קבצים מכתב יד קדשו כרך ב – מחברות קטנות – בויסק ב

מחברות קטנות – בויסק ב

(בין השנים תרנ"ה – תרס"ד)

ב"ה

א.

חיבור ענינים רחוקים על ידי אמצעיים תלוי באיכות הכח של האמצעיים וקלות התפשטותם. למשל, האויר פועל ממקום למקום, על כן נגועי חולי שבמקום אחד פועלים על מקומות רחוקים בהמשך זמנים. וכן לטובה, טהרת האויר ודאי פועל גם כן טובה במרחק לפי ערך. הדעת נותנת שהשלימות הרוחני יהי' פועל בכל מרחב המציאות פעולותיו כפי ענינו ולא יפסיקהו מקום. על כן רשעים מאבדים את העולם בכללו, וצדיקים מקיימים אותו בכללו.

ב.

במצות יש להשיג טעמים מצד כנסת ישראל, חוזק הלאומיות הכללית של ישראל, וגם כן חוזק הרוחניות ודעת אלקים בכלל. שורש העבודה בנקודתה הפנימית הוא באמת דעת אלקים, וההרחבה לזה טבוע בלאומיותם של ישראל. תכלית ישראל לעצמם מצד איכותם נשגב יותר מתכלית הכללי של שלימות כל המין האנושי. על כן אשת חיל עטרת בעלה, וכנסת ישראל עולה למעלה מתפארת ישראל.

ג.

תחילת ההדרכה צריכה להיות בדורנו, שראוי לכל אדם לשמור דתו, שבזה נכלל גם כן כבוד אומתו והשלמתה המוסרית, ואחר כך על ידי הרגל ודעת ידע להשכיל ערכה של דתו, במה היא מתעלה מדתות אחרות, ובאשר הוא יהודי ישכיל רב יתרון קדושת דתנו הקדושה ואלקיותה הנשגבה. ראי' לדבר, שהרי הנביא, בהיות ישראל במדרגה ירודה במצב המוסרי, אמר עברו איי כתיים וראו, וקדר שלחו והתבוננו מאד, ההימיר גוי אלהים.

ד.

לפעמים יראי ד' הם חלושי כח בגוף ובנפש, והסיבה היא מפני שלא נטהרו משיבושי ציורים בדעת אלקים, על כן הציורים שהם הפך טבע האמת הם מחלישים את הנפש, אם לא מי שהוא רחוק מהרגש כלל צד ההיפוך שבהם, והם עע"ר, אבל הקרובים אל ד', בעמק נפשם כבר נרשם הכנה להשגת אמת, על כן הם נחלשים מסבת ציורים ההפכיים. על כן כל זמן שיתבררו להם יותר דרכי ד' וציורי האמת בדעת האלקים, יתאמצו, ועל זה אמרו חז"ל חש בראשו יעסוק בתורה וכו'. אמנם פורקי עול מתוך שאינם מסתכלים כלל בדעת אלקים, אין להם ציורים הפוכים, כי אם הם משוללי כל ציור. אמנם אין בזה עליהם מעלה נגד יראי ד' הסובלים, כי הם מתוך שיושבים בחושך יהי' ד' אור להם, כי יזכו על כל פנים להאיר באור ד', וחשכת הציורים המוטעים יסורו. אבל אותם שפועל ד' לא יביטו נאמר ורשעים בחושך ידמו, כי לא בכח יגבר איש, משמע שיש צד כח נוסף מצד החושך, אבל לא בזה יגבר איש כי אם זרח בחושך אור לישרים וגו'.

ה.

היכולת המוחלט האלקי ראוי להבין שאין מעצור בידו ית' להמציא כל מיני סיבות שבעולם להפיק התכלית הראוי, ואחד מהתכליות הנשגבות הוא לעזור בוטחים בו, כדי שיתחזקו כוחות המוסריות האנושיות שמתרוממות על ידי הבטחון השלם. אמנם רק היכולת של המצאת הסיבות המופלאות וסידורן, זוהי יכולת של חכמה ושלימות, אבל יכולת מצויירת מאין סבה וסידור אינה כי אם יכולת מקרית, שאין מציירים בה שלימות אמיתית. על כן אי אפשר שיהיו ניסים רבים ומתמידים בעולם, שזה הי' מורה על יכולת מבלי סדר, כי גם הניסים יש להם סדר קבוע ובחכמה נערכים כפי מצב התפתחות הרוחניות הבאה על ידם. על כן הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, כאילו מעשה הבריאה כולם בלא סידור והזמנת סיבות נאותות, ואם כן אי' החכמה שהיא צד השלימות שביכולת.

ו.

עומק דעת אלקים תורה לשלול שאלת שינוי מכלל צד הבריאה, כי הפעולה אינה כלל שינוי, כי באמת גם התנועה אינה שינוי, כי היא עצם החיים בגשמים, ואם כן הפעולה בכלל היא עצם השלימות והחיים ואינה שינוי כלל, אדרבה המניעה והשלילה מפעולה הי' שינוי בלתי מצוייר כלל. על כן אי אפשר כלל לאמר שהי' זמן שלילת פעולה בחק השם יתעלה, כי אם תמיד פועל לפי מדת שלימותו. אנחנו מרגישים את ההוה, מפני שהגיע אלינו אור חסדו בזה האופן של הציור הזמני, והרגשת השינוי אינו כי אם לערכנו, אבל לגבי' ית' הוא שלימות החיים האמיתיים. חי העולם.

ז.

מצד ראשית הפעולות, מצד האלהות, אין להבחין צד רצון או הכרח טבעי בחקו, רישא דלא אתידע. אבל ברור כי הנמשך להשגתינו הוא בערך המשלים את כל צדדינו המוסריות ביחוד, ובהשגת היחש אל הרצון יש לנו יסוד לכל שלימות, על כן היחש של האלהות לשכלינו ומעשינו ופעולותינו והנהגתינו הוא יחש של רצון. על כן בטחון ותפילה וכל דרכי מוסר היוצאים מרצון, כעבודה אהבה וכיוצא בזה, יש להם מקום חזק במציאות בכל אופן. ואם יתכן שיש צד שלימות שהוא למעלה מציור רצון, הוא דבר אשר לא לאדם ניתן להשיג, כי הוא נוגע להשגת עצמותו ית', שאין דרך לזה בחק נברא. ואולי כטבע כל חסרון שמוליד השתדלות, זאת ההעלמה היא סבת תנועת החיים. אמנם נראה שורש הרצון הוא צד השלם באמת, וכל צד של הכרח אינו שלם, על כן אי אפשר כלל לשם הכרח להמצא, כי אם רצון כל הרצונות, נעלה מכל מה שאנו יכולים לתאר ברצון.

ח.

אם יחשב אדם שיוכל להשיג כל האמתיות, יתעצב בהשגה, כי יכבד עליו שלא הגיע לתכליתו, והעצבון הוא נגד טבע השלימות. אמנם בהיותו מחליט כי ההגעה להאמתיות אי אפשר לו בהחלט, כי אם ציור היותר נאות לפי חוקו, אם כן כל שלימותו הוא עסק הדרישה, על כן הוא תמיד בטוב לבב. אלא שבמדה היותר גבוהה יש ציור לשמחה ומנוחה עם הציור שיש אפשר להגיע להשגה, והוא בהבנה שגם האיחור והכבדות והמניעה שעומד לשעה, הכל מכוון לשלימות בסוף, ואם כן כשם שההשגה היא שלימות מוחלטת בשעתה, כך מניעתה בזמן המניעה טובה מוחלטת, אלא שלטובת מניעת ההשגה אין ציור בהשתדלות כי אם להיפך, להשתדל בהשגה, וכל מה שלמעלה מגבול היכולת הוא צד הטובה שראוי לעמוד בה בשמחה. וזה מבֹא לענוה על פי אמת.

ט.

לפעמים תמצא אדם שמפני בחירתו, דעותיו, או חינוכו ומנהגיו, כבש את שאיפות החמדות הגסות הנהוגות ברוב בני אדם, ומפני כך אין לו שאיפות של התפשטות החיים, כעשות קנין רב וכבוד וחירות וכיוצא בזה, אך מפני שלא הקים שאיפות גבוהות ראויות לנהל את כל אנושיותו, על כן הנהו נופל בבהמות, ובכל מגעו בעניני החושים יעבור על המדה, ותשפילהו נפשו בהנהגה כזאת. אבל מתוך שלא הקים טכסיס שלם לרע כי אם במקרה, הוא נח להיות מתוקן. אמנם יאכל ישתה וכיוצא בזה יותר מן המדה, אבל ירגיש כי אינו בדרך הנכונה, ויעמוד לסוף על דרך הנכון. אמנם המתקשר עם שאיפות רוחניות שהן היפך התכלית, הוא נלכד בפח שקשה להשיבו, כי אם באור גדול של אור דעת ד' להזריח בנפשו, אז יוכל להשתמש בכוחות הרעות גם כן לטובה רבה וכח רב.

י.

אמנם נראה שאין לאדם כח להיות נקשר למעלה ממעלת רצון בחק האלקות, אף על פי שאין סוף הוא נשגב ונעלה מרצון מכל מקום כתר נקרא רעוא ונקרא גם כן אין סוף, שזה תכלית השגת האדם בדרך כללות על כל פנים שמועילו להטבתו האמיתית, וביותר נשגב אין לו כלל ציור. על כן כל ציורי העבודות, אהבה ויראה ובטחון, וכל רגש לב אמת, יהי' רק במעלת הרצון, ונאמר חיים ברצונו.

יא.

חובתנו בדורנו לרדת לסוף דעת הכפירה לכל צדדיה ולהראות דפיה, ולא להתבהל כלל, כי ד' אלוקינו אתנו, והאמת נר לרגלינו. מכיון שניטל ארס הכפירה, שאפילו לפי דיעותיהם הנלוזות אינם רשאים להתפרק מחובת גופי תורה, שוב בנקל יהי' להכניס גם את הסוררים לגבול האמונה השלימה.

יב.

ראוי להשכיל כי פריקת עול התורה והמצות הוא חורבן לאומה, חלילה, כי הלא בהתבטל מהכלל תורה ומצות מתבטלים ארחות האומה, וכל פורק עול פרטי הוא פועל על הכלל, ופריקת עול בצנעה גורמת לפרהסיא. על כן אפילו רק מצד המבט הלאומי לבדו ראוי לאיתן התורה והמצות כולן. ובפרט שמבט זה הוא מחובר מיד עם יראת ד', שהרי חובת כל איש ישר להאמין שכל פועל רע יענש, ופועל טוב ישולם על פי פעלו לטובה, אלא שאין האדם מרגיש בנקל ערך הרע שיש בעבירות הדת דבין אדם למקום והטוב המגיע מקיומם. אבל בהכיר ערך יתרון הלאומיות, ואיך היא מתחזקת לעד רק על ידי שמירת התורה הקדושה ומתחלשת בביטולה חלילה, יכיר ממילא ששמירת כל פרט כהלכתו עבודת ד' היא, ויש עלי' שכר טוב, ועבירת כל דבר פרטי יש עלי' עונש. אם כן כבר עולה בידו על ידי הלאומי רגשי דת, שהוא ציור קרבת אלקים על דרך השכר והעונש.

יג.

ראה תאנה בכורה אמר במי שאפגע בו תחלה אתננה לו – הוא חסיד שוטה (סוטה ירו' פ' היה נוטל ה"ד). והיינו מוסריות של כפי' יותר מדאי, רק כאילו הי' הדרך הישר דוקא נגד רצונו הטבעי של האדם.

יד.

דמות יונה שמצאו להכותים בראש הר גריזים, היינו כנסת ישראל נמשלת ליונה, וזוהי עבודת הלאומיות דכלל ישראל, שהיא תכלית העבודה האלהית, והם אם שהשתתפו במצות מצד אמונה ותכלית אושר נפשי פרטי, אבל לא השתתפו כלל בלאומיות של ישראל, ודומה שבראש הר גריזים יש להם ענין לאומי בפני עצמם, דוגמת כנסת ישראל שנמשלה ליונה על ידי מצות, הכא נמי קובעים להם לאומיות נפרדה, על כן אינם נכנסים כלל בכלל עצם גוי אחד, והם כנכרים לכל דבר. ובירושלמי סוף פרק כהן גדול דסנהדרין – חד כותי פגע ברב חזקי' אמר ליה שום תשים, מעצמך, לא אשים. משמע שלא הי' מודה בלאומיות של ישראל ובטל ענין המלוכה של תוקף העם, ומפני שהי' כותי, וכדרכם.

טו.

פרשת דרכים זה תלמיד חכם דסלקא לי' שמעתתא אליבא דהלכתא. כל שמעתתא לפי ערכה היא פרשת דרכים, להציל מכל מכשול המכוון כנגדה, ומי שסלקו אליבא דהלכתא לי' כל שאלות החיים והדיעות, הוא ניצל מכל מיני פגעים שבאו לו, ומתוך הפרט יודע הכלל. כח, פועל ושכל, הם יסודי השלימות, על כן תלמיד חכם וירא חטא ניצל בכח, ויום המות בפועל, דסלקא לי' שמעתתא אליבא דהלכתא בשכל.

טז.

מורטים פסול בעוף, ירושלמי מגילה פ"א הי"א. וצ"ע שלא הביאו הרמב"ם בה' אי' מזבח.

יז.

אין כה"ג מתמנה להיות כה"ג עד שנעשה סגן, פ' א"ל הממונה ה"ח. ונראה שלא הביא הרמב"ם ד"ז וצ"ע. גם צ"ע מדין דשקלים פ"ז ה"ג – בו ביום נתקרב לעבודה בו ביום נתמנה מקריב שתים, דנראה שלא הי' סגן.

יח.

ערבה מותר להניף לחולה בשבת. משמע דמיירי בערבה של מצוה, ואע"ג דאסור בהנאה, כדאמר לעיל בסוגיא, מ"מ לחולה מותר. משמע דכל דבר שהוקצה להנאת מצוה מותר לחולה, ומכאן סמך גדול לד' הפוסקים דנר ביהכ"נ מותר להדליק ממנו לחולה.

יט.

איסור עריות הקרובות פועל על טבע האהבה האנושית, שתהי' ראוי' להתפתח מצד מעלת הרוח והכח המוסרי שבאדם. והנה אהבת המשפחה היא ראש הקולטורא, על כן צריך שלא תחשך באהבה חומרית, ועל ידי היתר הקרובות הי' אהבת המשפחה מובלע בתאוה החומרית, ולבד מה שהי' חסר כח המשלים של אהבת המשפחה לחציו של כל מין, הי' גם מוליד שנאה למין השוה, מנשים לנשים ומאנשים לאנשים, עד שהי' מביא את האנושיות לידי שקיעה גדולה ומניעת הצדק האלקי.

כ.

כמה איסורי תורה ישנם, שרק על ידי מעלת הרוח של ישראל ירגישו בתקנתם, ובהעדרם ירגישו הקלקול, אבל העמים שדי להם התפתחות טבעית קרובה לא ירגישו ריוח ולא הפסד. על כן רק אותנו קידש יתברך שמו במצותיו.

כא.

מצות פריה ורביה מורה על ההכרה האמתית שהעולם נוצר לתכלית טוב והגון ומעולה, על כן ראוי להרבותו ולישבו, ולהוציא מדעת הכופרים המתקשרים אל הרע והמקרה, שהם מצטערים על המציאות. אמנם כדי להבין שתכלית הבריאה בטובה לא תצא כי אם לפי גודל הצדק שימצא במין האנושי, אבל המציאות האנושית לפי ההדרכה החומרית אינה ראוי' להיות שואף לה, על כן היא מיוחדת לישראל ולא לבני נח, שהם די להם להתנהג כטבעם, ואם יבדל אדם רע מתכונתו מהרבות כיוצא בו בעולם, אין הפסד לכלל המציאות בזה, כי רק פרי הטוב הוא התכלית המכוון.

כב.

במקום האמת והיושר האמיתי אין קץ לחמדת היופי וגדלה, אמנם במקום שהאמת כהה צריכה היופי להיות מוגדרת שלא להמשך אחרי' הרבה, כי אוי לו למי שנמשך אחרי יופי עיניו נגד השכל והיושר האמיתי. על כן בתור תולדה לעבודה זרה הוזהרנו מעשיית פסל דאדם ביחוד, להגביל היופי. אמנם להורות שבמקום הצדק האמיתי אין שום כיעור בעולם נמצא, כי אמתת המציאות הוא הוד והדר, על כן בית המקדש הוא נויו של עולם ובו הותרו כרובים, ועוד כמער איש ולויות, בדרך היותר קיצוני של הצטיירות המציאות מאין יחש למפורסמות, כי אם להאמת בעצמה, מפני גבהות השכל והבהקת הצדק שבבית המקדש, עד שהיו הוגים את השם באותיותיו, להורות על אמתת ההשגה, על כן שמה תמצא היופי כל הרחבתה.

כג.

הלאומיות היא מלאה מוסר ומביאה לכל דרך טוב ליחיד, על כן הוא סייג של השלימות. אבל אפשר לאומה שלימה שתרשיע דרכי', על כן צריך השלימות של עולם הבא להיות עקרי. על כן המינים קלקלו באמרם אין עולם אלא אחד, ובשעה שבית המקדש הי' קיים וחסן הלאומי עומד מכל מקום, תקנו מן העולם עד העולם.

כד.

שנה בשנה, מלמד שהבכור נאכל לשני ימים ושני שנים, עבידא שוחטו בער"ה ואוכלו בער"ה ור"ה (ר"ה פ"א ה"א). משמע דשנה בשנה מובן על שנה של עולם, אבל אין לומר על שנתו, דצריך שיאכל אותו בתוך שנה שלו, ולא עקר קרא מפשטו. וניחא בזה דלא תקשי שמא קאי על אחר שנה דשעות כיון שפוסלות בקדשים, כמו שהק' חכם אחד. ואף דבכור נמנה להרצאה ולא שייך שעות, מ"מ בירושלמי אי' ג"כ דעה שנמנה משנולד. אלא דבלאה"כ צ"ל דמריבוי ידעי', שהרי הלילה הוא בשני', ונאמר דנאכל ליום ולילה, א"ו דיש בזה איזה ריבוי יוצא מכלל, ונוהג בדין קדשים, וע"כ נאכל לב' ימים שמדה זו נוהגת בקדשים, ואין יוצא מתוך אכילה של שנה שלו. וכ"ה בסוגיאן סוף הלכה זו משעת לידתו את מונה לו, דלא כבבלי, וחזרה קו' הנ"ל, ומיושב כדברינו דקאי על שנה של עולם.

כה.

קטן לאביו לא כן אר"א בש"ר יוסי בר נהורא כל שאמרו בקטן כדי לחנכו כו'. מכאן משמע דאין חיוב בקטן כלל מצד עצמו כשי' רש"י פ' שלשה שאכלו (ירו' ר"ה פ"ג בסופו).

כו.

ברכות פ"ו – מתני' עד שלא ילמדו סעודת מלכים. משמע שבימים האחרונים התחילו לחיות ביותר גדולה.

כז.

השותה מי דקרים אומר ברוך שברא מי רפואות. צ"ע למה השמיטוהו הפוסקים, כיון דלא מצינו היפך בגמ'. ואולי סמכו ע"מ דאי' בפרקין בבבלי כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי משמע בלא הנאה לא. מיהו יש לדחות דקאי על ברכה דנהנין, אבל ברכת הרפואה לעולם ראוי לברך.

כח.

א"ל כמה דאנא יהיב דעתי מפקייתך ידי חובתך בברכה, כן את הב דעתך מפקי ידי חובתי באמן, שם פ' שלשה שאכלו. משמע דאמן חובה הוא לצאת בו למברך מן השומע, ומובן מה שע"י שאין בית הבליעה פנוי אין מברך א' לכולם, וי"ל דלא יענו אמן. אע"ג דבדיעבד יצא בלא עניית אמן, י"ל דמ"מ יחסר אמן מהמוציא אותם, ג"כ י"ל דראוי בעי'.

כט.

פ' אלו דברים – הכא בלוע במפה הוא. משמע ואינו מטמא, מכאן נראה דה"ה לענין נט"י לסעודה ביש משקה בלוע מידים.

ל.

אמר לון בי בעיתו לקיימא מתניתא (ר"י אמר למבקריו לאחר ג' ימים, משום שהרחוקים נכנסי' לאחר ג' ימים, שאין ראוי לקיים דבר זה בו, משום שראוי להחשב כקרובים לו). ירו' פאה פ"ג ה"ז.

לא.

עכבר הפורח אינו בכלל עכבר לענין טומאה. וראי' מירושלמי נדרים פ' ד' וליתני עכבר פורח באויר, לענין נדרי הבאי עיי"ש.

לב.

הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתם מקולקלת. ובגמ' דילן יפה, וצ"ל שהוא בל' סגי נהור, וכן כהן שדעתו יפה שורפה חי', שם.

לג.

עד בלי די, דיינו ברכות, תענית פ"ג ה"ט. וניחא מה שמקשים דדי אינו מוצא השפה, ומהו עד שיבלו שפתותיכם, אמנם סמך על ברכה, שאמירת די לבד אינו מציין מה, אבל באמרו ברכות יציין הדי המרובה, ובומ"ף משפתים.

לד.

אבא בר בא יהיב לשמואל ברי' פריטן דיהא פליג למסכנא, נפיק ואשכח חד מסכן אכיל בשר ושתי חמר, עאל ואמר קומי אבוי, א"ל הב לי' יתיר דנפשי' מרתי', פאה פ"ח ה"ח. אדונתו, כלו' ברשות לבו הוא, ולא כהמפרש.

לה.

תורת חיים. התורה מנהלת דרכי האדם גם בחיי עולם הזה. כהנים נקבעו להורות דרכי התורה. לו היו מטמאים למתים, היו מביעים הדרכות של מאיסה בעולם הזה, והוא שלא כתורה. על כן לנפש לא יטמא.

לו.

התורה נקראת משל הקדמוני. ערך הנמשל עמוק מהמשל. כן יתבארו לעתיד טעמי תורה, ויובן שכל מדענו בתורה הי' על ערך משל. בזמן הזה הדמיון לאירוסין, כלה בבית אביה, בעלי. המושג של כל עבודת ד' אי אפשר להתכנס כי אם בענין מציאות חן, הבן תכלית הפעולה. לעתיד לבא ככלה בבית חמיה, אשת חיל פועלת בעסקי הבית לתועלת, חכמת נשים בנתה ביתה. על כן במשלי, לעומת לימוד המשל בערך תורה בהבנתה בזמן הזה, כשהשלים לעלות על ערך יותר נעלה, אשת חיל, וסיפר שבחי דאשת חיל. שיר השירים שנעשה לעומתו, שם הדברים – כלה, יופי וחן, נאוו לחייך בתורים. מיהו לעולם יש מסוג היופי, שההשערה תהי' לעולם עולה על המושג, יען כי אין קץ לשלימות. על כן עתידין ישראל לומר בכל יום שיר חדש, וכמשוש חתן על כלה לא יופסק גם בהיות מעלת אשת חיל בכל פרטיה הממשיות כבר בפועל.

לז.

מצות כיסוי הצואה והערוה תלמדנו כי אמנם כל ציורי החיים ראוי להרחיבם, אפילו בספורים וציורים, להרחיב את הדעת והענג הרוחני באדם וללמדהו את החיים לכל צדדיו באופן בולט, אמנם הצדדים המכוערים שבחיים, בין המכוערים מצד הטבע בין המכוערים מצד מצב המוסר של האדם, אותם צריך לכסות, וכֹסה קלון ערום. והמרחיבים את הדברים בכל דקדוקי החיים גם באופנים המכוערים, הם מסלקים את ההוד האלהי מלבבות רואיהם וקוראיהם, ועוברים על האזהרה הרבתי והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר.

לח.

מלך, נשיא – ב' תוארים למלך. העם צריך מנהיג להם בעצה, מלך בהמלכה, מלכי ישפר – עצה. אמנם בהיות מצב העם במעלה רמה, יועציו מקרבו יצאו. אבל עדיין צריך נושא אל הכבוד הלאומי, נושא נזר, שבשעה שהנושא הנזר הוא רודה בלא צדק, לא הי' נסבל, אבל כשמולך בגאון ד' הוא שוה מאד לכבוד העם והדרו. על כן בתורה נאמר גם כן תואר נשיא למלך, ומיועד לעתיד, ודוד עבדי נשיא, לא נהי' צריכים לעצה כי כל בניך למודי ד', אבל נושא כבוד כלל האומה הוא חזון מרהיב נפש כשהוא בכל עזו והדרת קדשו.

לט.

או"ח תקפ"ד – בני אדם החבושין בבית האסורין אין מביאין אצלם ס"ת. צ"ע מקור הדין במרדכי ספ"ק דר"ה מירושלמי דכל אתר אמרת הולכין אצל ס"ת, דילמא רק היכא דאפשר, אבל היכי דאניסי כיון דא"א י"ל דזהו כבוד התורה שלא תתבטל המצוה. ואולי מיירי בבית האסורין דישראל, שהחיוב על ב"ד להוליכם ע"י שמירה אל הס"ת. אלא דפשטות הלשון לא משמע הכי.

מ.

תקפ"ה – אינו רואה מאותו שכר סי' ברכה. עי' ט"ז סק"ז בענין שכר שבת במקום מצוה, דמחלק דמצוה דשבת גופי' אין בה משום שכר שבת. ואולי י"ל דמתפלל כיון דכ' פוסקים דבשכר עדיף מבחנם, וי"ל ה"ה לתוקע דיכוין לבו, א"כ זהו גופא ענין המצוה דיקבל שכר, משו"ה שרי, אבל בשומר את הפרה לא מיבעיא למ"ד הרוצה מתנדב ואין הידור בשכר ודאי לא דמי, אלא אפי' למ"ד דוקא ע"י שכר מ"מ אפשר בהבלעה דחודש ושבת. אבל כאן דהמצוה היא לפי הנהוג להצריך מתפלל בנעימה דוקא ליו"ט, מכש"כ בתוקע, י"ל דחשיב יותר צורך היום מצד השכר עצמו.

מא.

מדברי הירושלמי פ"ק דביצה משמע דהך דינא דכל שתשמישו ביום מוליד ביום אינו כולל בעופות כיון שאפשר להם להיות ספני מארעא, ואפי' כשהוא מזכר, דלא כבבלי.

מב.

באגדת בראשית פי"ד ד' – עובדי' לא הזכיר לא שם אביו ולא שם מקומו, אלא שהי' גר. הקשה בעץ יוסף הרי חבקוק גם כן לא הזכיר שם אביו ושם מקומו, ועל פי דברי הזוהר דחבקוק הוא בן השונמית ניחא, דבאמת פרחה נשמתו ונשמה חדשה ניתה לו על ידי אלישע, ולא שייך כל כך לקרותו על פי האב על פי האמת.

מג.

שם אי' – אף על פי שהיו מתנבאים מפי הקב"ה, אילו היתה סנהדרין זזה הימנו לא הי' להתנבאות דבר חדש, שנביא צריך רשות בית דין. וצריך לומר דהא דכובש נבואתו חייב, היינו כשיש לו רשות מבית דין. וכן משמע מסוגיא דמגילה דפריך וחולדה באתרא דירמי' היכא מתנביא, ומתרץ קרובתו דירמי' היתה ולא קפיד עלה, משמע דבלא רשות אסור. וכן משמע נמי ממקרא מלא דאלדד ומידד.

מד.

דבר מחודש אמרי' בנזיר דס"ב, דמופלא סמוך לאיש אפילו למ"ד בישראל מדרבנן, בעכו"ם הוא מן התורה. הסבר הדבר הוא, דבישראל השיעורין הם מהלכה, ולא אזלי' בתר השיעור ההגיוני. אמנם בבן נח השיעור השכלי עיקר, כמו מפרכסת דאסורה לבן נח משום דגבול שלהם הוא מה שהשכל הפשוט מחייב, דהיינו תצא נפשה, ובישראל גבול התורה עיקר. הכא נמי מופלא סמוך לאיש כיון דאומר יודע אני לשם מה נדרתי ראוי להיות נדרו נדר, אלא דבישראל הגבלת התורה מעכבת שאינו איש, אבל בעכו"ם הולכים אחר השכל והוי מן התורה.

מה.

אלה תולדות נח נח. במדרש – מי שהוכפל שמו הוא צדיק גמור. הטעם – השם מורה על התכונה, והנה האדם הוא מורכב מרגש ושכל, ויש מי שהרגש שלו טוב וכל המעשים טובים שהרגש הטבעי יחייב הוא מוכן לעשות, אבל דבר שהרגש אינו מחייב אף על פי שהשכל והתורה מחייב לא ימהר לעשות, והרי זה אינו גמור בצדקו, ושמו נקרא רק פעם אחת. וכן יש מי ששכלו ישר, וכל מקום שהוא מרגיש בשכל חשבו יעשה, אבל אינו נמשך להרגש, אצלו חסרות כמה פעולות שהרגש מזרז להם, על כן נקרא גם כן שמו רק פעם אחת. אמנם מי שהשלים עצמו בב' שמותיו, ברגש ובשכל, והוא מוכן לעשות כל המעשים טובים, בין אותם שהרגש מחייבם בין אותם שהשכל והתורה מחייבים, הוא מוכן להיות ממולא בהרבה מעשים טובים. וזהו הכפלת השם שמורה על צדיק גדול.

ביקור חולים והחזקת תורה הם מצות שהא' היא שייכה להרגש, כמאמר המפורסם שנותנים בנקל לחולה מלחכם מפני שבטוחים על מניעת החכמה ואינם בטוחים על מניעת היראה.

מילואים

ד1.

קונוקוס, בעל מחשבות, ירושלמי פ' מי שאחזו.

יב1.

מחתך בשר מי יימר דשרי בנפל, ירושלמי פ' נושאין על האנוסה ה"ז.

יב2.

לר' יהודה, אביו ודאי ולא ספק, אמו ודאי ולא ספק, שם.

יב3.

ביום נשק – ביום שהקיץ נושק את החורף. ירו' פ' האשה שהלכה ה"ב.

יב4.

אין אדם רשאי לקח לו בהמה חיה ועוף אא"כ התקין להן מזונות, שם ה"ג.

יב5.

דשתק מתגר, ודמשתעי מספר (מונה מעות לשלם), שם ה"ט.

יב6.

חשודה היא לעשות כמה חללין כדי לעשות בני צרתה ממזרין, האשה בת' ה"ב.

יב7.

על רבי' אנא פליג, כש"כ עלוי, סוטה פ"א ה"א.

יג1.

תינוק שהוא עולה לחדשיו, זה שהוא גדול בתורה שלא בפרקו ומבזה גדולים ממנו, שם.

יג2.

אין קטן רשאי לישב עד שיאמר לו הגדול שב (כתובות פ"א ה"א).

יג3.

מכן לב"ד שהן ממנים זקנים בבתי משתיות שלהן, שם.

יז1.

מכיון שהוא מתמנה פרנס על הצבור הוא מתפלל ונענה, בתמי'. ירוש' תענית פ"א ה"ד. אלא מכיון שנתמנה פעה"צ ונמצא נאמן כדאי הוא, מצליא ומתעני.

יז2.

זכיי טבחא, מוזכר ירוש' מגילה פ"ד ה"א.

יז3.

שטר בירורין, קומפרומיסין. ירושלמי מ"ק פ"ג ה"ג.

---

פנקס מתוך הספר קבצים מכתב יד קדשו כרך ב