבל מכל מקום לא יטול, רק עד קשרי אצבעותיו:

סעיף ו

אפילו אם קינח ושפשף, אין ליטול, רק עד קשרי אצבעותיו. ואם נתלכלכו ידיו על ידי הקינוח, והקינוח למעלה מקשרי אצבעותיו, רוחץ גם שם להעביר הלכלוך ואינו חושש. וכן מה שאמרנו שלא ליטול ידיו, רק פעם א' או ג' פעמים, על דרך שנתבאר בסעיף שלפני זה, לא נאמר, רק אם מתנקה מהלכלוך ברחיצה של פעם א' או ג' פעמים; אבל אם אין זה מספיק להעביר הלכלוך, שופך וחוזר ושופך כמה פעמים עד שיעביר הלכלוך, ואינו חושש. אך אם על ידי רחיצה פעם א' עתיד הלכלוך שיעבור על ידי שינגב ידיו במפה ויקנח היטב במפה את ידיו, אין לו לעשות רחיצה יותר מהצורך כלל:

סעיף ז

אם נכנס לבית הכסא קבוע ולא עשה צרכיו שם ויצא, לא יטול ידיו ביום הכיפורים אם נשארו נקיים כבתחילה, רק יש לו לנקותם בצרור או בכותל, לפי שהיה במקום המטונף, שמא נגע באיזה דבר ויצא מליבו. ואם ליבו תוהה עליו בשביל שאינו נוטל, רשאי הוא ליטול, כדי שיוכל להתפלל בדעה מיושבת:

סעיף ח

כהנים העולים לדוכן נוטלים ידיהם, אף על פי שהם טהורות, דכל רחיצה שאינו מכוון בה לתענוג מותרת ביום הכיפורים. ויש להם ליטול עד הפרק. ובמקומות שנוהגים שגם הלויים אשר יוצקים מים על ידי הכהנים הם נוטלין ידיהם תחילה, גם הלויים מותרים ליטול אף ביום הכיפורים:

סעיף ט

הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחצם במים, לפי שאין מתכוון לרחיצה של תענוג:

סעיף י

ההולך לבית המדרש, או להקביל פני אביו או פני רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, או לצרכי מצוה, יכול לעבור במים עד צוארו בין בהליכה בין בחזירה, ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו. והוא שלא יהיו המים רדופים; שאם היו רדופים, שוטפים והולכים בחוזק, אף בחול אסור מפני הסכנה, אפילו אם אינם מגיעים אלא עד המתנים:

סעיף יא

כשהולך לקבל פני חכם, שהתרנו, דווקא אם הוא גדול ממנו בחכמה; אבל אם הם שווים, אסור. וכן הרב אסור לעבור במים לילך אצל תלמידו. ואם אי אפשר לתלמידו לבוא אצלו, והתלמיד צריך לרב לשאול ממנו, מותר להרב לילך אצלו:

סעיף יב

זה שאמרנו שמותר לעבור במים, לא אמרו אלא לעבור בגופו במים בפני עצמו; אבל לעבור בספינה קטנה אסור, אפילו אם אינו יהודי הוא מוליכה והוא בעניין שאין צריך לעשות מלאכה אסורה, אפילו הכי אסור. ומכל שכן שאסור לשוט ממש בלא ספינה (עיין בא"ר כאן ובסימן רמח):

סעיף יג

ההולך לשמור פירותיו, מותר לעבור במים בהליכה משום הפסד ממון, אבל לא בחזרה:

סעיף יד

כל זה שהתרנו לעבור במים לצורך מצוה או הפסד ממון, אין להתיר אלא כשאין לו דרך אחר. אבל אם יש לו דרך אחר, שיוכל להקיף ביבשה, אף על פי שיצטרך להרבות בהילוך יותר, יש לו לילך דרך יבשה וירבה בהילוך, מלילך דרך הנהר שיש בו משום איסור רחיצה. וגם יש לחוש שיטבלו בגדיו במים, וקרוב הדבר שיבוא לידי סחיטה:

סעיף טו

אסור להצטנן בטיט לח, אם הוא טופח על מנת להטפיח (רוצה לומר, שהטיט לח כל כך עד כשמניחין אותו על דבר אחר הוא מתלחלח מכחו). ואסור להצטנן בכלים שיש בהם מים, ואפילו חסרים, שאין לחוש שישפך מהם על ידיו; בין של חרס, בין של כסף ומיני כלי מתכות. ואם הכלים ריקים, מותר. ויש להחמיר בכלי חרס אפילו ריקים, וכן בפירות:

סעיף טז

אסור לשרות מפה מבעוד יום ולעשותה כמין כלים נגובים ולהצטנן בה ביום הכיפורים, שמא לא תינגב יפה ויבוא לידי סחיטה. אבל מותר לקנח ידיו במפה בערב יום כיפור, ולמחר מעבירה על גבי עיניו, שבזה אין חשש סחיטה:

סעיף יז

כלה כל שלשים יום משנשאת, תרחץ פניה ביום הכיפורים, כדי שלא תתגנה על בעלה:

סעיף יח

מי שראה קרי ביום הכיפורים, אם הוא לח, מקנחו במפה ודיו. ואם יבש הוא, או שנתלכלך, רוחץ המקומות המלוכלכים בו לבד ומתפלל. ואסור לרחוץ גופו או לטבול, וכן לשפוך על גופו תשעה קבים, אף על פי שבשאר הימים הוא רגיל בכך לטבול לקריו או לשפוך תשעה קבין, מכל מקום אסור לעשות כן ביום הכיפורים:

סעיף יט

אם הגיע זמן טבילה של אשה בליל יום הכיפורים, אסורה לטבול. אבל אם הגיע זמן לבישת לבנים ביום הכיפורים, וצריכה לרחוץ מעט קודם לבישה בין ירכותיה בחמין שהוחמו מערב יום כיפור, מותרת. גם לא תרחץ בבגד כי אם ביד, שלא תבוא לידי סחיטה: