מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק נד

<< · מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק ג · פרק נד

פרק נד

שם חכמה נופל בלשון העברי על ארבעה דברים. הוא נופל על השגת האמיתות אשר תכלית כונתם - השגתו יתברך- אמר "והחכמה מאין תמצא וגומר" ואמר "אם תבקשנה ככסף וגומר" - וזה הרבה. ונופל על ידיעת המלאכות איזו מלאכה שתהיה "וכל חכם לב בכם" "וכל אשה חכמת לב". ונופל על קנות מעלות המדות "וזקניו יחכם" "בישישים חכמה" - כי הדבר שיקנה האדם בזקנה לבד הוא ההכנה לקבל מעלות המדות. ונופל על הערמה והתחבולה "הבה נתחכמה לו"; ולפי זה הענין אמר "ויקח משם אשה חכמה"; - רצונו לומר בעלת ערמה ותחבולה; ומזה הענין - "חכמים המה להרע"; ואפשר שיהיה ענין חכמה בלשון העברי מורה על הערמהב ושימוש המחשבה. ופעמים תהיה הערמה ההיא וההתחכמות - לקנות מעלות שכליות או לקנות מעלות מדות או ללמוד מלאכת מעשה או תהיה ברעות ובמדות מגונות. הנה התבאר שחכם יאמר לבעל המעלות השכליות ולבעל מעלות המידות ולכל בעל מלאכת מעשה ולבעל תחבולות במעשים מגונים וברעות:

ולפי זה הבאור יהיה החכם בכל התורה על אמיתתה נקרא חכם משני פנים מצד מה שכללה התורה מהמעלות השכליות ומצד מה שכללה ממעלות המדות. אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר - החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא וגומר?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה - כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד - רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר - אמרו ז"ל על משה רבנו "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" - אמרו "ולא ממשה" - כי הוא רוצה באמרו מכל האדם - מכל אנשי דורו; - ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכול ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז:

וזכרו החכמים ז"ל גם כן שהאדם נתבע בידיעת התורה תחילה ואחר כך הוא נתבע בחכמה ואחר כך הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה - רצוני לומר להוציא ממנו מה שראוי לעשות. וכן ראוי שיהיה הסדר שיודעו הדעות ההם תחילה על דרך קבלה ואחר כך יתבארו במופת ואחר כך ידוקדקו המעשים המטיבים דרכי האדם. וזה לשונם ז"ל בהיות האדם נתבע על אלו הענינים השלשה על הסדר הזה - אמרו "כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו קבעת עתים לתורה? פלפלת בחכמה? הבינות דבר מתוך דבר?" - הנה התבאר לך שידיעת התורה אצלם מין אחד והחכמה מין אחר והוא - לאמת דעות התורה בעיון האמיתי:

ואחר מה שהצענוהו לך שמע מה שאומר כבר בארו הפילוסופים הקדומים והאחרונים שהשלמיות הנמצאות לאדם ארבעה מינים:

הראשון - והוא הפחות שבהם והוא אשר עליו יכלו ימיהם אנשי העולם - הוא שלמות הקנין - רצוני לומר מה שימצא לאדם מממון ובגדים וכלים ועבדים וקרקעות וכיוצא באלו; ושיהיה האדם מלך גדול - הוא מזה המין - ושלמות שאין דבקות בינו ובין האיש ההוא כלל אבל הוא יחס אחד רוב הנאתו - דמיון גמור - רצוני לומר שזה ביתי וזה עבדי וזה הממון שלי ואלו הם גדודי וצבאי - וכשיבחון גופו ימצא הכל חוצה לו וכל אחד מאלו הקנינים הוא מה שהוא נמצא בפני עצמו; ומפני זה כשיעדר היחס ההוא ישכים האיש ההוא אשר היה מלך גדול - אין הפרש בינו ובין הפחות שבבני אדם מבלתי שישתנה דבר מהדברים ההם אשר היו מיוחסים אליו. ובארו הפילוסופים כי מי שישים השתדלותו וטרחו לזה המין מן השלמות - לא טרח רק לדמיון גמור והוא דבר שאין לו קימא; ואפילו יתקים בידו הקנין ההוא כל ימי חייו - לא יהיה לו בעצמו שום שלמות:

והמין השני יש לו התלות בטבע האדם יותר מן הראשון והוא - שלמות תבנית הגוף ותכונתו וצורתו - רצוני לומר שיהיה מזג האיש ההוא בתכלית השווי ואבריו נערכים חזקים כראוי. וזה המין גם כן מן השלמות אין לעשותו תכלית כונה - מפני שהוא שלמות גופני ואין הוא לאדם מאשר הוא אדם אבל מאשר הוא בעל חיים וישתתף בזה עם הפחות שבבעלי חיים גם כן. ואילו הגיע כח אחד מבני האדם עד התכלית האחרון - לא ישיג לכח פרד אחד חזק כל שכן כח אריה או כח פיל. ותכלית זה השלמות (כמו שזכרנו) - שישא משא כבד או ישבור עצם עב וכיוצא בזה ממה שאין תועלת גופנית גדולה בו אך תועלת נפשית נעדרת מזה המין:

והמין השלישי הוא שלמות בטבע האדם יותר מן השני והוא - שלמות מעלות המדות והוא שיהיו מדות האיש ההוא על תכלית מעלתם. ורוב המצוות אינם רק להגיע אל זה המין מן השלמות. וזה המין מן השלמות גם כן איננו רק הצעה לזולתו ואינו תכלית כונה בעצמו. כי המדות כולם אינם רק בין האדם ובין זולתו וכאילו זה השלמות במידותיו הוכן בו לתועלת בני אדם ושב כלי לזולתו. שאם תעלה בלבך שאחד מבני אדם עומד לבדו ואין לו עסק עם אדם - נמצאו כל מדותיו הטובות עומדות בטלות אין צריך להם ולא ישלימוהו בדבר ואמנם יצטרך אליהם ויקבל תועלתם עם זולתו:

והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמיתי והוא - הגיע לאדם המעלות השכליות - רצוני לומר ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלוקיות. וזאת היא התכלית האחרונה והיא משלמת האדם שלמות אמיתי והיא לו לבדו ובעבורה יזכה לקיום הנצחי ובה האדם אדם. ובחון כל שלמות מן השלש שלמויות הקודמות - תמצאם לזולתך לא לך; ואם אי אפשר לפי המפורסם מבלעדי היותם גם כך הם לך ולזולתך; - אבל זה השלמות האחרון הוא לך לבדך אין לאחר עמך בו שיתוף כלל "יהיו לך לבדך וגומר". ומפני זה ראוי לך שתהיה השתדלותך להגיע אל זה הנשאר לך ולא תטרח ולא תיגע לאחרים - אתה השוכח נפשך עד ששחר לובן פניה במשול הכוחות הגופניות עליה - כמו שנאמר בראש המשלים השיריים הם הנשואים לזה הענין - אמר "בני אמי ניחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי"; ובזה הענין בעצמו אמר "פן תתן לאחרים הודך ושנותך לאכזרי":

הנה בארו לנו הנביאים גם הם אלו הענינים בעצמם ופרשו אותם לנו כמו שפרשום הפילוסופים. ואמרו לנו בפרוש שאין שלמות הקנין ולא שלמות בריאות הגוף ולא שלמות המדות - שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו ולא לבקש אותו; ושהשלמות שראוי להתהלל ולבקשו הוא - ידיעת האלוה יתברך שהיא החכמה האמיתית. אמר ירמיה באלו השלמיות הארבע "כה אמר יי אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו; כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי". הסתכל - איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון כי השלמות הגדול אצלם - עשיר בעשרו ואחריו - גיבור בגבורתו ואחריו - חכם בחכמתו - רצוני לומר בעל המדות הטובות כי האיש ההוא גם כן גדול בעיני ההמון אשר להם נאמרו הדברים - ומפני זה סדרם על הסדר הזה:

וכבר השיגו החכמים ז"ל מזה הפסוק אלו הענינים בעצמם אשר זכרנום ובארו לנו מה שבארתי לך בזה הפרק והוא שהחכמה הנאמרת סתם בכל מקום והיא התכלית היא השגתויתברךושאלו הקנינים שיקנם האדם שישימם סגולתו ויחשבם שלמות אינם שלמות; ושמעשי התורה כולם - רצוני לומר מיני העבודות -. וכן המדות המועילות לבני אדם כולם בעסקיהם קצתם עם קצתם - כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו אבל הם הצעות בגלל זה התכלית:

ושמע דבריהם באלו הענינים בלשונם והוא ב"בראשית רבה". שם נאמר "כתוב אחד אומר וכל - חפצים לא ישוו בה וכתוב אחר אומר וכל חפציך לא ישוו בה חפצים - אלו מצוות ומעשים טובים חפציך - אלו אבנים טובות ומרגליות חפצים וחפציך לא ישוו בה אלא כי אם בזאת יתהלל המתהלל - השכל וידוע אותי". ראה קוצר זה המאמר ושלמות אומרו ואיך לא חיסר דבר מכל מה שאמרנוהו והארכנו בבאורו ובהצעותיו:

ואחר שזכרנו זה הפסוק ומה שכלל מן הענינים הנפלאים וזכרנו דברי החכמים ז"ל עליו נשלים כל מה שהוא כולל. וזה שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו יתברך לבד היא הנכבדת שבשלמיות - כי אילו היתה זאת כונתו היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל - השכל וידוע אותי והיה פוסק דבריו או היה אומר השכל וידוע אותי - כי אני אחד או היה אומר כי אין לי תמונה או כי אין כמוני ומה שדומה לזה; אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתי ובידיעת דרכי ותארי - רצוני לומר פעולותיו - כמו שבארנו באמרו "הודיעני נא את דרכיך וגומר". ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שיודעו ויעשה כהם הם - חסד ומשפט וצדקה:

והוסיף ענין אחר צריך מאד והוא - אמרו בארץ - אשר הוא קוטב התורה; ולא כמחשבת ההורסים שחשבו שהשגחתו יתברך כלתה אצל גלגל הירח ושהארץ ומה שבה נעזב "עזב יי את הארץ" - אינו רק כמו שבאר לנו על יד אדון כל החכמים "כי ליי הארץ" - יאמר שהשגחתו גם כן בארץ כפי מה שהיא כמו שהשגיח בשמים כפי מה שהם - והוא אמרו "כי אני יי עושה חסד משפט וצדקה בארץ". ואחר כן השלים הענין ואמר "כי באלה חפצתי - נאום יי" - רצונו לומר שכונתי - שיצא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ - כמו שבארנו בשלש עשרה מדות כי הכונה - להדמות בהם ושנלך על דרכם. אם כן הכונה אשר זכרה בזה הפסוק היא באורו ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא - להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך היא וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט - להדמות בפעולות האלוה - כמו שבארנו פעמים בזה המאמר:

זהו מה שראיתי לשומו בזה המאמר ממה שאחשוב שהוא מועיל מאד לכיוצא בך. ואני מקוה עליך שאם ההסתכלות הטוב תשיג כל הענינים שכללתי בו בעזרת האלוה ית:

והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שיעד לנו. "אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה". "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמות - אור נגה עליהם" אמן:

קרוב מאד האל לכל קורא אם באמת יקרא ולא ישעה נמצא לכל דורש יבקשהו אם יהלך נכחו ולא יתעה:

נשלם החלק השלישי בעזרת האלוה ובהישלמו נשלם מורה הנבוכים: