מטה אפרים אורח חיים תרטז
סימן תרטז בטור ובשולחן ערוך
סעיף א
עריכההילדים שאין צריכין להתענות, כאשר יתבאר לפנינו, מותר להאכילם בידיים אם אין הקטן יכול ליטול בעצמו, כמו שנתבאר לעיל סוף סימן תרי"ב. ורחיצה וסיכה אין רשאי בעצמו בידיו אפילו בצונן, לפי שגם הוא נהנה מן הרחיצה וסיכה. אבל על ידי כלי מותר, כגון לשפוך עליהם מים או שמן מתוך כלי, מותר; ומכל שכן שמותר ליצוק מים או שמן לתוך כלי, והם רוחצים בעצמם. אבל לרחוץ התינוק בחמים אסור לעשות בעצמו, כי אם על ידי אינו יהודי, כשהוחמו אתמול ועדיין הם חמין; אבל לצוות לו להכין ולהחם חמין לצורך רחיצת התינוק, אסור:
סעיף ב
עריכהאף הילדים שאין צריכים להתענות, אסור לנעול להם סנדל, לפי שאין חוששין כל כך אם לא ינעלו [רצוני לומר, לפי שילדים רגילים בלאו הכי לילך לפעמים יחף בלי מנעלים; וכיון שלא יצר צעדם בלכתם בלי מנעלים, אין לנעול להם היום, וטוב לחנכם בזה]. וכן במקום שאין רגילים הילדים ברחיצה וסיכה, יש לחנכם בזה, שלא ירחצו או יסוכו ביום, בין על ידי כלי בין על ידי אינו יהודי; ואפילו פחות מבן תשע. ובמקום שדרכם לרחוץ הילדים או לסוכם, אף על פי כן, יותר מבן תשע, שמחנכין אותם באכילה כמו שיתבאר, יש לחנך אותם גם ברחיצה וסיכה, שלא ירחצו כלל:
סעיף ג
עריכההחיוב מן התורה להתענות ביום הכיפורים הוא משהגיע לכלל גדלות, דהיינו הזכרים בני שלש עשרה שנים ויום אחד, והנקבה בת שתים עשרה שנה ויום אחד; אם הביאו שתי שערות, הרי הם כגדולים לכל המצוות ומחוייבים להתענות ולהשלים מן התורה. ואם לא הביאו שתי שערות, אפילו בדקו אותם קודם שהגיעו שני גדלות ונמצאו שערות, והם חשובים שומא, ושוב אחר שני גדלות בדקו ומצאו אותם שערות עצמן, שאז פטורין מן התורה, מכל מקום מחוייבים להתענות ולהשלים מדברי סופרים. ואם הילד הוא רך וכחוש, יש להקל שאין צריך להשלים. אבל אם לא בדקו קודם הפרק, רק אחר כך, ולא נמצא שערות, בעניין שיש לחוש שמא הביאו שערות בזמן גדלות ונשרו, אז אפילו ברך וכחוש אין להקל, וצריך להשלים; אם לא שיש לחוש שמחמת כחישותו מזיק לו התענית, שיבוא לידי סכנה חס ושלום. ויש לשאול את פי רופא נאמן, כמו שנתבאר בסימן תרי"ח, והכל לפי ראות עיני המורה. ובשאר תענית אין להחמיר כשאין רואין שתי שערות מחשש שמא נשרו, שאין חיוב להתענות בהם אלא מדברי סופרים, שמקילין בספיקא:
סעיף ד
עריכהמי שנולד ביום הכיפורים, כשימלא לו שלש עשרה שנים והביא שתי שערות – מחוייב להתענות ביום הכיפורים מן התורה. ואפילו נולד בין השמשות שבין יום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים, מחוייב להתענות ולהשלים. ואם לא הביא שתי שערות, והוא רך וכחוש או חולה קצת, יש להקל שלא ישלים:
סעיף ה
עריכהקטן הבריא בן תשע שנים שלמות ובן עשר שלמות, מחנכין אותו לשעות. כיצד? היה רגיל לאכול בשתי שעות, מאכילין אותו בשלוש; היה רגיל לאכול בשלוש, מאכילין אותו בארבע. לפי כח הבן, מוסיפין אותו לענות בשעות. והוא הדין לקטנה הבריאה, מחנכין אותה מבת שמונה שנים ואילך. ויש אומרים דגם לעניין חינוך זה של תענית שעות, הזכרים והנקבות שווים (עיין בדברי הרא"ש, שמחלק בין זכר לנקבה לשעות החינוך. ובפרקי משניות להרמב"ם כתב שהם שווים. וכעת אין בידי הרמב"ם והטור ושאר אחרונים לעיין על בוריו של דברים הללו). וקטן שהוא פחות מבן תשע, אין מענין אותו ביום הכיפורים, כדי שלא יבוא לידי סכנה; אפילו אם רוצה להחמיר על עצמו, מוחין בידו. ואפילו נקבה אין להניחה להתענות פחותה מבת תשע (כן נראה לעניות דעתי, שהרי דעת הרמב"ם דנקבות וזכרים שווים בזה; ובזה, שהטעם משום סכנה, פשיטא דבמלתא דרבנן, ובפרט בחשש סכנה, יש לילך להקל):
סעיף ו
עריכהחיוב זה שאמרו שחייבים לחנך התינוקות, לא חייבו אלא את האב, שמחוייב לחנך בנו ובתו; אבל האם, אין [עליה] חיוב לחנכם, ואם נוטלין מעצמם אינה מחוייבת ליטול מידם ולהפרישם. אבל אסור להאם להאכיל אותם בידיים, כשהגיעו לכלל שנים שהדין נותן שצריך לחנכם; וכן אחר אסור ליתן להם בידיים. ואם האם רוצה להחמיר לעצמה ולהפרישם, הרי זו משובחת:
סעיף ז
עריכהבן אחת עשרה, בין זכר בין נקבה, יש אומרים שצריכים להשלים מדברי סופרים, ויש חולקין. ובזמן הזה סומכין על המקילין: