מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק יז

פרק יזעריכה

דעות בני אדם בהשגחה - חמש דעות והם כולם קדומות - רצוני לומר שהם דעות נשמעו בזמן הנביאים מעת הגלות התורה האמיתית המאירה לאלה המחשכים כולם:

הדעת הראשון הוא מאמר מי שחשב שאין השגחה כלל בדבר מן הדברים בכל זה המציאות ושכל מה שבו מן השמים ומה שבתוכם נופל במקרה וכאשר יזדמן ואין שם כלל לא מסדר ולא מנהיג ולא משגיח בדבר. וזה דעת אפיקורס; והוא גם כן אומר בחלקים ורואה שהם מתערבים כאשר יזדמן ויתהוה מהם מה שיקרה. וכבר אמרו זה הדעת הכופרים מישראל והם הנאמר עליהם "כחשו בה' ויאמרו לא הוא". וכבר באר אריסטו במופת שקרות זה הדעת ושהדברים כולם אי אפשר היותם במקרה אבל יש מסדר ומנהיג להם. וכבר זכרנו מזה מעט במה שקדם:

והדעת השני - דעת מי שיחשוב שקצת הדברים יש בהם השגחה והם בהנהגת מנהיג וסדר מסדר וקצתם נעזב ומונח אל המקרה - וזה דעת אריסטו. ואני אבאר לך דעתו בהשגחה הוא רואה שהאלוה ית' משגיח בגלגלים ומה שבהם - ומפני זה התמידו אישיהם על מה שהם עליו. וכבר כתב אלכסנדר ואמר שדעת אריסטו - שהשגחת האלוה תכלה ותפסק אל גלגל הירח. וזה סעיף משרשו בקדמות האולם - שהוא חושב שההשגחה היא כפי טבע המציאות - אם כן אלה הגלגלים ומה שבהם אשר אישיהם מתמידים ענין ההשגחה בהם הוא התמדתם על ענין שלא ישתנה; וכמו שהתחיב ממציאותם מציאות דברים אחרים אין אישיהם מתמידי המציאות אבל מיניהם שפע גם כן מן ההשגחה ההיא מה שחייב השאר המינים והתמדתם ואי אפשר השאר אישיהם. ולא נעזבו גם כן אישי כל מין עזיבה גמורה אבל כל מה שנזדכך וזוקק מן החומר ההוא עד שקיבל צורת הצמיחה נתנו בו כוחות שישמרוהו זמן קצוב ימשכו עליו מה שיאות לו וידחו מעליו מה שאין תועלת לו בו; ומה שנזדכך ממנו יותר מן הראשון עד שקיבל צורת ההרגשה הושמו בו כוחות אחרים לשמרו ולנצרו והושמה לו יכולת אחרת להתנועע - לכון למה שיאות לו ולברוח ממה שהוא כנגדו - ואחר כך נתן לכל איש כפי מה שיצטרך לו המין ההוא; ומה שנזדכך יותר עד שקיבל צורת השכל נתן לו כח אחר. ינהיג בו ויחשוב ויסתכל במה שאפשר בו עמידת אישו ושמירת מינו כפי שלמות האיש ההוא. אמנם שאר התנועות הנופלות באישי המין הם נופלות במקרה ואין זה אצל אריסטו בהנהגת מנהיג ולא בסידור מסדר. והמשל בו אם נשב רוח סוער או בלתי סוער אין ספק שיפיל קצת עלי זה האילן וישבור סעיפים מאילן אחר וישליך אבן מתל של אבנים ויעלה עפר על עשבים ויפסידם ויסעיר המים ותטבע הספינה שהיתה שם ויטבעו כל מי שבה או קצתם - ואין הפרש אצלו בין נפילת העלה ההוא ונפילת האבן או טביעת החסידים החשובים ההם אשר היו בספינה; כן לא יפריש בין שור שהטיל רעי על עם מן הנמלים ומתו או בנין שנהרסו שתותיו ונפל על מי שבתוכו מן המתפללים ומתו; ואין הפרש אצלו בין חתול שנזדמן לו עכבר וטרפו או עכביש שטרף זבוב או אריה שרעב ופגש בנביא וטרפו. סוף דבר עיקר דעתו שכל מה שיראהו נמשך לא יפסד ולא ישתנה לו מנהג כלל כענינים הרקיעיים או ימשך על סדר לא יעדר ממנו דבר כי אם לעיתים רחוקות ועל דרך זרות כענינים הטבעיים הוא אומר שהוא בהנהגה - כלומר שההשגחה האלוקית מחוברת אליו; וכל מה שיראהו בלתי נמשך על הקש ולא שוקד על סדר כעניני אישי כל מין מן הצמחים ובעלי החיים מדברים ושאינם מדברים יאמר שהוא במקרה לא בהנהגת מנהיג - רצוני לומר; שלא תחובר אליו ההשגחה האלוקית - והוא רואה גם כן שחיבור ההשגחה באלה הענינים נמנע וזה נמשך אחר דעתו בקדמות העולם ושכל מה שנמצא עליו זה המציאות - חלופו נמנע. ואשר האמינו זה הדעת ממי שיצא מכלל תורתנו - הם האומרים "עזב ה' את הארץ":

והדעת השלישי הוא הפך זה הדעת השני. והוא דעת מי שרואה שאין בכל המציאות דבר במקרה כלל לא פרטי ולא כללי אבל הכל ברצון ובכוונה והנהגה - ומבואר הוא שכל מי שינהיג כבר ידע. וזאת היא כת האשעריה מן הישמעאלים והתחיבו לזה הדעת הרחקות עצומות וסבלום וקיבלו אותם - והוא שהם יודו לאריסטו מה שיחשבהו מההשואה בין נפילת העלה ומות האיש - אמרו כן הוא! אבל לא נשבה הרוח במקרה אבל כל עלה נפל בגזרה מן האלוה והוא אשר הפילו עתה בזה המקום ואי אפשר שיתאחר זמן נפילתו או יקדם ואי אפשר נפילתו בזולת זה המקום כי זה כולו נגזר מקדם. והתחיב להם לפי זה הדעת שיהיו תנועות בעל החיים ומנוחותיו נגזרות ושהאדם אין יכולת בידו כלל לעשות דבר או להניח עשותו. ויתחיב לזה הדעת גם כן שיהיה טבע האפשר בטל באלה הענינים ושיהיו אלה הדברים כולם אם מחויבים או נמנעים - וקבלו זה ואמרו שאלה הדברים אשר נקראם אפשריים בערך אלינו אמנם כשיערכו אליו ית' אין אפשרות בהם כלל אבל מחויב או נמנע. והתחיב מזה הדעת גם כן שיהיה ענין התורות בלתי מועיל כלל אחר שהאדם אשר לו נתנה כל תורה לא יוכל לעשות דבר לא לקים מה שצוה בו ולא להזהר ממה שהוזהר ממנו - ואמרה זאת הכת שהוא ית' כן רצה שישלח ויצוה ויזהיר וייעד ויירא ואף על פי שאין יכולת בידינו ויתכן שיעמוס עלינו לעשות הנמנעות ואפשר שנקים המצוה - ונענש ונמרה אותה - ונגמל טוב. והתחיב לפי זה הדעת גם כן שלא תהיה תכלית כונה לפעולותיו ית' - וסבלו כובד אלה ההרחקות כולם בעבור שימלט להם הדעת ההוא - עד שכשנראה איש נולד סומא או מצורע אשר לא נוכל לומר שקדם לו חטא שהתחיב בו זה - נאמר שכן רצה האלוה וכשנראה החסיד העובד שנהרג ביסורים - נאמר כן רצה האלוה ואין עול בזה - כי ראוי להם בחק האלוה שייסר ביסורים מי שלא חטא ויגמול טוב לחוטא - ומאמריהם באלה הדברים מפורסמים:

הדעת הרביעי דעת מי שחשב שלאדם יכולת ולזה ימשך מה שבא בתורה מן המצוה והאזהרה והגמול והעונש לפי דעת אלה על סדר ויראו שפעולות האלוה כולם נמשכים אחר החכמה ושלא יתכן לו עול ושלא יענוש מיטיב. והמעתזילה גם כן הם על זה הדעת ואף על פי שיכולת האדם אינה אצלם גמורה; והם גם כן יאמינו שהוא ית' יודע בנפילת העלה ההוא וברמיסת הנמלה ההיא ושהשגחתו - בכל הנמצאות. והתחיבו לזה הדעת גם כן הרחקות ודברים סותרים זה את זה. אמנם ההרחקה היא - היות קצת אישי בני אדם נולד בעל מום והוא לא חטא - אמרו שהוא נמשך אחר חכמתו וזהו הטוב לאיש הזה שיהיה כך משיהיה בריא ואנחנו נסכול ההטבה ההיא ואין זה על צד העונש לו אבל על צד ההטבה אליו. וכן יענו בההרג החסיד - שהוא להרבות גמולו בעולם הבא - עד שהגיע הדבר באלה שנאמר להם ולמה ישר האלוה משפטיו באדם ולא ישרם בזולתו? ובאי זה חטא נשחט החי הזה הבלתי מדבר? וסבלו מן ההרחקה שאמרו שזה היה הטוב לו עד שיגמלהו האלוה בעולם הבא - עד שהריגת הפרעוש והכינה יתחיב שיהיה להם בעבורה גמול מאת האלוה וכן זה העכבר הבלתי אשם אשר טרפו חתול או נץ - אמרו שכן גזרה חכמתו בחק זה העכבר והוא יגמלהו על שקרה אותו - בעולם הבא:

ואין ראוי אצלי לגנות אחד מאנשי השלש כתות בהשגחה כי כל אחד מהם הביאהו הכרח גדול למה שאמר. אריסטו נמשך אחר הנראה מטבע המציאות. וכת האשעריה ברחו מיחס לו ית' סכלות בדבר ולא יתכן אצלם שיאמר שידע זה הפרט וסכל זה - והתחיבו ההרחקות ההם וסבלום. וכת המועתזילה גם כן ברחו מליחס לו ית' עול ואון וגם לא ישר אצלם להכחיש השכל הנברא עם האדם עד שיאמר שהכאבת מי שאין חטא עליו אין עול בה ולא ישר אצלם גם כן שיהיה שליחות הנביאים כולם ונתינת התורה לא לענין מושכל - וסבלו גם כן מה שסבלוהו מן ההרחקות ההם. ותתחיב להם הסתירה מפני שהם מאמינים שהוא ית' ידע כל דבר ושהאדם בעל יכולת וזה יביא למה שיתבאר במעט התבוננות שהוא סתירה:

והדעת החמישי הוא דעתנו - רצוני לומר דעת תורתנו. ואני אודיעך ממנו מה שכתוב בספרי נביאינו בו והוא אשר יאמינוהו המון חכמינו. ואגיד לך אחר כך עוד מה שיאמינוהו קצת האחרונים מעמנו ואודיעך גם כן מה שאאמינהו אני בו. ואומר פנת תורת משה רבנו - עליו השלום - וכל מי שנמשך אחריה היא שהאדם בעל יכולת גמורה - רצוני לומר שהוא בטבעו ובבחירתו וברצונו יעשה כל מה שיוכל האדם לעשותו מבלתי שיברא לו דבר מתחדש כלל; וכן כל מיני בעלי חיים שאינם מדברים יתנועעו ברצונם; וכן רצה האלוה ית' - רצוני לומר שמרצונו הקדום באין תחילה - שיהיה כל בעל חיים מתנועע לרצונו ושיהיה האדם בעל יכולת על מה שירצהו או שיבחרהו ממה שיוכל עליו. וזאת - פינה לא נשמע כלל באומתנו ובאנשי תורתנו חולק עליה תהילה לאל:

וכן מכלל פנות תורת משה רבנו - שהוא ית' לא יתכן עליו העול בשום צד מן הצדדים ושכל מה שיבוא לבני אדם מן הרעות והמכות או ישיגם מן הטובות לאיש אחד או לקהל הכל הוא על צד הראוי במשפט הישר אשר אין עול בו כלל; ואפילו אם נכנס קוץ ביד אדם והוציאו מיד לא היה זה רק על צד העונש לו ואילו השיג למעט הנאה היה זה גמול לו - וכל זה בדין והוא אמרו עליו ית' "כי כל דרכיו משפט וגו'"; אלא שאנחנו נסכול אפני הדין ההוא:

הנה כבר התבארו לך אלה הדעות והוא שכל מה שתראה מעניני בני אדם המתחלפים - יחשוב אריסטו שהוא במקרה גמור ויחשבו האשעריה שהוא נמשך לרצון לבד ותחשוב כת המעותזילה שהוא נמשך לחכמה ונחשוב אנחנו שהוא נמשך אחר הראוי לאדם לפי פעולותיו. ומפני זה הוא אפשר אצל כת האשעריה שייסר האלוה ביסורים החסיד הטוב בעולם הזה ויעמידהו עולמית באש אשר יאמר בעולם הבא - ויאמר כן רצה האלוה; ויראה המועתזילה שזה עול ושזה אשר הוכח במכאוב ואפילו הנמלה (כמו שזכרתי לך) יש לה גמול והיות זה מוכח ומיוסר עד שיגמל נמשך אחר חכמתו; ואנחנו נאמין שכל אלה הענינים האנושיים הם כפי הדין והאלוה - חלילה לו מעול - לא יענוש אחד ממנו אלא המחויב והראוי לעונש. זהו הכתוב ב'תורת משה רבנו' כי הכל נמשך אחר הדין. ועל זה הדעת נמשכו דברי המון חכמינו - שאתה תמצאם אומרים בבאור "אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עוון" ואמרו "במדה שאדם מודד - בה מודדין לו" וזה - לשון המשנה. ובארו בכל מקום שהמשפט מחויב בהכרח בחוקו ית' והוא שיגמול העובד על כל מה שיעשה ממעשי הבור והיושר - ואף על פי שלא צווה בו על ידי נביא - ושיענוש על כל מעשה רע שיעשהו האיש - ואף על פי שלא הוזהר ממנו על ידי נביא - אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו - רצוני לומר ההזהרה מן העול והחמס. אמרו "אין הקדוש ברוך הוא מקפח זכות כל בריה" ואמרו "כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרן מעוהי; אלא מאריך אפיה וגבי דיליה"; ואמרו "אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה" - ובארו שהוא - אף על פי שלא צווה - 'נותנים לו שכרו'; - ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם. ובאה בדברי החכמים תוספת אחת שלא באה במה שכתוב בתורה - והוא מאמר קצתם "יסורין של אהבה" - והוא שלפי זה הדעת אפשר שיחולו באדם מכות ללא פשע קודם אבל להרבות גמולו. וזהו גם כן דעת כת המועתזילה. ואין פסוק בתורה לזה הענין; ולא יטעוך עניני ה'נסיון' "והאלוקים נסה את אברהם" ואמרו "ויענך וירעיבך וגו'" - כי הנה תשמע אחר זה הדברים בו. ולא נכנסה תורתנו כלל אלא בעניני בני אדם; אמנם ענין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר לא נשמע כלל באמונתנו לפנים וגם החכמים לא זכרוהו כלל; אבל קצת האחרונים מן ה'גאונים' ז"ל' כאשר שמעוהו מכת המעותזילה ישר בעיניהם והאמינוהו:

ואשר אאמינהו אני בזאת הפינה - רצוני לומר בהשגחה אלוקית - הוא מה שאספר לך. ואיני נסמך בזאת האמונה אשר אספרה למה שהביאני אליו המופת אבל אסמך בה למה התבאר אצלי שהוא כונת תורת האלוה וספרי נביאינו. וזה הדעת אשר אאמינהו הוא יותר מעט ההרחקות מן הדעות הקודמות ויותר קרוב אל ההקש השכלי. והוא שאני אאמין שההשגחה האלוקית אמנם היא בזה העולם התחתון - רצוני לומר מתחת גלגל הירח - באישי מין האדם לבד וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין כמו שאמר "כי כל דרכיו משפט"; אבל שאר בעלי החיים וכל שכן הצמחים וזולתם דעתי בהם דעת אריסטו לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת האלוה ורצונו האישי עתה ולא שהרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת האלוה ולא שזה הדג חטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון אלוקי אישי - אבל אלה כולם אצלי במקרה גמור כמו שחושב אריסטו. ואולם ההשגחה האלוקית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה היא נמשכת אחר השפע האלוקי - והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלוקית ושיערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש. אמנם אם טבעה הספינה ומה שבתוכה כמו שזכר ונפל הגג על מי שבבית אם היה זה במקרה לפי דעתנו אבל ברצון אלוקי - לפי הדין במשפטיו אשר לא יגיעו דעותינו לידיעת סדרם:

ואשר הביאני לזאת האמונה הוא - שאני לא מצאתי כלל בדברי ספר נביא שיש לאלוה השגחה באיש מאישי בעלי החיים כי אם בבני אדם לבד; וכבר תמהו הנביאים גם כן על היות ההשחגה בבני אדם ושהוא קטן ופחות משישגיח הבורא עליו כל שכן בזולתו מבעלי החיים אמר "מה אדם ותדעהו וגו'" "מה אנוש כי תזכרנו וגו'". וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כולם ובהפקד כל מעשיהם - אמר "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" ואמר "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם - לתת לאיש כדרכיו" ועוד אמר "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה". וכבר זכרה התורה ההשגחה בבני אדם והפקד מעשיהם אמר "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" ואמר "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" ואמר "והאבדתי את הנפש ההיא" ואמר "ונתתי את פני בנפש ההיא" - וזה הרבה. וכל מה שבא מעניני אברהם יצחק ויעקב - ראיה גמורה על שההשגחה האישית נמצאת בבני אדם. אמנם שאר אישי בעלי החיים - הענין בהם כמו שיראה אריסטו באין ספק; ומפני זה היתה שחיטתם מותרת וגם מצווה בה והותר להשתמש בהם בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסטו - מאמר הנביא כאשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם אמר אדוני אלוקים כאילו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים. והוא אמרו "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כולו בחכה העלה וגו'". ואחר כך באר הנביא שאין הענין כן ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה אבל על צד העונש להם להתחיבם בכל מה שחל בהם - אמר "ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו":

ולא תחשוב שזה הדעת יסתור אותו אמרו "נותן לבהמה לחמה וגו'" ואמרו "הכפירים שואגים לטרף וגו'" ואמרו "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" ומאמר החכמים גם כן "יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים". והרבה כמו אלה המאמרים שתמצאם ואין בהם דבר סותר דעתי זה כי אלה כולם - השגחה מינית לא אישית וכאילו הוא מספר פעולותיו ית' בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחומר עמידתו. וזה מבואר נגלה. וכן רואה אריסטו שזה המין מן הההשגחה הכרחי נמצא כבר זכרו גם כן אלכסנדר בשם אריסטו - רצוני לומר הכנת מציאות מזון כל מין לאישיו - ולולא זה היה המין אבד בלא ספק; וזה מבואר במעט הסתכלות. ואמנם אמרם "צער בעלי חיים דאורייתא" - מאמרו "על מה הכית את אתונך" - הוא על דרך ההשלמה לנו שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת אבל נכון אל החמלה והרחמנות ואפילו באי זה בעל חיים שיזדמן אלא לעת הצורך "כי תאוה נפשך לאכול בשר" - לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק. ולא תתחיב לי גם לפי זה הדעת השאלה לומר למה השגיח בבני אדם ולא השגיח בהשגחה ההיא לשאר בעלי החיים? כי השואל צריך שישאל עצמו ויאמר למה נתן שכל לאדם ולא נתן זה לשאר מיני בעלי חיים? - כי מענה זאת השאלה האחרונה כן רצה האלוה! או כן גזרה חכמתו! או כן גזר הטבע לפי שלשת הדעות הקדומות; ובאלה המענים בעצמם יענה על השאלה הראשונה:

והבן דעתי עד סופו והעלהו בידך שאני לא אאמין שיעלם מהאלוה ית' דבר או איחס לו לאות אבל אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם שלמות אין שלמות אחריו; אם כן כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא - כפי מה שישיגהו מן השכל ישיגהו מן ההשגחה; זהו הדעת הנאות אצלי למושכל ולכתובי התורה. ואמנם שאר הדעות הקודמות יש בהם תוספת וחסרון אם תוספת - יביא אל בלבול ושיגעון גמור ולהכחיש המושכל ולהתגבר על המוחש או קצור וחסרון - יחיב להאמין אמונת רעות מאד בחק האלוה ית' וההפסד לסידור המציאות בני אדם וימחה ויפסיד כל טובותיהם במדות ובדבריות - רצוני לומר דעת מי שמעלה ההשגחה מבני אדם וישוה ביניהם ובין אישי שאר מיני בעלי חיים: